מאגר סיפורי מורשת

אנחנו, איילת לחמי ונעם סהר מכיתה ו' מבית הספר אפיקי ירדן נספר את סיפורה של אתי קן, סבתא של איילת.

אתי נולדה בשנת 1942 בעיר תל-אביב בשכונת פלורנטין. אתי נקראה על שמה של סבתה שנספתה בשואה. אתי הלכה לגן "חיה" ולמדה בבי"ס "גימנסיה הרצליה". בזמנו, גימנסיה הרצליה היה בית-ספר פרטי וכלל כיתות מא'-י"ב.

לאם אמה – סבתה, קראו אסתר. בזמן שנולדה, הייתה מלחמת העולם השנייה. סבתה התגוררה בסלוניקי אשר ביוון ונכבשה ע"י הגרמנים. לא ידעו מה עלה בגורל היהודים שם. אצל הספרדים מקובל לתת לנכים ולנכדות שמות על שם סבא וסבתא, אפילו בעודם בחיים. עם הזמן התברר, לצערנו, שסבתה אסתר וסבה יוסף ועוד שתי אחיות של אמה נספו בשואה באושוויץ, ועד היום היא נושאת את שמה.

היא גדלה בבית חם ואוהב, עם הורים, אחות, ואח, שנולד מאוחר יותר, וסבתא רחל, אמו של אביה. השפות שבהן דיברו היו עברית ולאדינו. המאכלים העיקריים שאהבו היו סלטים, בורקס, חמינדוס (ביצים קשות חומות), קציצות קרשה (קציצות פרסה), קציצות תרד, וכמובן שבזמן הארוחה הם היו שותים עראק מהול במים, שנראה כמו חלב. הם היו מסיימים את הארוחה באכילת פירות יבשים ופיצוחים. כשאפו את הבורקס היה ריח מגרה ונפלא בכל הבית!

שכונת פלורנטין הייתה שכונה תוססת ומלאת חיים, התגוררו בה ספרדים, אשכנזים, חילונים ודתיים בהרמוניה מלאה. בשנות השמונים עזבה אתי את שכונת פלורנטין ועברה לרחוב בלוך שבצפון תל אביב, אך מאוד התגעגעה להווי של שכונת פלורנטין.

בתור ילדה היא מאוד אהבה את חג פורים, והרבה פעמים יום הולדתה היה בזמן החג, והשמחה כפולה! היא אהבה להתחפש ולחגוג עם חברות ועם אחותה ולהסתובב ברחובות עם התחפושת. בתל אביב התקיימה עדלאידע צבעונית וססגונית, וכל העיר צהלה ושמחה!

אתי הייתה ילדה חברותית, עליזה, שובבה ומוזיקלית. והינה סיפור מילדותה: ביום שהלכה עם הוריה ואחותה להירשם לבית הספר היא הייתה מאוד נרגשת. היא ידעה שעליה לעבור מבחן התאמה ובדיקה. ואחותה, שהייתה בוגרת ממנה בשנה וחצי, החליטה למתוח אותה, וכאשר הן הגיעו לבית הספר היא לחשה לה שמקבלים זריקה. היא ממש נבהלה, וכשהיא נכנסה למשרד המנהל היא ברחה ורצה לאורך הרחוב. למזלם, היא חלפה על פני חנות של חבר של הוריה, והוא פשוט תפס אותה וחיכה שהוריה יגיעו. ומותר לציין שאחותה חטפה נזיפה רצינית!

אירוע משמעותי בתקופת נעוריה היה השתתפות בקונצרט תלמידים. היא ניגנה בכינור, ובקונצרט היא קצת התבלבלה, אבל הצליחה בעזרת אלתורים לנגן ולצאת בשלום. המורה שלה לנגינה החמיא לה ואמר לה שיש לה כישרון מוזיקלי ואומץ ובטוח שבהמשך היא תצליח יותר.

