מאגר סיפורי מורשת

אני, עדית שעשוע, בתם של שלמה ודינה חרון, מספרת לנכדי יוגב את סיפורו של אבי.

שלמה חרון, מפליט למנהיג

החיים בסלוניקי עד המלחמה

שלמה חרון, נולד ביוני 1930, בסלוניקי שביוון, להורים בעלי אזרחות תורכית. נסים סבי, אבא של שלמה, היגר לסלוניקי, מהעיר אדירנה שבגבול יוון תורכיה לצורכי פרנסה. אידה סבתי, אימא של  שלמה הגיעה לסלוניקי בעקבותיו.

בסלוניקי הייתה קהילה יהודית גדולה, שמנתה כ- 80,000 איש, שהיוו 50% מתושבי העיר. יהודי סלוניקי היו צאצאים למגורשי ספרד, שפת הדיבור בבית היתה לאדינו, בבית הספר אליאנס בו למד, למדו בצרפתית, ברחוב עם חבריו דיבר יוונית. סבי, היה בעל מפעל לנקניקים עם שותף יווני. מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב, הם חיו בבית פרטי מפואר. הם חיו חיים חילוניים, ביקרו בבית הכנסת בשבתות וחגים, אבל גם נסעו ויצאו לבלות. המשפחה הייתה מעורה מאוד בחיי הקהילה היהודית הסלוניקאית היו להם חברים רבים. בחודשי הקיץ נהגו לצפות בבתי קולנוע ששימשו גם כבתי קפה.

עד פרוץ המלחמה, לא חווה שלמה כילד אירועים אנטישמים, הם חיו בשכנות לאוכלוסייה היוונית. והיו להם חברים יוונים רבים.

בשנות ה- 30, החלה פעילות ציונים בסלוניקי. שלמה הילד סיפר על סרטים ושירים מארץ ישראל שהגיעו לסלוניקי ושנחרתו בזיכרונו, אולם המשפחה לא היתה ציונית ולא חשבה על העלייה לארץ. ההורים של שלמה שמרו בדבקות על האזרחות התורכית של המשפחה, בכל החגים הלאומיים התורכיים נהגו ללכת לחגיגות שנערכו בקונסוליה התורכית בעיר. כמו כן, הקפיד נסים, אב המשפחה לשלם מסים לקונסוליה ולחדש את דרכוני המשפחה, צעדים אלה הצילו את המשפחה בהמשך. הנאמנות למולדת הראשונה נבעה גם מהצורך לשמור על קשר עם קרובי המשפחה הרבים שנותרו בתורכיה.

סלוניקי בתקופת המלחמה

באוקטובר 1940, תקפה איטליה את יוון, הצבא היווני עמד בגבורה במערכה. הצבא הגרמני נאלץ לצאת לעזרת בת בריתו האיטלקית ופלש ליוון דרך יגוסלביה ובולגריה. ב- 9 באפריל 1940, כבשו הגרמנים את סלוניקי, מיד עם הכיבוש החלו בצעדים נגד הקהילה היהודית. עצרו את חברי מועצת הקהילה היהודית, הפקיעו דירות של יהודים, את בית החולים היהודי הפקיעו לשימוש הצבא הגרמני. שלושת העיתונים היהודים נסגרו ובמקומם הופיעו עיתונים אנטישמים. מטה הגסטפו עסק בשוד שיטתי של אוצרות התרבות והספרות היהודית בת 500 השנים. בחורף 1942-1941, היה רעב קשה בסלוניקי מאחר והשלטונות הגרמנים הקציבו מנות מזון מאוד קטנות לאוכלוסייה המקומית, במיוחד ליהודים. היהודים סבלו מרעב קשה, ומאות מתו.

הקהילה היהודית הועמדה תחת פיקוח הגסטפו. צעדי ענישה נגד היהודים החלו. ב- 11 ביולי 1941, נצטוו 9,000 גברים בני 25-18 להתייצב ב"כיכר החרות" (בכיכר זו הכריזו "התורכים הצעירים" על הענקת שוויון זכויות לכל נתיני האימפריה). לאחר השפלתם, נשלחו כ- 2,000 מהם לעבודות כפייה של הצבא הגרמני. הקהילה פדתה אותם באמצעות מגבית ומכירה של בית העלמין היהודי בן 500 השנים. בתקופה זו החל ריכוז היהודים בגטו, שהוקם בשתי השכונות היהודיות וברובע הברון הירש, שהיה סמוך לתחנת הרכבת, משם יצאו המשלוחים למחנות ההשמדה.

