מאגר סיפורי מורשת

היה זה בינואר 1991 הטלפון צלצל בביתי, מעברו השני של  הקו נשמע קולו, של יוסף קאלש ז"ל … לאחר חילופי ברכות, הורה לי לבוא בדחיפות למשרדו עוד היום…

עזבתי כל עיסוק והגעתי אליו כולי סקרן, מה לדחיפות זו ?

הגעתי למשרד הארגון, יוסף קרא לי להיכנס אליו וסימן לי בידו, לסגור אחרי הדלת.. התיישבתי מולו מלא סקרנות, מה פשר הסודיות שאפפה באותן רגעים את המשרד… אוירה רבת החשיבות וארשת הרצינית, שעטה יוסף על פניו, באותן הרגעים הגבירו והעצימו הסקרנות בקרבי.

יוסף רכן לעברי ודיבר אלי בערבית, בקול חרישי וכך אמר: "אדבר אתך בלשונינו שלא יבינונו הקירות הסובבים אותנו…". עליך להתייצב עוד היום, בביתו של משה ששון … הוא רוצה לשוחח עמך אישית …. אתה יוצא כעת, לדרך ואני מודיע לו, שאתה בדרך אליו…

במה מדובר? שאלתי מלא סקרנות, יוסף הישיר מבטו אלי ושתק ושתק, שתיקתו זעקה אלי: "מרגע זה ואילך כל הנושא חשאי ביותר"… לקחתי מונית שדהרה לירושלים, לרח' מולכו, היגעתי מוקדם ממה שנתבקשתי להיות, חששתי להכנס, פן אפריע לסדר יומו של משה …

היה זה לאחר הגשם, שמש נעימה ניסתה להציץ בינות העננים, כל הרחוב היה שטוף, נכנסתי לאחת החצרות, של השכנים (שהייתה פתוחה ומזמינה), להביט בפרחי הגינה ובפסלים, שהיו פזורים שם, כבדרך אגב. במטרה להעביר הזמן עד למועד שנקבע, אינטואיציה פנימית שלי שדרה לי, כי אני הולך לקראת דבר גדול וחשוב…

אזרתי אומץ וטיפסתי לביתו של משה, צלצלתי במצילת הדלת, שהייתה מיוחדת במינה, את הדלת פתחה, אישה שביקשה ממני, להתרווח על כורסה בסלון. לאחר כשעה, ביקש את סליחתי, יצא מהסלון, ונעלם באחד החדרים… כריתי את אוזני (יש לי שמיעה מצוינת) ושמעתי קטעי לחשושים מעבר לקיר נראה לי שהוא מתאים ל"תפקידים מיוחדים" …..

לחדר נכנס אדם בעל חזות קפואה, בעל סנטר בולט ומרובע, עיניו חדות וחודרות, בעל מבנה גוף מוצק ואטלטי, אדם ששידר עוצמה, אדם שאפשר לסמוך עליו אדם שיחלץ אותך ממצבים לא נעימים. הוא התיישב מולי, מבלי להוציא הגה מפיו, פניו קפואות אי אפשר לקרוא בהן דבר, חסר כל הבעה, לא הצלחתי לחדור אל צפונות ליבו, ישב ושתק מבלי להסיר עיניו ממני …

ישבתי בוהה בסלון האירוח וסוקר את התמונות שעל הקיר, ניכר היה בו הסגנון של אדם שוחר אומנות, בצד תמונות, נתלו תעודות היסטוריות, שהעידו, על פועלו, כשגריר ישראל במצרים, מעמדו, דרכו, התנהלותו וקשריו של משה, עם מלכים, רוזנים ושועי עולם, כאיש עובד משרד החוץ, שביצע שליחויות חשובות ורבות… ניסיתי לדלות, פירורי מידע, רמזים שישפכו אור קלוש, למה שעומד להתחולל, באותו הסלון, שאולי אמצא בתמונות, תשובות לסקרנותי, שהיגיעה לשיאים, לרמות גבוהות..

