מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, נקראתי על שם סבתי רחל בני. שם החיבה שלי הוא שלי, שלמעשה זה קיצור של ראשל, ותמיד ביקשתי להיקרא בשם הכינוי שלי, אותו אהבתי יותר. שם המשפחה שלי כיום הוא איזנברג , משמעות השם – הר ברזל. שם משפחתי הקודם היה בני. למרות כל הניסיונות לאתר את מקור ומשמעות השם לא הצלחתי למצוא מקורות, או תיעוד כלשהו שמתקשר לשם בני. נולדתי בתאריך 16.3.1951. אני דואגת להזכיר לכולם מראש שהתאריך מתקרב..

נולדתי בישראל בעיר חיפה להורים שעלו מבולגריה. אני מספר שתיים ואחרונה במשפחה, יש לי אחות בכורה. היחס היה זהה, לא קיבלתי יחס מועדף בגלל היותי הקטנה. השם של אחותי הוא עליזה. גדלתי בעיר והרגשתי כמו בכפר. היה לי בית קטן על שטח גדול מלא בעצי פרי, בבית היו שני חדרים והיינו חמש נפשות כולל סבתי. ביליתי המון ברחוב במשחקי רחוב בסביבה שקטה עם שכנים נעימים ומזמינים. בבית דיברנו בבולגרית, בספניולית ובעברית, רוב הזמן דיברו אלי בבולגרית ואני עניתי בעברית. חברים של הורי שהגיעו לביקור מבולגריה הביאו לי כד קטנטן מעץ שמצויר בציורים בולגריים ואני עדיין שומרת עליו. אחד המאכלים שחיכיתי לו כל יום שישי היה הבורקס של סבתא שלי, זה טעם שנשאר עד היום ואין לו תחליף. אחד האירועים הזכורים לי הוא ביקור שורשים בבולגריה עם אבי, הוא לקח אותי לכל המקומות שהיו ציון דרך לאורך חייו כנער ואחר כך עם אמי.

אחת הלהקות שאהבתי הייתה התרנגולים, במיוחד 'שיר השכונה', 'יוסי ילד שלי מוצלח', 'לא רוצים לישון'. להקה נוספת שאהבתי הייתה החלונות הגבוהים עם השירים: 'התשמע קולי', 'אינך יכולה', 'ילדה קטנה'. זמר שאהבתי הוא אריק איינשטיין: 'במדינת הגמדים', 'אדון שוקו'. רוב השירים בעברית אבל אהבתי גם שירי זמרים לועזיים באנגלית כמו אלביס פרסלי, הביטלס. אני נוהגת לשמוע את השירים גם היום באהבה גדולה.

בילדותי שחקתי כדורגל, סטנגה, רכבתי המון על אופניים, הידרדרנו על משטחי עץ על הדיונות, טיפסתי על עצים, קטפתי סברס. אבל לפעמים אני עדיין משחקת סטנגה עם הנכדים.  בספורט אהבתי משחקי כדור במיוחד כדורעף. הלכתי לגן שהייתה בו משמעת מאוד מאוד קפדנית. בבית הספר למדתי ביונה הנביא, היה  כיף וכיף וכיף. נהניתי מאוד, במיוחד בהפסקות בהן שחקנו מחניים. היה לי מחנך מבין, שומע ואם צריך גם עזר לי לפתור בעיות. בתיכון למדתי בעירוני ז' ביפו במשך 4 שנים. למדתי גאוגרפיה וכלכלה מעבר לשאר המקצועות. היה לי כיף כזה, נהניתי ללכת לבית הספר, במיוחד בגלל החברות והחברותא. הייתי בקבוצת הכדורעף של התיכון ויצאנו למשחקים נגד בתי ספר אחרים. את בת המצווה חגגתי בבית עם המשפחה המורחבת. המתנה הכי הכי שקיבלתי הייתה מהורי – אופניים איתם הגעתי אחר כך לתיכון. מסיבת במסיבת הסיום של התיכון הייתה הצגה שאנחנו העלינו, ואחריה התאספה כל החבורה לקומזיץ בים עד הבוקר. מקום העבודה הראשון שלי היה בבית חולים "דונולו" (לא קיים עוד) כלבורנטית (עובדת מעבדה). למדתי את המקצוע בארץ, עם סיום שירותי בצבא. שירתי כפקידת כוח אדם בחיל האספקה, חוויתי מלחמה ואף איבדתי חבר ילדות במלחמת ההתשה. האווירה הייתה קשה מדאיגה ולא ראינו את סופה. בשלב מסוים בעבודתי התבקשתי (אולצתי) על ידי אבי ז"ל לבוא לעזור לו בעסק שהוא הקים, העסק שבו אני עדיין עובדת כיום. אני עוסקת במקצוע מעל 40 שנה.

הקמת משפחה

בעלי (זלמן) ואני מכירים וחברים מאז שהינו בני 5-6 בערך. התחתנתי בשנת 1972 מיד לאחר שבעלי השתחרר מהצבא, (היינו בשנות העשרים). נערכה לנו מסיבת חתונה בבית השריון בתל אביב, המסיבה הייתה עליזה ושמחה. ילדי הבכור (צביקה) נולד שנה לאחר נישואיי.  שנתיים אחריו הגיע בני השני (מוטי)  ושש שנים אח"כ הגיעה בתי (רונית). לשמחתי נולדו לי שלושה ילדים והיום החבורה מונה תשעה נכדים (הכי כיפיים בעולם). רובם מתגוררים בארץ ואנחנו מרבים להתראות, במיוחד בסופי שבוע בארוחות שמחות עם המון "בלגן" והמולה. בני הבכור ומשפחתו מתגוררים בארה"ב, ואת שני הנכדים "האמריקאים" אני פוגשת, לצערי, לעיתים רחוקות ורוב התקשורת היא סלולרית. אנחנו נוהגים לחגוג את ערבי השישי-שבת במפגשים מלווים בארוחות. בשבתות הנכדים והילדים מתעסקים בקטיף לימונים בעונה ובמשחקים בגינה.

אירוע קשה שנחרת בזיכרוני הוא ההודעה שקבלתי על פציעתו של בעלי במהלך הלחימה בלבנון. לעומת האירוע הקשה הזה, חוויתי אירועים משמחים מאד, למשל כשילדיי הודיעו על נישואיהם ובמיוחד כשהודיעו שאני אהיה אוטוטו סבתא. אני ממשיכה לעבוד גם כיום.

הזוית האישית

שלי איזנברג השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה איתמר. התכנית נערכה בבית הספר רמת החייל בתל אביב-יפו, התשע"ט.