מסוף פברואר 1943 ועד אוגוסט 1943, נשלחו כמעט כל בני הקהילה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מעטים בלבד שרדו.

גורל המשפחה בתקופת המלחמה

יהודים רבים מסלוניקי גויסו לצבא היווני ונלחמו נגד האיטלקים ואחר כך נגד הגרמנים. נסים, אבא של שלמה, לא גויס משום שהיה אזרח תורכי. עם פרוץ המלחמה גורל המשפחה השתנה לחלוטין. מטוסי הסטוקה הגרמניים פתחו בהפצצות בלתי פוסקות על העיר. ההפצצות הפחידו מאד את התושבים. שלמה ושתי אחיותיו הקטנות פחדו מאד. בשל ההפצצות החל, שלמה הילד לסבול מגמגום קשה ממנו ניפטר רק כשהפך למדריך במשטרה.

שלמה סיפר שהיחס של חבריו היוונים השתנה, הוא החל לסבול מקללות ומהתנכלויות גם מחבריו.

מחנה של הצבא הגרמני הוקם במגרש צמוד לבית המשפחה. אירוע אחד נחרת בזיכרונו של שלמה. יום אחד ישבו הוא ושתי אחיותיו במדרגות הכניסה לבית. לפתע ניגש אליהם קצין גרמני ליטף את שערות ראשה של אחותו הקטנה ונתן להם שוקולד, מכיוון שדלת הבית הייתה פתוחה הוא נכנס פנימה. סבתי שהייתה לבד בבית מאד נבהלה, אבל הקצין הגרמני החל לשוחח אתה בצרפתית, וסיפר לה שיש לו שתי ילדות קטנות בגיל של בנותיה. המפגש הזה עם החייל הגרמני עורר בהם מידה מסוימת של  אופטימיות, מאחר שהיה די ברור להם שהחייל הגרמני ידע שמדובר במשפחה יהודית.

כשפרצה המלחמה נסגרו בתי הספר, שלמה הפסיק את לימודיו, המפעל של נסים אב המשפחה נסגר. בחורף 1942-1941 היה הרעב קשה, ממנו סבלה כל אוכלוסיית העיר ולא רק היהודים. הגרמנים החרימו לצורכי הצבא כמעט את כל אספקת המזון של העיר. תמונות של אנשים המחפשים בפחי הזבל הפכו נפוצות. ההורים הלכו ונהיו רזים מיום ליום, כי העדיפו לתת את המזון המועט לילדים. לנסים סבי, לא היה חסר כסף אבל היה צריך כושר אלתור כדי להשיג מזון למשפחה. הוא נהג לשכור מכונית עם נהג יווני ולצאת לכפרי הסביבה ומשם היה חוזר עם שקי תירס ותורמוסים, מזון אחר לא היה בנמצא. אידה סבתי, שלמה ושתי אחיותיו, בקי וסוזי, נותרו לבד בבית. הפחד היה גדול. מידי פעם היו שיחות קשות בבית. בני המשפחה חששו לשלומו של נסים אב המשפחה וחששו להישאר לבד בבית.

המצב בעיר הלך והחמיר, צעירים יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה, משאיות ובהם יהודים היו מחזה נפוץ ברחובות סלוניקי. המצוקה והפחד גברו, בבית החלו דיבורים על עזיבת העיר וחזרה הביתה לתורכיה. זו הייתה משימה לא פשוטה, כי כדי להגיע לתורכיה היה צריך לעבור באזור תראקיה שהיה בשליטת בולגריה בת בריתו של היטלר. המשפחה הייתה זקוקה לאשרת מעבר מאזור הכיבוש הגרמני, דרך בולגריה ועד לגבור בולגריה תורכיה. נסים אב המשפחה, החל לבקר יום יום בקונסוליה של תורכיה בסלוניקי, כדי להשיג אשרת מעבר לכול המשפחה. לאחר מאמצים רבים של הקונסול התורכי, שהבין היטב  את גודל הסכנה, הונפקה אשרת המעבר הנכספת, אלא שזאת הייתה מוקצבת בזמן. תוך 72 שעות היה על המשפחה להגיע לגבול היווני בולגרי.

