מאגר סיפורי מורשת

שמי שבתאי ינקוביץ, נולדתי בתאריך 2/3/1925 ברומניה בעיר פוקשן. השם המקורי שלי היה 'שבסה' וכשהגענו לארץ ישראל השם שונה לשבתאי. אימי סיפרה לי שהשם שלי הגיע מהשם של אחד הסבים שלי. שם המשפחה המקורי שלי היה ינקו על שם אבא שלי יעקב ובארץ ישראל הוסיפו את הסיומת 'ביץ'.

שני ההורים שלי נולדו ברומניה. אנחנו ארבעה בנים ואני הבן השני במשפחה. הייתה לי גם אחות קטנה וכשהייתה בת שנתיים היא נפטרה ממחלה קשה. לאבי קראו יעקוב והוא היה עוסק בפרוות ולאמי קראו דינה והיא עבדה במשק בית, מידי פעם גם הייתה עוזרת לאבא בעבודה. שני ההורים שלי נולדו ברומניה. אבא לחם במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ההורים לא עלו איתי לארץ ישראל, הם נשארו ברומניה עד 1952 ואז הגיעו לישראל יחד עם האחים שלי. הם נכנסו למעברה ושם תקופה די ארוכה אמא שלי עבדה בתור טבחית בקיבוץ ואבא עבד בקרן קיימת לישראל.

כשהייתי בן 3-4 עברנו לעיר טרגו אוקנה ברומניה שם למדתי בביה"ס יהודי. היו בביה"ס 4 כיתות ולמדנו רק 4 שנים, אני זוכר שהיה לי מורה לעברית בשם איצקוביץ. בגיל 12 יצאתי לעבוד בבניין ועזרתי להורים שלי. אני זוכר את הבית בו גדלתי עד שגירשו אותנו והתחיל המשטר הנאצי בשנת 1940.

בבית ההורים דיברו יידיש ואנחנו הילדים רומנית, עברית למדנו רק כשהגענו לארץ ישראל כשהייתי בן 25. היינו יהודים מסורתיים, מכבדים את החגים, השבת אבל לא היינו דתיים. היה לנו מנהג קבוע שבשבת אבא עושה קידוש ואמא מדליקה נרות שבת. כמובן שהיו מכינים גפילטע פיש לארוחת שבת.

בשנת 1944 הרוסים שיחררו אותנו מהנאצים וגירשו אותם עד לברלין. בבקאו עבדתי בעבודות אדמה כדי לעשות מגן לאווירונים של הגרמנים. בגיל 18 גייסו אותי לצבא הרומני והיינו במחנות עבודה.

העלייה לישראל

בשנת 1949 עליתי לארץ ישראל מקפריסין יחד עם בת זוגתי שושנה. יצאנו מרומניה ברכבת עד לגבול הונגריה ובעזרת השליחים שהיו שם המשכנו הלאה לכיוון אוסטריה ואז לאיטליה, שם נשארנו כמה חודשים וחיכינו לעלייה. באיטליה עלינו על סירה יחד עם עוד 600 איש נוספים והגענו לחיפה לאחר 10 ימים.

בחיפה האנגלים העבירו אותנו מאנייה אחת לאחרת ושטנו חזרה לקפריסין שם הם פתחו מחנות הסגר. בקפריסין היינו עצורים שנה ו-8 חודשים. 3 פעמים ברחתי דרך הגדר אך ברגע שהכריזו על עצמאות בשנת 1948 האנגלים שיחררו את הנשים, מבוגרים וילדים. החברים הצעירים שהיו חייבים להתגייס נשארו במחנה עוד שנה עד שסגרו את המחנה. לאחר תקופה של שנה הגיעה אוניית "גלילה" לקפריסין ולקחה את כל האנשים שנשארו לכיוון ארץ ישראל.

בישראל לקחו אותנו לקיבוץ ברקאי שנמצא באזור ואדי ערה. באותו הלילה הכניסו אותי לשמירה עם נשק. ביום עבדתי בבית חרושת 'גלעם' המייצר קורנפלקס וחלווה בתור מנהל מחלקה. כשהשתחררת מהצבא בשנת 1954 קיבלתי עבודה בחברת מוניות 'אביב' ושם עבדתי עד ליציאה לפנסיה במשך 35 שנה.

אני וסבתא שושנה ז"ל

יום החתונה עם שושנה ז"ל

את סבתא שושנה הכרתי ברומניה, היינו יחד בסניף של השומר הצעיר בגיל 20 בערך ועברנו את כל הגבולות ברגל מרומניה עד איטליה ומשם לארץ ישראל. התחתנו בשנת 1949 בארץ ישראל, בחיפה. אני לא זוכר הרבה כי החתונה הייתה מאוד קטנה בבית של ההורים של אישתי שושנה בחיפה. אבא של אישתי הזמין רב שיבוא לחתן אותנו, לאחר מכן גרנו עם ההורים בבית בתוך חדר. ליום החתונה לא היה נהוג להביא בכלל מתנות או כסף כמו שנהוג היום ואם כבר היו מביאים מתנה אז היו מביאים סיפולקס, מכשיר להכנה ביתית של מי סודה.

בארץ כבר נולדו לנו שתי בנות ורדה ושושנה.

אני, סבתא שושנה והבנות 

כיום אני אוהב לשחק שחמט, לראות טלוויזיה ולשחק במחשב. יש לנו 5 נכדים ו-11 נינים שיהיו בריאים.

הזוית האישית

מאיה טיקוצקי: אני שמחה שיצא לי לתעד את סיפורו של סבא שבתאי, סבו של בעלי יואב, כיום הוא בן 92 וזו זכות שסיפור עלייתו לארץ ישראל יתועד.