מאגר סיפורי מורשת

שלי, הסבתא שלי שלא היכרתי…

נולדתי 6 שנים לאחר שהסבתא שלי "שלי" מצד אימי נפטרה.

שמעתי סיפורים רבים עליה ועל כמה שהיא הייתה מיוחדת וחלק קטן מאוד העליתי כאן בכתב בעזרתו של סבא רפי.

הוריה ברחו מרומניה בשנת 1945 והגיעו לפריס בירת צרפת ושם ביום 13.1.47 נולדה "שלי" בתם השנייה (אחרי הבכורה שושנה).בתעודת לידתה נרשם השם "ראשל" שפירושו העברי רחל ובהמשך שונה "לשלי". כאשר שלי הייתה תינוקת בת תשעה חודשים עלתה משפחתה לארץ. הם הגיעו למחנה עולים ליד חדרה וכעבור מספר שבועות הועברו לכפר אונו אשר הפכה בהמשך לקרית-אונו.

כפר אונו התחיל כשכונה קטנה ברחוב מיכאל ולך ובסביבתו הקרובה ובהמשך הוקמה מצפון לשכונה זו שכונה חדשה בשם "גבעת ברכה" אשר בה שוכנו העולים החדשים. השכונה הייתה בנויה מבתים טוריים חד-קומתיים בני ארבע דירות. כל משפחה קיבלה דירה שהייתה לה חצר קדמית ואחורית. משפחתה של שלי גרה בדירה קיצונית במבנה ולכן הייתה להם חצר גדולה יותר. בדירה היה חדר אחד ומטבח קטן ומולו חדר שכלל מקלחת ושירותים. אביה אברהם איצקוביץ עסק בחלוקת חלב וקרח באזור והקים באותם ימים את קבוצת הכדורגל הפועל קרית אונו.

בתקופת מלחמת השחרור האבא גויס לצבא והאמא נאלצה לעבוד במקומו בחלוקת חלב וקרח ו- "שלי" הוכנסה למעון. בהמשך הלכה לגן חובה שהיה הגן הראשון בק"א והוא קיים עד היום באותו מקום ברח' הנשיא מול גן הגיבורים.

בשנת 1950 נולדה בגבעת ברכה אחותה הצעירה חנה.

                                           כפר אונו כפי שנראה ממגדל המים שליד רחוב וולך

 שלי בגבעת ברכה

 

 

 

 

 

 

                            חצר הבית בגבעת ברכה                                  שלי ואחותה הצעירה ברכה                 

                                   לאה ואברהם איצקוביץ עם הבת הבכורה שושנה (עומדת) ושלי.

אברהם האבא של שלי מחלק חלב בבתי תושבי כפר אונו.

בשנת 1952 התרחבה קרית אונו ונבנה שיכון חדש שנקרא "שיכון חיילים משוחררים" שכלל את הרחובות "הנשיא", "כצנלסון" ו"בילינסון"  (עבור חיילים ששרתו במלחמת השחרור). אחרי 8 שנים בגבעת ברכה עברה משפחתה לרח' בילינסון לבית פרטי חדש ומרווח. לבית הייתה חצר גדולה ובה עצי פרי אשר כמה מהם מניבים עד היום, היו בחצר לול תרנגולות ואווזים, שובך יונים, כלוב תוכים, כלב וגם קוף.

היום קרית אונו היא עיר של מגדלי בטון שהולכים ומכסים כל מגרש ריק אבל פעם זה היה אחרת.

אמר המשורר כי "האדם" "הוא תבנית נוף מולדתו" ואכן שלי הייתה תבניתה של קרית אונו של פעם, עם הנוף היפה שלה, הילדה שגדלה בכפר ואהבה את השדות הפתוחים, הפרדסים והפרחים שהיו סביבו שם שוטטו ושיחקו הילדים.