המשפחה החלה להתארגן לקראת יציאה מהירה מיוון. הבעיה הראשונה הייתה כיצד להגיע מהר ככול האפשר לגבול, למשפחה לא היה רכב ולנסים אב המשפחה לא היה רישיון נהיגה, תמורת סכום עצום של כסף, נהג יווני עם טנדר, הסכים להסיע אותם לגבול. כעת צריך היה להחליט מה הכי חשוב לקחת למסע חזרה הביתה, מה לעשות עם הרהיטים וחפצי הערך? בזמן שנותר עד העזיבה לא ניתן היה למכור דבר מרכוש המשפחה. עד ימיה האחרונים סיפרה אידה סבתי, אם המשפחה על הבית המרוהט, על החפצים שקנתה במשך השנים ועל תחושת הפליטות. נסים סבי, סגר מאחוריו את הדלת ולא הביט לאחור. בסופו של דבר לקחה עמה המשפחה רק מה שניתן לסחוב על הגב. כסף רב הוטמן במגפיו של שלמה הילד בן ה11, כסף שבסופו של דבר לא היה לו כול ערך וסיכן את חייהם. ייתכן שמתוך תחושה של גודל האסון המתקרב, אידה סבתי, לקחה אתה תמונות של המשפחה וחברים. חלק מתמונות אלה היו העדות האחרונה לחיים היהודיים בעיר סלוניקי.

המסע הביתה לתורכיה

המסע הביתה בתראקיה היוונית הכבושה ע"י הבולגרים, ארך שבועיים. בגבול הבולגרי נפרדה המשפחה מהנהג היווני. במעבר הגבול עמד שוטר בולגרי שראה את הכובע היווני שחבש שלמה הילד. העיף לו סטירה חזקה שהעיפה אותו לרצפה. שלמה מעולם לא שכח את הסטירה המשפילה הזאת. אירוע זה היה אות לבאות. המסע הביתה היה קשה ביותר, לינה ונסיעה ברכבת משא, מסע מטלטל שנמשך שלושה ימים בעגלה רתומה לסוסים עם עגלון יווני שקיבל כסף רב, לינה באסמים אצל איכרים יוונים תמורת כסף, או חפצי ערך. מתקופה זו זוכרים בני המשפחה בעיקר רעב, סיוט ופחד. באלכסנדרופוליס עיר יוונית תחת הכיבוש הבולגרי – גרמני, חיה משפחת גרון, קרובי משפחה שהיו אזרחים יוונים. בני המשפחה זוכרים היטב את הדאגה הרבה של בני הדודים מפני הצפוי להם ואת הקנאה הרבה במשפחת גרון (חרון) שנוסעת הביתה. המפגש האחרון עם בני המשפחה היה פרידה אל הבלתי נודע, ואכן בני המשפחה כמו שאר יהודי תראקיה תחת הכיבוש הבולגרי כ- 4,200 יהודים, נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה במרץ 1943. איש מהם לא שרד.

לקראת אמצע 1942, המשפחה הגיעה לגבול התורכי. באדירנה לא מצאו  את בני משפחתם, אלא חברים בלבד. שלמה ואחיותיו לא הכירו את הסבים שלהם שנפטרו לפני חזרתם הביתה. משם עברו לאיסטנבול שם פגשו את דודיהם, את סול אחות של אידה  סבתי, ואת ז'אק אח של נסים סבי, בני המשפחה  סייעו להם במגורים ובכסף.

המצב הכלכלי בתורכיה היה קשה ביותר. על המיעוטים הוטל מס רכוש כבד אותו נאלצו לשלם מיידית ובמזומן, נקבע כי מי שלא ישלם את המס רכושו יוחרם והוא ישלח למחנה עבודה. אפליית היהודים הייתה קשה במיוחד והם נאלצו לשלם כמעט פי 5 משאר המיעוטים. בינואר 1943, החלו החרמות רכוש ומעצרים של אלה שלא שילמו את המס. העצורים: יהודים, ארמנים ויוונים נשלחו למחנות עבודה באשקלה שבמזרח אנטוליה לעבודה במכרות. לשם נשלח גם נסים אב המשפחה שהיה עדיין בגיל צבא. התנאים במקום היו קשים ביותר, במקום היה שלג והיה קר מאוד. מחצית משכר העבודה הזעום הועבר לאוצר התורכי. המצב פגע קשה באוכלוסייה היהודית שחיה בפחד מתמיד, סבלה מהשפלה ומסחטנות שהלכו וגברו, אולם לא הגיעו לכדי אלימות פיזית ממנה סבלו יהודי אירופה. מצבם של הדודים הושפע גם הוא מהתנאים הללו והם התקשו לתמוך בבני המשפחה. נסים סבי, שהה כשנה באשקלה בתנאים קשים ביותר וחזר הביתה מותש וחולה.

