"שירים שליוו את חיי"
מסכת חיי ושירי התקופה
שמי יעקב קפלן,
"קוקה" כפי שכולם מכירים אותי.
נולדתי בשנת 1934 במושב חרות וכיום אני כבר בן 80.
הורי עלו לארץ מפולין
בשנת 1925 ו-1930 והיו חלוצים, היו ממייסדי מושב חרות והקימו בו את משקם.
כבר מהיותי ילד צעיר, עזרתי
בעבודות המשק, והבנתי את החשיבות הרבה של העבודה.
כל חיי מלווים אותי
זכרונות של "ראשית": ראשית עבודה, בנייה, ראשית החיים במושב, והשירים אשר
למדתי ושרתי תוך כדי הלמידה בגן, בביה"ס, בתנועה, בצבא ובהמשך החיים.
אני אוהב לשיר, ומשתתף
במקהלת המושב ובמקהלה נוספת. החלטתי לשתף את נכדי אורי, ולהביא לו את זכרונותי מנקודות
זמן שונות בשירים, אשר מבטאים את רוח התקופה.
כילד קטן :
כאשר נולדתי, המצב
הבטחוני היה יחסית "יציב", אך מלווה בחששות
משכנינו הערבים.
שירו של עמנואל
הרוסי "שכב בני", שנכתב במאורעות 29 לבנו שנולד, שיקף
את האווירה בבניית ההתיישבות והסכנות הביטחוניות. בהיותי ילד קטן, שרה
לי אמי את שיר הערש "נומה, נומה בן".
שירי התקופה שליוו
אותנו עסקו בעלייה, התיישבות, הגנה ובניין הארץ.
בגן הילדים שרנו לקראת
ארוחת העשר את השיר "בואו בואו לשולחן".
הרבינו לשיר בגן לפי
מועדי השנה, והייתה לכך חשיבות רבה.
כבר בתחילת השנה שרנו
את שירי חגי תשרי : "שנה חלפה שנה באה", "פטיש מסמר ניקח מהר".
יום כיפור שימש כיום
האספות השנתיות של המושב, חשבון נפש ציבורי.
בגן טיפחנו גינת
ירק וגינת פרחים, ושרנו את השיר "גינה לי חביבה".
לא עברו ימים רבם
וחנוכה כבר בפתח. שרנו את שירי החג כשכתר עם נר על ראשינו: "חנוכה חג יפה
כל כך ",
"חנוכיה לי
יש", "הדליקו נא נרות", "סביבון סוב סוב סוב", "נרותי
הזעירים", ורקענו ברגלינו את השיר "באנו חושך לגרש". בט"ו בשבט
נטענו עצים ושרנו את "כך הולכים השותלים" (בטו טו טו בטו בשבט, שהגרמנים
ימותו בשעה אחת), ו"עץ נטעתי בחג האילן".
בפורים התוודענו
למגילת אסתר "אני מלכת אסתר" ו"חג פורים חג גדול לילדים".
שרנו גם משירי
משוררים כמו ביאליק (נדנד,קן לציפור), ובפסח הדגש היה על
שירי חופש ושחרור: "בצאת ישראל ממצרים","עבדים היינו", הצגנו
את יציאת מצרים, עם השיר "מקלותינו בידינו שקי מצות על שכמינו ממצרים ככה
נצא". בחג השבועות שרנו
את שירי החג והבאת הביכורים: "ביכורים פרי
הילולים".
לקראת עלייתנו
לכתה א' שרנו את השיר "5 שנים על מיכאל עברו בריקודים".
תקופת לימודנו
בבית הספר :
זוהי הייתה תקופה
מאד סוערת, של עלייה, התיישבות, מאורעות, מלחמ"ע ה-2, שואה והעפלה.
שרנו את השיר
"לשמש אחים", ו"אנו כולנו", וגם את "נאום תשובה לרב חובל
איטלקי אחר ליל הורדה".
גם דודי מצד אמי שהיה
פרטיזן ביערות רוסיה עלה לארץ אניית מעפילים, והיה עצור במחנה בעתלית, התמזל מזלו והוא עלה על האנייה ("החייל העברי") האחרונה שלא נשלחה ע"י הבריטים לקפריסין.
דודתי, ניצלה
ממחנה "ברגן בלזן" לאחר שעברה את כל מאורעות השואה, ועלתה ערב הקמת
המדינה.
האווירה בבית הייתה חרדה וכאב, חיפוש אחרי שרידי המשפחה, וקליטתם בארץ.
דודי ודודתי שהו
בביתנו תקופה ארוכה עד שנקלטו בעבודה ובמגורים בארץ.
חגיגת שבועות בבית
הספר :
חגיגת שבועות הייתה
האירוע המרכזי של חגי השנה, כזכר והמשך למסורת
ולישוב הארץ מחדש.