מצפון לגבעת ברכה לכיוון גבעת שמואל של היום הייתה שדרת שיחי צבר שצמחו לאורך השכונה. מהם קטפו הילדים את הפרי בעזרת מתקן מיוחד שבנו (מקל ארוך עם קופסת פח). ליד תחנת דלק "פז" של היום (ליד מגדל המים) היה שדה שנקרא השקדייה ע"ש השקדייה הענקית שפרחה שם. שדה צבעונים גדול היה ליד העץ הבודד מקום בו נמצא היום הפארק בשכונת רייספלד אשר סביבו רבי קומות.

גבעת הכלניות הייתה בשדה שמדרום למתנ"ס שכיום מתנהלת בו הקריה האקדמית וכלניות פרחו בכל השטח הזה עד למחנה תל השומר. שדה אירוסים היה במקום שבו נמצא היום מגרש החניה שבין מבנה קופ"ח כללית  במרכז דרכטן לבין בית ספר ניר. "שלי" וילדי הקריה האחרים בילו את רוב זמנם במרחבים שליד בתיהם משום שהדירות היו קטנות ואי-אפשר היה לשחק בבית.

בכיתה ד' התחילה "שלי" לנגן באקורדיון ובחצוצרה והצטרפה לתזמורת הילדים של קרית אונו. שלי למדה בבית הספר "ניר" שהיה היחיד אז בקרית אונו וסיימה את כיתה ח' בשנת 1960 במחזור ז' והמשיכה את לימודיה בתיכון החדש של קרית אונו. לא היה עדיין מבנה לבית הספר התיכון ולכן למדו בשתי כיתות מאולתרות ליד מגדל המים הישן. בשנת 1962 עבר בית הספר התיכון למבנה חדש ליד מגרש הכדורגל שבו נמצא כיום בית הספר הדתי "שילה".

את שירותה הצבאי עשתה שלי בבסיס הדרכה לטירוניות כמפקדת כיתה (מ"מכפית). בשנת 1965 בעת שירותה נבחרה להשתתף במשלחת צה"ל להולנד לצעדת ארבעת הימים. לקראת יציאת המשלחת לחו"ל שינתה "שלי" את שם משפחתה איצקוביץ' לשם גל. שלי הייתה יפה ומקסימה והיה לה חיוך שאי אפשר היה לעמוד בפניו גם לא כאשר מדובר באנשים זרים. 

עיתון הולנדי אשר סיקר את הופעת משלחת צהל לצעדה, הופיעה כתבה שכללה ראיון עם שלי ותמונה שלה, להלן כמה שורות מהכתבה: "התמוגגנו מגל שלי מקרית אונו הלובשת את מדי צהל בחן ובקסם". "גל שלי, אשה יפה, דינמית המייצגת את ארצה בצורה מקסימה ומיוחדת""החיילת הישראלית השרמנטית כהת השער בקושי יכלה לקלוט את כמות הפרחים שדחפו לידיה, מספר הזרים של גלדיולות אשר הייתה צריכה לשאת גדל מרגע לרגע ואיתן התחזקו מחיאות הכפיים והביאו לדמעות בעיניה". 

1965 תמונה של שלי שפורסמה בעיתון הולנדי בזמן צעדת ארבעת הימים בהולנד.

לאחר שחרורה מצה"ל עבדה שלי כמדריכת גדודי נוער בבית הספר התיכון ע"ש שיין בפ"ת. לאחר מכן למדה בבית ספר להנדסאים וטכנאים במגמת כימייה. היא עבדה מס' שנים במעבדה של מפעל כימי ולאחר מכן החלה לעסוק בתחום הריתמוסיקה בגני ילדים. 

הסבא שלי רפי השתתף במשלחת נוער של בני גבעתיים וקריית אונו שיצאה לאירופה ביולי 1965 ובה השתתפה חנה האחות הצעירה של שלי. במהלך הטיול חנה ספרה לרפי בשבחיה של אחותה שלי. לאחר חודש נפרד רפי מהמשלחת שחזרה ארצה והמשיך לעוד חודשיים השתלמות בחברה בצפון אנגליה מטעם חברת מכרות הנחושת בתמנע שבה התעתד לעבוד.