בינתיים, שלמה ואחיותיו הלכו לביה"ס היהודי באיסטנבול. שלמה הספיק ללמוד כשנה בביה"ס שם נחשף לידיעות מאירופה ולציונות. בפסח 1944, עלה לארץ, שאר בני המשפחה נשארו באיסטנבול עד 1949.

העלייה לארץ של שלמה הגיוס לפלמ"ח והשירות בצה"ל במלחמת העצמאות

בתורכיה לא דיברו בגלוי על הציונות ועל העלייה לארץ, אולם התנאים הקשים והחיים בקרב הקהילה היהודית בתורכיה הביאו את שלמה ל"עלית הנוער". העלייה לארץ נדחתה משום שהיה רזה מדי בגלל הרעב הקשה שעברו. אמו אידה, דאגה שיעלה במשקל. לאחר הכנה והתארגנות הגיע הסרטיפיקט (אישור העלייה) המיוחל. שלמה, הצטרף לקבוצת נערים ונערות בני 14-16 . הפרידה מההורים ומהאחיות הייתה קשה מאוד.  תמונת בני המשפחה שנותרו ברציף תחנת הרכבת ליוותה אותו כל חייו.

הקבוצה יצאה מתורכיה דרך היבשה, חצתה את סוריה ולבנון בעיקר בנסיעה ברכבת. במעבר הגבול בראש הנקרה לקחו להם את הדרכון ואת אשרת העלייה לארץ, אלה מעולם לא הושבו להם. בפסח 1944 הגיעה הקבוצה לקיבוץ שדה נחום. קבוצה זו הייתה המשפחה החדשה של שלמה. בקיבוץ נקלטו במסגרת "עליית הנוער" בקבוצת "עמלים". בסוף 1946 הקבוצה התגייסה לפלמ"ח לחטיבת הנגב, במסגרת הכשרה מגויסת בקיבוץ גבעת ברנר. טקס ההשבעה לפלמ"ח התקיים במצדה, המסע למצדה היה קשה ביותר כי הייתה משמעת מים. בטקס ההשבעה הם נשבעו על התנ"ך וקיבלו אקדח אישי. הפעילות הצבאית כללה טיפול בנשק 'בסליקים' (שם הסתירו נשק מהצבא הבריטי). הקבוצה עשתה סיורים רגליים בכפרים הערביים למרות שלא ידעו מילה בערבית. מיד לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על תכנית החלוקה הם ירדו להגן על הנגב המנותק משאר הארץ.

שלמה וחבריו שהיו בני 18-16 ירדו להגן על קיבוץ צאלים, היה להם מעט מאד נשק שנגנב מהצבא הבריטי. מעט מאוד אספקה הגיעה לנגב. הקבוצה סבלה ממחסור במים ומזון הם אכלו בעיקר סרדינים ומצות, שתו חלב משומר ועישנו סיגריות. הם סבלו מתנאי מזג האוויר הקשה ומסופות חול. אחד מתפקידיהם היה ליווי שיירות. הנהגים של שיירות האספקה ונהגי האוטובוסים התקשו לסמוך על חבורת הצעירים שתפקידם היה  להגן עליהם, עבורם הם ילדים שהתחפשו ללוחמים. שלמה סיפר שכאשר ליוו שיירה לתל אביב, התושבים קיבלו אותם בהתלהבות רבה, המשוריין שלהם עצר ברחוב אלנבי במרכז העיר, עשרות אנשים בירכו אותם וכיבדו אותם בממתקים. במשוריין היו שלוש חיילות ושבעה חיילים, הם נראו עייפים ומלוכלכים, הם חבשו כובעי גרב, כאפיות ובגדי חקי על המשוריין היה כתוב "פלמ"ח נגב". לפנות ערב חזרו להמשך המשימות בנגב. לאחר ההכרזה על המדינה, הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח היחידה צורפה לגדוד 8. המג"ד היה חיים בר-לב.