היא כללה את טקס הבאת הביכורים ע"י כל ילד מפרי משקו,
והבאתו לכוהנים ולאחר מכן מכירתו לקהל כשהתמורה נתרמה לקרן קיימת לישראל למען
גאולת הארץ.
ברוב השנים שימשתי כאחד מהכהנים בטקס.
משחקי בית הספר:
בבית הספר לא היה
מגרש כדורגל וגם לא כדורסל, מלבד כדורגל חול שיחקנו בעיקר במחניים. אחד המשחקים
האהובים היה משחק "סימני דרך" בין הפרדסים בהפסקה הגדולה שלא פעם איחרנו
לשיעור שאחריה.
חלק מהילדים היו
מגיעים ברכיבה על חמורים, וקושרים אותם לברושים שעל יד בית הספר, מנהל בית הספר
התיר אותם כיוון שנערותיהם הפריעו לשיעורים.
כדורי :
את לימודי המשכתי
בבית הספר החקלאי כדורי, אשר שוכן לרגלי הר תבור, שלמדו בו רק בנים.
היינו מקבלים
חופשה פעם בחודש-חודשיים. היתה בו אווירה מיוחדת, של אחריות בעבודה ובלימודים ללא
פיקוח בבחינות.
תלמיד שהעתיק במבחן נודה, ונאלץ לעזוב את הלימודים.
זה היה חלק
מהמסורת כולל ניסיון שליטה ב"אליפים", תלמידי השנה הראשונה, תחרויות
טיפוס על התבור ושירי כדורי (שנאספו ב"ליג'יר") כמו : שיר הכדוריסטים.
תלמידי כדורי באו מההתישבות ומתנועות הנוער: השומר הצעיר, תנועת נוער מאוחדת למחנות העולים וכו', והיה לי מפגש ראשון עם דעות פוליטיות מגוונות.
מסחה (כפר תבור):
מסחה היתה עיר
המחוז שלנו, שהיינו הולכים אליה ברגל מידי פעם לצפות בסרטים, ולקנות בקיוסק ("קפה ציברוכן").
הגיוס לנח"ל:
לשירות בצבא
התארגנו תלמידי בתי ספר חקלאיים ובני מושבים כדי להצטרף אל גרעין בני המושבים שיזם
הקמת מושב חדש. טירונות עברנו בירושליים ומשם עברנו לערבה, לעין רדיאן (יטבתה), לשמור ולעבד את האדמות שם שעליהם הוקם אחר כך קיבוץ יטבתה.
עבדנו במטעי
התמרים ההיסטוריים שבמקום, ונטענו את המטע הניסיוני הראשון בחולות הערבה, שהיה מטע
רימונים. גידלנו גם ירקות שונים. משם הצטרפנו
לגרעין בני המושבים שיועד להקים את ניר בנים.
ישבנו זמנית בצור מעון ליד נירים, ועיבדנו את אדמות היישוב שהתפרק. הגרעין שלנו נשאר לתחזק את צור-מעון עד מועד
שחרורנו מצה"ל, בעת שהגרעין הבוגר התיישב במחנה והתארגן להקמת ניר-בנים.
הפרה:
הקרבה של צור-מעון
לרצועת עזה גרמה לגנבות בלתי פוסקות מרכושנו.
השארנו לעצמנו פרה שתיתן חלב
לצרכינו. לאבטחתה תלינו פנס שהשומרים יוכלו לשמור עליה.
באחד הלילות השומרים נכנסו
לשתות כוס קפה, וכשיצאו ראו שהמקום חשוך, מיהרו למקום,
והפרה כבר לא היתה שם.
התיקנים בצור
מעון:
בצור מעון חדר
האוכל היה צריף ישן הבנוי מקרשים. ה"ג'וקים" השתכנו בין הקורות, וחדרו
לנו לכל המצרכים וכלי האוכל במטבח. כדי לפתור את הבעייה המציקה הבאתי חומרי הדברה
חריפים וריססתי את חדר האוכל.
סוף כל סוף הגיעה הבעיה אל קיצה…!
אני וחלק מחברי
הגרעין הצטרפנו למקימי ניר בנים והשאר השתחררו, ושם בנינו את משקנו.
מאוחר יותר חזרתי
לחרות, בנינו משק ומשפחה רחבה.
כיום יש לנו 19
נכדים ו-2 נינים.
מילון
"מסחה"השם הערבי של כפר תבור.
קפה "ציברוכן"
פירוש המילה "ציברוכן" הוא חורבה ביידיש.
"עין רדיאן"
השם הישן של "יטבתה"
ציטוטים
”"האיש (העם) אשר ידו לו לא תושיע לא ישלח גם אל עזרה מרקיע" = הציונות המגשימה.“