מאגר סיפורי מורשת

"זה קרה לפני מלחמת ששת הימים, שלחו אותי ואת הקבוצה שלי לקיבוץ בצפון קיבוץ מנרה, לקיבוץ מנרה היו שני שמות. שמו של הקיבוץ משמר את השם הערבי של המקום. ועדת השמות הממשלתית קבעה למקום שם עברי: "רמים", אך חברי הקיבוץ סירבו להשתמש בו. כדי להדגיש את התנגדותם סיפרו החברים סיפור על קבוצה של רווקים בני הקיבוץ, שצעדו לעבר מושב רמות נפתלי הסמוך על מנת להיפגש עם בנותיו, בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל. בדרכם, פגשו הבוגרים עובר אורח ששאלם מי הם ולאן הם הולכים, והקבוצה נאלצה לענות לו כי הם מרמים והולכים לרמות. בשנת 1964 אושר רשמית השם מְנָרָה, שמקורו ב "מַנָארָה", שמו הערבי של המקום שמשמעותו מינרט או מגדלור.

הגענו למנרה, זה היה בחורף בלילה וכשהגענו לקיבוץ הרגשנו שנכנסנו לתוך ענן כי קיבוץ נמצא במקום  גבוה. חילקו אותנו לקבוצות של שתי בנות בכל חדר, ובבוקר, כשהתעוררנו בפעם הראשונה שלנו ראינו שלג וכל כך שמחנו והיה מאוד כיף.

פעם אחת הצליחו להיכנס לקיבוץ והייתה בהלה גדולה, היינו צריכים להכניס את כל הילדים למקלטים. החילים הבנים הצליחו להבריח את המסתננים, לא היו נפגעים אצלנו בקיבוץ, אבל היו נפגעים של המסתננים. מאז לא נתנו לילדים להסתובב בקיבוץ בשעות הערב. בצבא גם הכרתי את סבא. אחרי שגמרתי לשרת בצבא פרצה מלחמת ששת הימים.

סבא גר בירושלים והוא שירת בירושלים במלחמת ששת הימים. ליד המקום בו הוא שירת הייתה כנסיה של נוצרים, הייתה שם נזירה שהייתה מלשינה לערבים איפה נמצאים החיילים שלנו. הרבה חיילים נפגעו בגללה עד שהצליחו לתפוס אותה.

סוף טוב לסיפור, "אחרי מלחמת ששת הימים אני וסבא התחתנו."