הגדוד נילחם בקרבות קשים נגד הצבא המצרי הפולש. הם נלחמו בקרבות הקשים בנירים, בצאלים ובכפר ביר עסלוג'. בבניין משטרת הכפר הוטמנו חומרי נפץ רבים שהתפוצצו כשהחיילים נכנסו פנימה. רבים נהרגו, היה קרב אכזרי ביותר. שני סיפורי גבורה קשורים לשלמה בקרבות הללו. על פי העדויות רימון ניזרק אל הכוח אבל שלמה תפס את הרימון וזרק אותו חזרה אל הכוח המצרי. עם כיבוש הכפר ונסיגת הכוחות הוא הבחין בשני חיילים מיצריים כשליד אחד מהם היה נשק מסוג ברן, כשהוא התקרב ראה שהחיל לא מת ומכוון את הנשק אליהם, הוא הגיב מהר וחיסל את החייל, כך הציל את חבריו.

מהכ"ט בנובמבר 1947 ועד פברואר 1949, הם נלחמו בנגב הדרומי והגנו על הישובים. המלחמה הייתה קשה ואכזרית. במרץ 1949, המחלקה עלתה להתיישבות כהכשרה מגויסת והקימה את קיבוץ פלמ"ח צובא ליד הקסטל, בהרי ירושלים. חלק מחבריו גרים שם עד היום.

משפחת חרון באיסטנבול 1949-1944 ועלייתם לארץ

המשפחה המשיכה לחיות באיסטנבול, האחיות סוזי ובקי למדו בבת ספר יהודי. בשנת 1949, המשפחה עלתה לארץ הישר למעברה בפרדס חנה. שלמה נפגש לראשונה עם הוריו ואחיותיו לאחר חמש שנים שלא ראה אותם.

בשנים בהם שלמה היה לבד בארץ הוא אומץ על ידי ישראל הדוד שלו, האח הבכור של אמו שעלה לארץ בשנות ה- 30 וגר בשכונת פלורנטין בתל אביב בדירת חדר קטנה.

שלמה נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה, החיים בקיבוץ לא אפשרו זאת. על כן, הוא עזב את הקיבוץ. בהמלצת הדוד ישראל הוא התגייס ביוני 1949, למשטרת ישראל בקורס השוטרים הראשון. במשך 43 שנה, שירת במשטרה ומכאן והלאה מתחילה פרשת חיים חדשה ומרתקת.

השירות במשטרת ישראל

שלמה שירת במשך 43 שנה במגוון רחב מאוד של תפקידים, השירות במשטרה היה מעניין ומאתגר וגרם לו סיפוק רב. הוא התחיל את השירות בקורס השוטרים הראשון בשפרעם, לאחריו נישאר מדריך בקורס. בשנת 1952, הוא נישא לדינה לוי אחות של חברו הטוב. בהמשך נולדו עדית ונסי. החיים בבסיס המשטרה היו חוויה נהדרת. חיינו בקהילה מלוכדת והיו לנו חברים רבים, בילינו בעיקר בחוץ במשחקים עם חברים ובטיולים בטבע. לפני כשנתיים הועבר הבסיס לבית שמש.

בשנת 1960, עברה המשפחה לתל אביב ומאז חיה בעיר הגדולה. לאחר קורס הקצינים מונה שלמה למפקד יחידת הסיור, תוך פרק זמן מאוד קצר הוא למד את מפת ת"א והכיר כל רחוב. בהמשך מונה לדובר המחוז, סגן מפקד היחידה המרכזית, מפקד המרחבים: ירקון, דן. סגן מפקד מחוז ת"א, מפקד המכללה לקצינים בכירים, בשנת 1987 קיבל דרגת ניצב ומונה למפקד המחוז הצפוני ובשנת 1989 מונה לראש כוח אדם. בשנת 1992 פרש מהשירות.

סבא רבא שלמה הולך למרחקים ארוכים

הזוית האישית

סיפור החיים של סבא רבא שלמה מרתק. למדתי ממנו עד כמה ההצלחה בחיים תלויה באדם עצמו. סבא רבא שלמה היה ניצול שואה ,פליט חסר כל. בזכות תכונות האופי שלו הוא הפך למנהיג משמעותי. הוא היה ספורטאי מצטיין במקצוע מאד קשה, הליכה מהירה. כמו ההליכה המהירה הוא סימן מטרה והתקדם בנחישות ובאומץ לב לקראתה, כשניתקל בקשיים ראה בהם משוכה שיש לעבור.

למדתי מסיפור חייו שכדי להצליח אני לא צריך לפחד מקשיים, אלא להתמודד אתם באומץ ובנחישות. העתיד שלי תלוי אך ורק בי.