מאגר סיפורי מורשת

אנחנו עלינו מסוריה בשנת 1949.

יחסינו עם הערבים היו סבירים עד אשר הכריזו על ארץ ישראל כמדינה. כאשר הייתי בת שמונה הערבים התחילו לחולל פרעות.

 

יום אחד הערבים נכנסו לבתי הספר לתלמוד תורה, לבתי הכנסת ולבתים פרטיים שפכו חומר דליק ושרפו את הכל ובנוסף לכך קרעו ספרי תורה וגם כתר התורה של הרמב"ם, שהיה מוחבא בכספת באחד מבתי הכנסת שאליו פרצו ושרפו.(היום חלקיו נמצאים באחד המוזיאונים בארץ). אז החלטנו שצריך לעלות לארץ.

 

כאשר עלינו מהעיר חלב שבסוריה אני, אחי ואחותי הפכנו להיות ילדים של איש ערבי שעזר לאנשים לעלות לארץ ישראל (השירות היה בתשלום). חצינו במונית את גבול סוריה-לבנון ושם הקהילה היהודית קיבלה אותנו ודאגו לנו ללינה.

 

במשך שלושת השבועות ששהינו בלבנון אנשי עליית הנוער והקהילה היהודית מלבנון עזרו לנו לעלות לארץ. היינו אמורים לשוט בסירות מגבול לבנון לגבול ישראל. אסור היה לנו לקחת עמנו מזוודות ועל כן התלבשנו שכבות שכבות. ניסינו שלוש פעמים לעלות על סירות ולחצות את הגבול לישראל, אך לא הצלחנו מפני שמשמר הגבול הלבנוני עצר בעדנו.

 

חזרנו לקהילה היהודית בלבנון. הצלחנו לעלות על האנייה רק בפעם הרביעית. שטנו בלב הים ארבע שעות. המנוע התלקח וכל האנשים קפצו אל לב הים, למרות שלא ידעו לשחות. מהסירה השנייה זרקו אלינו משוטים. אחזנו בהם כדי לא לטבוע וכאשר כיבו את המנוע בסירה הבוערת, משו אותנו מהמים ועלינו על סירת המנוע (ללא המנוע). המשכנו לגבול ישראל, המסע נמשך שש שעות יותר ממה שהיה אמור להיות.

 

כאשר הגענו לראש הנקרה חיכו לנו דודינו מצד אמי ולקחו אותנו אל ביתם בשכונת התקווה. גרנו שם שלושה שבועות עד ששאר בני משפחתי עלו לארץ בדרך זהה (רק שאצלם לא נשרף המנוע בסירה). הורינו גרו במעברת באר יעקוב. גרנו איתם במשך חצי שנה ואז שכרנו דירה של חדר בשכונת התקווה ליד המשפחה וגרנו שם זמן רב

 

מאלבום התמונות- דניאל יפה ובנימין, סבא וסבתא בצעירותם

 

משפחה כללה: שבעה ילדים שני הורים ונולדו  בהמשך עוד שני אחים.