באותם חודשיים רפי התכתב עם שלי, צעירה שאותה לא ראה מעולם והפגישה הראשונה שלהם הייתה רק לאחר שחזר ארצה. במרץ 1966 רפי ירד לאילת לעבוד ביחידת הסקר הגאולוגי בתמנע (חיפוש מרבצי נחושת) כשרות מיוחד שהחליף שרות צבאי. 

רפי ושלי שמרו קשר מכתבים כידידים ומדי פעם כשהיה מגיע "לצפון" היה גם נפגש עם שלי ושלי גם בקרה אצל רפי באילת. רפי הוציא רישיון טייס פרטי בעת שהתגורר באילת ויצא לו להטיס את שלי בססנה עם חברים מספר פעמים (טרם שהתגייס לחיל האוויר).

1968 רפי מטיס את שלי וחברים במטוס צסנה 172 לשדה מצדה.

רפי עבד בתמנע 3 שנים עד שהחליט להתגייס לקורס טיס בגיל מאוחר יחסית קורס שאותו התחיל באפריל 1969. בספטמבר 1969, 5 חודשים אחרי תחילת קורס טייס קיבל רפי מכתב משלי ממנו הבין ששלי הפסיקה קשר שהיה לה עם חבר שאתו כמעט התחתנה ומאותו יום הקשר ביניהם הפך לקשר של חברות והרבה אהבה.

 

 

 

 

 

 

 

לאורך קורס הטייס היו תקופות של 3 ועד 5 שבועות ללא חופשה והם שמרו על קשר מכתבים שהיה הדרך היחידה האפשרית באותה עת. סבא שומר את המכתבים שהוא כתב לשלי ושלי כתבה לו מאותה תקופה וייתכן שאפילו ידפיס אותם כמזכרת למשפחה.

 תמונה פרח הטייס רפי ליד מטוס האימונים פוגה

24.11.1970

שלי ורפי התגוררו עם הבת הבכורה שירית (דודתי) בשיכון המשפחות של בסיס חיל האוויר תל נוף שם הייתה מוצבת טייסת 103 שבה סבא שרת כקברניט של מטוסי נורד.

לאחר מלחמת יום הכיפורים סבי עבר לטייסת תובלה כבדה שהייתה מוצבת בנמל התעופה בן גוריון שם טס על מטוסי סטרטוקרוזר (ענק) ולאחר מכן בואינג 707 (ראם) ועל מטוס סיור ימי ווסטווינד (שחף).

סבא רפי ואימי (רונה) בתא הטייס במטוס בואינג 707.

 

 

 

 

 

 

 

 

שלי ורפי עזבו את תל נוף וחזרו לגור בקרית אונו בדירה שכורה ובהמשך בנו בית פרטי בשכנות לאמא של שלי באותה החצר ברחוב בילינסון שבה גדלה שלי. בשנת-1976 נולדה אימי (רונה) ובשנת-1983 נולדה דודתי (גילי) האחות הצעירה לרונה ושירית.  

משפחה מאושרת בנופש (שלי, רפי והבנות: שירית, רונה וגילי).

שלי נגנה לא רק בילדותה אלא המשיכה לנגן כל השנים בתזמורת הבוגרים של קרית אונו. צלילי החצוצרה והאקורדיאון שלה נתנו השראה לאמא שלי רונה לנגן על קלרינט ולדודה שלי שירית לנגן על חליל צד ופיקולו ולדודה גילי לנגן על טרומבון. שלי הקפידה על חינוך מוסיקלי לשלשת בנותיה ולא ויתרה להן אף פעם על נגינה

סבא מספר ששירית (הדודה שלי) הייתה שחיינית מצטיינת והתאמנה עם נבחרת הילדים בבריכה של קרית אונו. האימונים המפרכים כללו בין היתר שחייה של 100 בריכות ברצף בכל מפגש אימון וגרמו לשירית להפסיק לנגן על חליל צד בגלל עייפות. לאחר דיון משפחתי החליטו ההורים שגם אם שירית תהיה אלופת העולם בשחייה זה יהיה משהו בר חלוף ואילו המוסיקה תלווה אותה לכל החיים ושירית לא המשיכה בנבחרת השחייה.

