מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ

משפחתנו הרחבה הייתה בין היהודים האחרונים שנותרו בעיר צנעא ( בירת תימן ).  התארגנו 5 משפחות אמידות –עוזרי, אלשייך, משרקי (דבב), משרקי (ערבה) ומארי יצחק הלוי – למסע עלייה במסלול:צנעא – דמאר – רדאע – אלביידה – לאודר – חאשד. המסלול הזה היה ארוך יותר מהמסלול שעשו היהודים האחרים בצנעא, שהיה בטוח מבחינה בריאותית.

5 המשפחות התארגנו למסע ב-4 משאיות שכורות. לאבטחה מפני שודדי דרכים, נסעו עמנו 4 חיילים חמושים, שנשכרו בתשלום ברישיון ממשלתי. קטע מהדרך אחרי אל ביידה – בירידה מהרמה לשפלה )הפרש גובה 3000 מטר) – לא היה עביר לרכב ואפילו לבהמות משא. את הקטע הזה עשינו במסע רגלי, גברים, נשים זקנים וטף. בשפלה, למרגלות הרמה, חיכו לנו 4 משאיות שהושכרו מראש בעדן. המשך המסע במשאיות היה מלאודר עד מחנה "חאשד" ליד עדן. כשהגענו לשערי מחנה "חאשד" היינו מאובקים מהנסיעה בדרכי העפר. עובדי המחנה (אנשי הסוכנות היהודית) הכניסו אותנו למקלחות חמות סיפקו לנו בגדים נקיים, אוהלים עם מיטות ואספקה של מזון ( לחם לבן – רותי, שמן, תבלינים, אורז, קמח, שמן, תמרים ועצים להסקה ). שהינו במחנה במשך כשבועיים, עד שהגיע תורנו לעלות לארץ בטיסה מעדן עד לוד. הטיסה הייתה חוויה מרגשת מאוד. זו הייתה טיסה ראשונה בחיים לכל אחד ואחד מן העולים ויותר מזה מרגשת הייתה הידיעה שיעד הטיסה – ארץ ישראל, ארץ חלומות של היהודים בגולה. בהיותנו יהודים דתיים מאוד, חשנו כאילו נתקיימה בנו, פשוטו כמשמעו, הנבואה "ואשא אתכם על כנפי נשרים". כ-10 שעות נמשכה הטיסה מעדן ללוד, בין שעת המראה בשעה 10 בבוקר עד 8 בערב. הפגישה עם ארץ ישראל, עם הנחיתה בשדה התעופה בלוד, הייתה חוויה מרגשת מאוד. זה היה ערב יום חורפי בשדה תעופה שטוף בגשם. אורות חשמל מנצנצים מסביב. שוטר עברי עלה למטוס וקידם אותנו בברכה חמה בעברית "שלום וברוכים הבאים לארץ ישראל". הכל נדמה לנו אז כמו בחלום, שהנה ימות המשיח הגיעו. זה היה סוף מסע מרתק של עליית "מרבד הקסמים". משדה התעופה לוד נסענו באוטובוסים למחנה העולים "עין שמר" ליד פרדס חנה. שם קיבלנו מגורים ואכסניה למשך כחודשיים עד לפיזור שלנו למקומות שונים בארץ.

החיים בארץבשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה, בגיל 12, הגעתי לישראל.

הייתי ילד דתי עם פאות ( כמו כל העולים מתימן ).עלייתי ארצה הייתה עבורי מימוש החזון אחרית הימים לגאולת עם ישראל בגולה.

עד גיל 19 גדלתי והתחנכתי במסגרת עליית הנוער בכפר הילדים מאיר שפיה, שליד זיכרון יעקב.

בגיל 19 התגייסתי ושירתי שרות חובה בצבא כקשר בחיל השריון.אחרי השירות הצבאי למדתי מקצוע מדידות בבית הספר הגבוה למדידות בחולון. עבדתי והתפרנסתי במקצוע זה כל השנים. בגיל 34 התחתנתי עם אשתי שושנה ויש לי 4 ילדים – יעל, מיכל ( אמא של יואב ), שלומית ואור.

זיכרון מאירוע משמעותי שהתרחש במדינת ישראלמלחמת ששת הימים – אני ואחיי הצעירים ממני גויסנו לצבא 3 שבועותלפני פרוץ המלחמה. אמי שהייתה אלמנה, מאוד דאגה במשך ששת ימי המלחמה. אני הייתי מוצב בחטיבה 10, שפרצה לשטח הגדה המערבית מאיזור קיבוץ מעלה החמישה והתקדמה בכיבוש שטח הגדה: לאזור ירושלים, יריחו, רמאללה ועד שכם. אני הייתי במסלול לשכם. בקטע מסוים של התקדמותי עם קומנדקר נפתחה אש ונשמעו קולות ירי, אני והמפקד שהיה איתי תפסנו מחסה בצד דרך העפר שנסענו בה. למזלנו התברר שהירי היה מכוון על ידי כוחותינו לעבר חיילים ירדנים חמושים ברובים, שירדו מהר סמוך – משום שהם ראו משאית שלל, שהייתה בשבי כוחותינו, בעוד שלמעשה ישבו עליה חיילים ישראלים.

"הטבעתי חותם" במדינת ישראלבמקצועי האזרחי אני מודד מוסמך למקרקעין. מסיום לימודי בבית הספר הגבוה למדידות בחולון () עסקתי והתפרנסתי ממקצוע זה עד צאתי לפנסיה. במקצוע זה עבדתי בעבודת פיתוח: סלילת כבישים ומדרכות במקומות שונים בארץ וקביעת תווי גבולות של שטחים ומגרשים לצורך קבלת רשות מעבר בהם על ידי קווי חשמל של חברת החשמל.