מאגר סיפורי מורשת

רותי ואלי בני קיבוצים. אלי נולד בקבוץ העוגן ורותי נולדה בקבוץ עין השופט.

ילדותם בקבוץ

רותי: גדלנו בחינוך המשותף, גרנו בבית ילדים שם ישנו, אכלנו ולמדנו. ראינו את ההורים לשעתיים בין השעות: 16:00-18:00 אחה"צ.

למדנו בשיטת הנושאים, כך שכל נושא איגוד בתוכו את כל מקצועות הלמידה. למשל: בנושא "מגלה עולם" למדנו גיאוגרפיה, חשבון, היסטוריה ואומנות (בנינו כדור ארץ ענק מעיסת נייר). דרך לימוד זו הייתה חווייתית ומלמדת.

אלי: הילדות המדהימה ביותר שניתן לבקש. עסקתי בתחום של מוזיקה, כל השנים ניגנתי. אבי היה מורה למוסיקה בקיבוץ, עד היום אני עוסק במוסיקה כתחביב. היינו בתיכון, לומדים חצי יום עד 12:00 ואחרי ארוחת צהריים יוצאים לעבודה בשדות בענפי המשק וכך למעשה התחברתי לחקלאות ולימים ניהלתי את הפרדס של הקיבוץ. בהמשך סיימתי לימודי אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות.

שליחות חקלאית באפריקה

בשנת 1986 יצאנו לשליחות חקלאית באפריקה מטעם חברת "נטפים", במטרה לקדם מכירות של השקיה בטפטוף. התמקמנו בניירובי, עיר הבירה של קניה. יחד עם בננו הצעיר שי בן ה-3. האחים הגדולים שלו צחי (אבא של עוז) ויוסי נשארו בארץ בתיכון קיבוץ העוגן.

אלי: בשנתיים הראשונות ניסיתי לקדם את מכירות מערכות ההשקיה אך במהרה הבנתי שהתנאים בקניה אינם בשלים להכנסת טכנולוגית השקיה מתקדמת, ולצורך השיווק נדרש לבוא עם רעיון חדש: הצעתי להקים פרויקטים לגידול פרחים שהיה רעיון מאוד חדשני ובלתי מקובל. עד אז עיקר הגידולים היו ירקות, גידולי שדה ומטעים.

לצורך גידול הפרחים נדרשנו לספק חממות, מערכות השקיה ושירותי שיווק ליצוא לאירופה. בתוך כעשר שנים קניה הפכה ליצואנית הפרחים ובעיקר ורדים הגדולה בעולם.

רותי: את השהות בקניה ניצלתי ללימודי תואר ראשון בחינוך באמצעות האוניברסיטה הפתוחה בישראל, וכמו כן לימדתי בבית ספר ישראלי בימי שבת ועשיתי חוגים לחינוך בתנועה לילדים הישראלים שגרו בניירובי בנוסף עבדתי בביטחון של אל-על ושם שמרנו על ביטחון הנוסעים היוצאים ונכנסים לשדה.

בננו שי למד בבית ספר אנגלי עד סוף כיתה ד' ואת כיתה ה' למד בבית ספר ניל"י בזכרון יעקב וכיתה ו' וז' למד בקניה לאחר שחזרנו לשם לתקופה נוספת למטרת השלמת השליחות. לאחר חזרתנו לארץ, החלטנו לבנות את ביתנו בזכרון יעקב. רותי למדה חינוך מיוחד והחלה לעבוד כמורה להוראה מתקנת במרכז הטיפולי משכ"ל בזכרון יעקב. אלי המשיך לעבוד באפריקה ומסגרת זו הקים חברה לפיתוח החקלאות באתיופיה.

מדי שנה בחופשת הקיץ המשפחה יצאה לטיולים באתיופיה. "בשנת 2005 בטיול לדרום אתיופיה הגענו בנסיעה של 4 ימים לעיירה ג'ינקה כדי לראות שבט מיוחד (שבט המורסי) היינו אמורים לחזור בטיסה לאדיס אבבה עיר הבירה של אתיופיה שם היה המשרד של אלי. המטוס התעכב עקב תנאי מזג אוויר קשים וילד רחוב שהסתובב לידנו הציע לנו לסייר בעיירה, התלווינו אליו לשוק במרכז בעיירה, ושם פגשנו את חבריו שביקשו שנקנה להם כדורגל כדי להקים נבחרת. נרתמנו למשימה ואלי השאיר להם כרטיס ביקור כדי לשמור על קשר (למרות שבעיירה לא היו אמצעי תקשורת ולא חשמל).

זמן מה לאחר חזרתנו לארץ התקבל להפתעתנו מייל מהילד מיתיקו מג'ינקה ובו הוא מספר לנו על חייו ומבקש את עזרתנו לממן ולעזור לו בלימודיו. מכאן החלה תחלופת מיילים אינטנסיבית. בהמשך ביקש מיתיקו את עזרתנו בלימודי התיכון. בעיירה ג'ינקה לא היה בית ספר תיכון, ובכדי לעזור לו נדרש היה להעבירו לעיר הבירה אדיס אבבה. בתחילת השנה החלטנו להיענות לבקשתו ולהכניסו לבית ספר תיכון פרטי דובר אנגלית. בתהליך חיפוש ביה"ס נתקלנו בסירוב של בתי הספר הפרטיים בטענה שילדים שמגיעים משבט ההאמר הם ילדים שאין להם סיכוי להצליח בלימודים, הם נחשבים למוגבלים. הצלחנו לשכנע בי"ס ברמה טובה, שהמנהל שלו היה לפני כן מנהל בית יתומים, והחליטו לקבלו. השכרנו לו חדר ומטפלת, והוא התחיל את כיתה ט' באדיס אבבה.

השנה הראשונה הייתה לו קשה ומתסכלת, ההסתגלות לחיי העיר והלימודים באנגלית היקשו עליו מאוד,  מיתיקו נכשל בכל הבחינות. בפגישתנו בחופשת הקייץ ביקש שנאפשר לו ללמוד שוב את כיתה ט'. ביה"ס לא רצה לקבלו חזרה אך בעזרת תרומה קטנה נעתר לקבלו. הפעם סיים את כיתה ט' בהצלחה וכך המשיך בלימודיו עד שסיים את כיתה י"ב בהצטיינות.

בזכות ציוניו הטובים הוא קיבל אפשרות ללמוד באוניברסיטה מטעם הממשלה, והמשכנו לתמוך בו והוא סיים בהצטיינות את התואר הראשון בכלכלה ומינהל תיירות.

לאחר מאמצים גדולים הצלחנו לשכנע את השגרירות האיטלקית באדיס אבבה לאפשר לו לצאת ללימודי תואר שני באיטליה והוא סיים גם אותם בהצלחה (לפני כשנה).

כיום, הוא קיבל עבודה בסיציליה בפאלרמו בתחום של תיירות ומקיים את עצמו. חלומו וחלומנו שיחזור לאתיופיה ויקים חברת תיירות משל עצמו.

תמונה משנת 1990 – שלושת הבנים בכניסה לבית ב Lavington 

תמונה משפחתית מניירובי,  אבא של עוז – צחי בצד שמאל

הזוית האישית

רותי ואלי: המפגש עם ניר שתיעד את הסיפור שלנו היה מאוד נעים הוא התעניין מאוד בפרטים ורצה לשמוע עוד על הסיפור שלנו.

עוז: שמחתי מאוד לשבת עם סבא וסבתא בספריה של בית הספר שלנו.