נגינת שיר ערש לחצוצרה של המלחין האמריקני לירוי אנדרסון הייתה מזוהה בתזמורת כ"סולו של שלי על חצוצרה" ובטקס הקבורה של שלי אחד מחבריה לתזמורת ניגן את היצירה הזאת וסבא אומר שזה היה מרגש בעצמה אדירה.

שלי וסבא רפי אהבו מאוד את היצירה "ארנחואז" של המלחין הספרדי חואקין רודריגו סבא אומר שעד היום יש לו צביטה בלב בכל פעם שהוא שומע פתאום ברדיו את "ארנחואז" ומדי פעם כשהוא מתגעגע לשלי הוא שומע את הדיסק בבית. שלי גם אהבה את שיריו של הזמר הכושי האמריקאי הנודע  נט קינג קול. השיר שלו WHEN I FALL IN LOVE גם הוא מזכיר לסבא את שלי. מאחר וסבא רפי בא מגבעתיים לקריית אונו הוא מספר שהוא "לא נחשב" משום שבני המקום הכירו כולם את כולם ולצורך זיהוי קראו לו "רפי של שלי".

סבא מספר שלשלי היה לא רק יופי טבעי אלא גם חוש להופעה ולבוש: התסרוקת הנכונה, העגיל הנכון, לבוש מלא חן והופעה הולמת. שלי דאגה שגם בנותיה יהיו לבושות תמיד כמו בתצוגת אופנה. סבא מספר ששלי תמיד העירה לו על הלבוש: אתה לא רואה שהחולצה לא מתאימה למכנסיים? ושהגרביים לא מתאימים למכנס ולנעליים? איך גמרת קורס טייס? אתה עוור צבעים?.

שלי ניחנה בזיכרון בלתי רגיל, היא זכרה את כל ימי ההולדת של כל הסובבים אותה, זכרה שמות של אנשים שלא נפגשה אתם שנים רבות או אפילו היה לה אתם קשר קצר בלבד. שלי למדה אומנות ואהבה אומנות והתעניינה מאוד בציור, היא אספה ספרים בנושא וגם העתקי ציורים מפורסמים.  

החגיגות שארגנה בגנים היו עבודות אומנות. הורי הילדים בגנים העריצו אותה וכל הגננות רצו שהיא תעבוד אצלן. 

האמא שלי, רונה היא כיום אדריכלית וכל בית שהיא בונה הוא יצירה מעניינת ומיוחדת. היא גם מציירת ומפסלת ועושה עוד כל מיני דברים יצירתיים. היא ברוכת כישרונות ויצירתית מאוד וסבא אומר שזה בא לה משלי.

שלי בשיעור ריתמוסיקה.

כאשר שלי כבר הייתה אמא לשלש בנות בגיל לא צעיר היא החליטה ללמוד בסמינר למורות "לוינסקי"בצפון תל אביב כדי לקבל תעודת הוראה פורמלית.

זמן קצר אחרי שהתחילה ללמוד בסמינר זיהו המורים וסגל המרצים שיש לשלי ידע גדול יותר לא רק מכל התלמידות אלא גם מחלק גדול של המורים בסמינר. הנהלת הסמינר הציעה לכן לשלי להיות חלק מסגל ההוראה בסמינר ואכן היא הפכה מתלמידה למרצה בסמינר, המקרה הזה מלמד בעצם הכול על שלי.

שלי אהבה אופרה ובלט ולה ולסבא היה מנוי לאופרה בתל אביב. שלי לקחה את רונה האמא שלי ואת אחיותיה שירית וגילי למופעי אופרה כבר מגיל צעיר. סבא מספר שהן היו היחידות בגילן באולם. רונה האמא שלי נדבקה בחיידק האופרה והיא אמנם חובבת, אבל שרה ממש כזמרת אופרה. היא שרה בזמנו בליווי תזמורת צה"ל שבה נגנה ושרה עד היום עם תזמורת הבוגרים של קרית אונו בקונצרטים . 

תמונה  על המצבה של שלי הקבורה בקיבוץ עינת נמצא מפתח סול המסמל את הקשר שלה למוסיקה שהיה ציר מרכזי בחייה. 