עודני תר בעיני מתמונה לתמונה, נכנס משה והבחין על פני, בעניין הרב ובוחן של התמונות. הוא החל להסביר לי על כמה מהתמונות והורה לי לשבת מולו …

ישבנו כשעה שלמה, שוחחנו על המשפחה שלי, בית אבא, קרובים, פוליטיקה מצב המדינה ולפתע מבלי כל התראה עבר לדבר איתי בערבית… הדבר נראה לי תמוהה, מה לנו ולמה להחליף שפה? עודנו משוחחים בערבית, על הסונים על השיעים על העלווים, על המשטר בסוריה, על קוים לדמותו של אסאד, על מצב היהודים בסוריה, על קרובי משפחה אם נותרו מאחור, על מאכלים, על אביו…

לאחר כשעה, ביקש את סליחתי, יצא מהסלון, ונעלם באחד החדרים… כריתי את אוזני (יש לי שמיעה מצוינת) ושמעתי קטעי לחשושים מעבר לקיר נראה לי שהוא מתאים ל"תפקידים מיוחדים" ….. לחדר נכנס אדם בעל חזות קפואה, בעל סנטר בולט ומרובע, עיניו חדות וחודרות, בעל מבנה גוף מוצק ואטלטי, אדם ששידר עוצמה, אדם שאפשר לסמוך עליו אדם שיחלץ אותך ממצבים לא נעימים.

הוא התיישב מולי, מבלי להוציא הגה מפיו, פניו קפואות אי אפשר לקרוא בהן דבר, חסר כל הבעה , לא הצלחתי לחדור אל צפונות ליבו, ישב ושתק מבלי להסיר עיניו ממני … כך ישבנו ארוכות מביטים זה בזה מבלי להוציא הגה, ומבלי להשפיל מבט, ישיבה ארוכה שנמשכה זמן רב, לפתע שמט האיש, צרור מפתחות מידיו לרצפת הסלון בו ישבנו…

האיש הורה לי במבטו (ללא מילים) להרים המפתחות, קלטתי את שפת הבעותיו ואני נותרתי על מושבי מבלי לנוע ומבלי להגיב והמשכתי להישיר מבטי אליו, זה החל לשעשע אותי, מי ימצמץ ראשון… במבטו החד הביע שהנני מתאים לבקשתו, המשכתי להישיר מבט וסיננתי "לא שלי".

לאחר המתנה ממושכת, הוא הושיט יד ארוכה לרצפה, מבלי לרכון ובעוד עיניו, מביטות בי, משך המפתחות אליו. תוך כדי הקשה, על רצפת הסלון, משה נכנס לחדר (כנראה זה היה הסימן) וסינן הכרתם כבר? זה מאיר והצביע עלי, וזה … בשבילך מ. סינן האיש מבלי להסיר מבטו ממני, רכנתי לעברו ללחוץ את ידו, הוא הגיב בלחיצה יד נוראית, שלא הייתי ערוך לה, שמעתי את פרקי אצבעותיי חורקים ונפרקים, חשתי בכאב נורא, אך לא עוויתי פני ולא חשפתי את הכאב…

משה הודה לי על הביקור וביקש שאתייצב, למחר בבוקר בכתובת, שרשם לי על פתק מבעוד מועד…

פסעתי לכוון דלת היציאה והבחנתי, כי בזוית פיו של האיש, ניכר בו דוך של שביעות רצון, משה ליווני לדלת, בירכני לשלום וביקש שאשמור צעדי.

הדלת נסגרה מאחורי, נותרתי עומד מאחוריה זמן ממושך, שקוע בהמון מחשבות, דמותו של האיש, נחרטה בי עמוקות, לא יכולתי ולא הצלחתי להסירה מנגד עיני. הילכתי ללא מטרה, לאן שנשאוני רגלי, ומבלי משים מצאתי עצמי עולה לאוטובוס ושוקע במושב, ליד החלון שקוע בנוף הירושלמי בארכיטקטורה, באבניה, ירושלים שלי … שאבא כה ערג לה, שהרבה לספר לי עליה, שוב דמעות הציפו את פני, ראה אבאף מלמלתי לעצמי, הגעתי לירושלים, ראיתיה ממש, כפי שציירת אותה לי. במהלך ילדותי בגולה הדוויה, הנה אבא, הגשמתי חלום. לבוא בשערי ירושלים ולנשק אדמתה, ירושלים שלי.

הזוית האישית

סבא מאיר: נהנתי מאד להיות עם נכדתי בתכנית הקשר הרב דורי, הטיול היא מהנה ומרתק מאד.

הנכדה שירה: גיליתי צד אחר בסבא שלי והתעניינתי מאד בסיפור המשפחתי שלי והיה לי יותר זמן להיות עם סבא שלי שלא הייתי רואה הרבה.