מאגר סיפורי מורשת

סבתי נילי, בחרה לספר באופן קצת שונה, היא אמרה שהיא רוצה לספר שלושה סיפורים קצרים.

סיפור ראשון:

נולדתי בשנת 1943. בתקופה ההיא לא היו טלפונים ובכלל כמעט ולא הייתה טכנולוגיה, לכן אני וילדי השכונה בה גרתי, היינו מגיעים הביתה מבית ספר אוכלים צהריים עושים שיעורי בית ויוצאים לשחק בחוץ. את רוב הזמן בילינו מחוץ לבית.

הייתי משחקת עם כל ילדי השכונה לא משנה באיזה גילאים 6,10,12,16 ואפילו בגיל 17. שיחקנו ביחד. עכשיו כשאני חושבת על זה שהיינו משחקים ביחד כולם, זה לא היה הוגן כי הגדולים תמיד היו מנצחים את הקטנים, אבל בזמן ההוא לא חשבנו על זה כששיחקנו ביחד.

שיחקנו המון משחקים כמו: מחבואים, תופסת, קלאס, חמור ארוך, חבל, חמש אבנים, שלושה מקלות, סבתא סורגת, דג מלוח ותחרויות ריצה.

בימי החורף כשהיה גשם או כשהיה קר או בוץ ולא יכולנו לשחק בחוץ, שיחקנו בפנים. גרתי בשכונה ברעננה, שכונה יחסית גדולה עם בניינים של שתי קומות, לכן כאשר לא יכולנו לשחק בחוץ, הילדים היו משחקים בחדר המדרגות של אחד הבניינים או בבית של אחד הילדים. שם שיחקנו משחקים כמו: איקס עיגול, דוקים, מונפול וארץ עיר.

הייתה לי ילדות יפה עם המון זיכרונות טובים וכיפיים. חיינו אחרת מהיום, את רוב היום היינו מבלים בחוץ עם חברים, החיים שלי בעבר היו שונים מהיום. לא הייתי ענייה, והיה לי כל מה שהייתי צריכה, אוכל, בגדים, חוגים שרציתי, אבל בעבר ברעננה אף אחד לא היה טס או נוסע לחופשה ארוכה, כולם חיו בצניעות.

המשפחה שלי נחשבה עשירה בשכונה שבה גרנו. בכל השכונה היו רק שתי מכוניות ואחת מהן הייתה של משפחתי.

סיפור שני:

השתתפתי בתוכנית רדיו שנקראה "שאלות גדולות לילדים קטנים" שהנחה אותה שמוליק רוזן. הייתי נוסעת פעם בשבוע לתל אביב לבד באוטובוס לתוכנית. ראיתי מודעה בעיתון בה היה רשום שיש בחינה כדי להשתתף בתוכנית רדיו, היו מלא מתמודדים ורק שנים עשר ילדים התקבלו, ואני הייתי אחת מהן.

הייתי מאוד גאה בכך שהשתתפי בתוכנית רדיו כל שבוע, והייתי אומרת לחברותיי ולילדי השכונה להקשיב לתוכנית.

סיפור שלישי:

בשנת, 1973 כשהייתי בת 30, פרצה מלחמת יום כיפור, שהייתה אחת המלחמות הקשות בתולדות מדינת ישראל. היו בה מעל 2,000 הרוגים ואלפי פצועים, שרובם אושפזו בבית חולים "סורוקה" בבאר שבע.

התנדבתי לעבוד במחלקה הפלסטית של בית החולים, שבה אושפזו הפצועים השרופים שסבלו מכוויות. המחלקה נדרשה להיות בסטריליות מוחלטת, ולפיכך אני ועוד מתנדבות שהיו שם היינו מתעטפות בכיסויי בד מהנעליים ועד קצות השיער.

אני זוכרת שהגענו כל בוקר ועוזרנו באריזת תחבושות וציוד רפואי אחר, ובשעה 12:00 היו כל המתנדבות עוברות לחדר האוכל לעזור בהאכלת פצועים שלא יכלו לאכול.

ביום שישי הייתי מגיעה עם האקורדיון ועושה קבלת שבת עם כיבוד ובעיקר עם עוגות שאפו עוד מתנדבים ומתנדבות מבאר שבע ומהסביבה.

אלו היו ימים קשים, אבל הסיפוק היה עצום.

הזוית האישית

עבודת השורשים הייתה מאוד מעניינת. נהניתי לגלות וללמוד על החיים של סבתא שלי. אני וסבתא שלי נפגשות כמעט בכל יום שישי, חוץ מימי שישי מדי פעם כשהיא נוסעת לתל אביב, כך שעבודת השורשים לא שינתה את המפגשים שלי אתה, מאוד מאוד נהניתי לראיין אותה ולשמוע על הילדות ועל הבגרות שלה. שמחתי לשמוע על כל מה שהיא עשתה ועברה בחייה.