בית הספר בו למדה היה בית ספר יוצא דופן, בפעילויותיו, מלבד לימודים כלליים התקיימו בו חוגי העשרה, הייתה מקהלה גדולה, תזמורת שניגנה בה, ותאטרון. בחדר בבית הספר היה צריף של תנועת הצופים, שגם פעלה במסגרת בית הספר. היא אהבה ללמוד תנ"ך, ספרות, מוזיקה וספורט. המורה המשמעותית בחייה הייתה המורה למוזיקה, והמחנכת שלימדה אותה בכיתה א'.

בגיל 20 חל שינוי משמעותי בחייה: היא הכירה את בן זוגה לחיים, יורם, ואז נפתח בפנייה נוף חיים במסגרת חיי קיבוץ. היו לה עוד חוויות רבות ונסיעות כגון: שליחות ועבודת נוער בדרום אפריקה עם יורם בעלה, לימודי זמרה בגרמניה ושפע של הופעות וקונצרטים בארץ ובחו"ל. היא צברה חוויות רבות בנסיעות מהמפגש עם תרבויות ואנשים מיוחדים ומעניינים.

בצבא היא שירתה בשלישות ברמת – גן בענף קצינים. היה לה שירות מאוד נעים עם מפקדים מתחשבים, הרבה טיולים, סיורים, ואפילו הספיקה בשעות הערב ללמוד באקדמיה למוזיקה. בתור ילדה היא חוותה את מלחמת השחרור ומלחמת קדש, ובתור בוגרת את כל המלחמות שהיו עד היום. לא נלחמה באף אחת מהן.

היא התחתנה בשנת 1963, הייתה בת 21. היה טקס חתונה מרשים בבית הכנסת הגדול בתל אביב.

החוויה בלהיות סבתא מכילה מצבור גדול של רגשות ותחושות. האהבה לנכדים היא ללא גבולות. יש בזה הרבה זמן מן הנתינה אבל, יש גם תמורה חשובה במעלה והם החום, האהבה והשמחה שמעניקים לנו הנכדים. חוויית הסבתאות שונה מחוויית ההורות בזה שאנו "נהנים" מהנכדים ולא אמורים להיות הגורם הישיר בחינוכם ובגידול הנכדים. האחריות שלנו היא חלקית בלבד.

מה שנשאר אצלה מילדותה זה הרצון לשמוח, להשתעשע, לקרוא ספרים, לצפות בסרטים ולהאזין למוזיקה, ומה שהשתנה זה שאין ברירה שההתבגרות כרוכה "בבגידת הגוף" וגם צריך לפעול עם יותר שיקול דעת, אחריות ומחויבות. היא מאמינה קודם כל בכבוד האדם וחירותו, דוגלת בסובלנות ובסבלנות כלפי הזולת. מבחינה של תוכן ומהות בחיים יש לה מקום של כבוד כלפי תרבות על כל צורותיה: באומנויות השונות, ביחסים שבין אדם לחברו ובחינוך.

ניסיון חייה הוביל אותה בדרכים שונות והיא למדה שערך החיים הוא קדוש. האהבה היא כוח מניע בכיוונים שונים בתחומי החיים. חשוב לה להעביר לנכדיה שתמיד יכבדו את הזולת ויקבלו כל אדם בלי שום קשר למוצאו. שיאהבו ויעריכו את החיים, יהיו אנשים מוסריים, נאמנים ובעלי מצפון. אחד הערכים הכי חשובים שלדעתה יש לשמר בתקופתנו הוא את הקשר הבינאישי בגלל, תופעת המסכים, הפלאפונים והטכנולוגיה שגוזלים את הקשר הבלתי-אמצעי בין אדם לחברו.

הופעה של אתי קן בבית הנשיא בירושלים

הזוית האישית

אתי: היה לי מעניין וכיפי לתקשר עם הבנות ולשתף אותן בחוויות שלי ובסיפור חיי. זה מקרב ומחמם את הלב.

איילת: היה לי מאוד כיף להשתתף בתכנית אתכן. למדתי עליך, אתי – סבתא יקרה שלי, דברים שלא ידעתי וגם דברים שכן. בשבילי, זו הייתה חוויה מאוד מעניינת וחשובה בשבילי.

נעם: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפור חייך, אתי סבתא של איילת, וזאת הייתה חוויה מאוד מעניינת ומרתקת.