שלי הייתה טובה גם בדקדוק עברי והייתה לה תרבות דיבור ועברית מדויקת. שלי דרשה מעצמה הרבה, היא הייתה מסורה וקפדנית וחתרה לעשות כל דבר בשלמות. היא הצטיינה בלימודים ובאופן טבעי חנכה את בנותיה לשלמות ומצוינות והשקיעה בהן שעות רבות כל יום כדי להשלים את החסר בבית הספר. שלי הייתה גם אמא נהדרת שניהלה בית למופת.

סבא אומר שהוא משקיף מהצד ורואה איך האמא שלי רונה ואיך אחותה שירית משקיעות בילדים שלהם (הנכדים שלו) בכל דבר וגם בלימודים שלהם על מנת שיגיעו להישגים ואין לו ספק שזה בא להן משלי.

שלי הצליחה להוריש לבנותיה תכונות כהתחשבות, רגשנות, דייקנות, נימוסים, חיוך, לבוש מיוחד תמיד בטוב טעם ועוד.

לשלי היה מנהג לברך כל בת "בהצלחה" בבוקר שלפני כל מבחן בבית הספר והמנהג המשיך גם כאשר הדודה שלי שירית למדה בארה"ב: שלי לא הייתה שוכחת להתקשר אליה טלפונית לארה"ב לפני כל מבחן ולאחל לה בהצלחה.

הישגי הבנות היו נושא גאוותה של שלי והיא תמיד דברה עליהן. סבא אומר שחבל ששלי לא זכתה להשתתף בטקס קבלת הדוקטורט של דודתי שירית ולא בטקס חלוקת תואר אדריכלית לרונה האמא שלי וגם לא תהיה בטקס קבלת הדוקטורט של גילי דודתי שיהיה בקרוב. חבל גם שלא זכתה לראות גם את הנכדים והנכדות כי היה לה הרבה במה להתגאות גם בהם.

לשלי היו יחסים מאוד חמים ומיוחדים עם אחותה (חנה)  ובעלה (אלן) אשר עברו לארה"ב, קשר אשר סבא שלי ממשיך לשמור עליו עד היום.

סבא מספר ששלי הייתה אומרת לבנות: תשמרו על קשר חם ואל תתנו לאף אחד להפריע לקשר הזה. ואכן עד היום לדוגמה רונה האמא שלי מקושרת עם דודתי שירית אשר בקליפורניה על בסיס כמעט יומי בטלפון, סקייפ, וואטס אפ או אימייל. 

שלי הצטרפה למועדון כדורת דשא של קרית אונו כחמש שנים לפני שנפטרה. כל דבר ששלי נגעה בו התאפיין ביחס הרציני שלה אליו וכך קרה שגם בכדורת דשא מיד בלטה והפכה לאלופת המועדון ובהמשך לאלופת הארץ והצטרפה לנבחרת ישראל בכדורת דשא.

היה לה כושר ריכוז, דיוק, קואורדינציה, תכנון, עבודת צוות והתמדה שהן תמצית התכונות המביאות לניצחון על מגרש הספורט. אותן תכונות גם ליוו אותה בחייה בתחומים האחרים.

שלי (מימין) במשחק כדורת דשא.

כאשר שלי חלתה בסרטן ריאות סבא דאג שהיא תקבל את מרבית הטיפול בבית ולא תאושפז בבית חולים, לסלון הבית הובאה מיטת בית חולים וסבא ישן על מזרן על הרצפה לידה כדי שיהיה קרוב אליה ויוכל לעזור לה מיד בכל פעם שהיה נדרש. בכל יום הגיעו חברים רבים וישבו סביבה לסייע ולתמוך.

באחד הימים סבא ושלי טיילו ברחוב סמוך לבית ומולם צעדה אמא צעירה עם עגלת תינוק, שלי התחילה לבכות ואמרה: "אני כבר לא אהיה סבתא" וסבא אומר שזה היה מצמרר. לצערי היא באמת לא זכתה להיות סבתא ואני לא היכרתי את הסבתא שלי "שלי".