מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שיחות השלום עם מצרים

סבא שמואליק ודנה
תגי זיהוי של "קולונל מויאל"
הכרות מקרוב עם העם המצרי
נולדתי  בתל אביב בחודש אוקטובר, שנת 1946. כבן לדור שבעי למשפחת מויאל, מהמשפחות שחידשו את ההתיישבות היהודית בעת החדשה ביפו. הסבא רבא שלי אברהם מויאל, היה המזכיר של אגודת "חובבי ציון" בארץ ישראל ונציגו של הברון בנימין רוטשילד, נדבן ידוע ותומך רחב לב במושבות הראשונות בארץ ישראל: פתח תיקווה, גדרה, חדרה, מזכרת בתיה, ראש פינה ועוד.
אביו של הסבא רבא שלי הרב אהרון מויאל – הגיע ארצה ממרקו ,עם אשתו וארבעת בניו, בשנת 1853. לאחר 3 שנים בהן שהתה המשפחה בחיפה, עברה המשפחה ליפו ומשם פעלו בניה לחיזוק ההתיישבות היהודית בעיר ובכל ארץ ישראל.
יפו  נמנתה על אחת מחמש הערים הקדושות אז בארץ ישראל. על אחד מבניו של אהרון מויאל יוסף בק (תואר כבוד מטעם האימפריה העות'מנית) מויאל, מסופר כי הוא שיזם ותרם ממונו כספים להקמת מגדל השעון ביפו, שהוקם לכבוד מחצית היובל לשלטונו של הסולטן הטורקי. וכך נכתב וקיפדיה, בערך "מגדל השעון ביפו" : "…את השעון ביפו, יחד עם מגדלי שעון בערים נוספות בישראל, בנה יוסף ביי מויאל, סוחר יהודי עשיר מיוצאי מרוקו. השעון נבנה במקור כמגדל בן שתי קומות בעלות פינות מעוגלות…".
סיקור חתימת הסכם השלום עם מצריים 
האפשרות להשגת שלום עם מצרים הגדולה במדינות ערב שהייתה במצב מלחמה עם ישראל משך למעלה משלושה עשורים, מאז קום המדינה הצית את דמיונם של רבים מתושבי המדינה ועורר תקוות רבות בקרב כלל העם בישראל.  למרבה המזל, נפל בחלקי להיות עד לחלק מתהליך השלום בעת שירותי ב צה"ל.
באחד הבקרים באמצע שנת 1978, התעוררתי משנתי החטופה בעקבות צלצול הטלפון בביתי. אותה עת שכבתי במיטתי לאחר שנפלתי למשכב קודח מחום השפעת.  "…שמוליק, מה קורה איתך…?" שאל הדובר. זיהיתי מיד את הקול המוכר לי מהעבר השני של הקו. היה זה אחד מהכתבים הצבאיים הבכירים של העיתונות הכתובה בישראל. ידיד וותיק שעבד עמי בעת שרתתי כראש ענף עיתונות ותקשורת ביחידת דובר צה"ל. "…אני חולה…" השבתי בקול ענות חלושה. "…יאללה, יאללה, תקום ותתארגן כי עוד מעת אתה צפוי לקבל טלפון מלשכת שר הביטחון…הם בחרו בך להצטרף לנסיעה של המשלחת הצבאית שיוצאת מחרתיים לקהיר לשיחות השלום עם המצרים…אתה תעבוד עם דובר המשלחת, דוד קוליץ…אתה תהייה אחראי לטפל ולדאוג לכל הסידורים והצרכים המקצועיים של הכתבים הצבאיים, שמלווים את שר בטחון, עזר וויצמן ושאר חברי המשלחת הצבאית…"…אל תצטט אותי…" ביקש העיתונאי "… לא דיברנו כלל…אסור שאיש ידע על שיחת הטלפון בינינו…" הדובר ידע היטב על מה הוא מדבר. הוא היה כתב בכיר ביותר, מקושר מאד במקומות הנכונים ובמיוחד בלשכת שר הביטחון. "…תודה רבה על שאתה מודיע לי…" השבתי בקול ובטון שונה, מן הסתם, מתשובתי הראשונה חיכיתי לצלצול  הטלפון.
בעת ההיא לא הייתה תרופת פלא טובה ואפקטיבית יותר מאותה שיחת טלפון ובה הבשורה שנמסרה לי. האדרנלין החל לזרום בגופי בקצב אדיר. קמתי מיד ממיטת חוליי, תרתי משמע, בישרתי החדשות לציפי, אשתי היקרה, תוך שאני מתחיל ללבוש מדים ונכנס לחדר האמבטיה. הטלפון המיוחל לא איחר לבוא. מהצד השני של הקו הייתה אחת המזכירות הבכירות בלשכת השר. היא מסרה לי את "החדשות" בדבר נסיעתי עם המשלחת לקהיר. אני מצדי שיחקתי את המשחק כך שדבריה היוו הפתעה גמורה עבורי…
לאחר שלב ההכנות שכלל הוצאת דרכון דיפלומטי, רכישת מקטורן מתאים לאירוע ואם איני טועה אף זריקות חיסון מסוגים שונים.
הייתי מוכן ומזומן לנסיעה ההיסטורית. "מוכן", הכוונה להכנה הפיזית שכן מהבחינה הנפשית ההתרגשות הייתה גדולה ועצומה שכן אני עומד להשתתף באירוע היסטורי משמעותי בתולדות מדינת ישראל וצה"ל. זכיתי להיות בין מתי מעט שלמעשה "עושים" היסטוריה או לפחות עדים להתרחשותה בזמן אמת ומכלי ראשון.
הטיסה לקהיר הייתה מרגשת מאין כמוה. טסנו "בסוס קרבות וותיק" של חיל האוויר": מטוס "הדקוטה" האגדי, שבשרות החיל עשרות שנים, שטס מאז מלחמת העולם השנייה. המראנו משדה דוב בת"א וטסנו לאורך חוף הים, דרומה. לאחר כחצי שעה, החלו להתגלות לעינינו הנופים של חולות צפון חצי האי סיני. עבורי הייתה זו חוויה עצומה שכן באזורים אלו נלחמתי עם כוחות הצנחנים של חטיבה 35 , חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקודו של המח"ט האגדי דאז, רפאל איתן, "רפול".
רעש מנועי הדקוטה היה מחריש אוזניים ולא אפשר לנהל שיחה בין הנוסעים. כל אחד שקע עמוק במחשבותיו ובהרהוריו…
הצלצול החזק שנשמע בבטן המטוס, העיד וסימן לנו כי אנו קרבים לנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר!!!
אט אט חדרה למוחנו המחשבה והתובנה שאנו חברים במשלחת צבאית ישראלית, לשיחות השלום – עומדים לנחות במטוס של חיל האוויר הישראלי בליבה של הבירה של הגדולה באויבותינו קהיר שבמצרים. שעה שהדקוטה הנמיכה לנחיתה, ובעת נגעו גלגליה במסלול שדה התעופה-רגע היסטורי עצום ומרגש,
עורי נעשה  חידודין חידודין ושערותי סמרו מהתרגשות. הבטנו מבעד לחלונות העגולים של הדקוטה החוצה והבחנו בחיילים מצריים במדים ונשק עומדים בדום מתוח לאורך המסלול. חייל כל כמה מטרים ועוד חייל ועוד חייל… הדקוטה הופנתה לנקודה מרוחקת ומבודדת בשדה התעופה. משנפתחה הדלת והובא כס המדרגות למטוס, ירדנו מהדקוטה ועלינו על אוטובוס שהסיע אותנו ישירות לבית הנתיבות הבי לאומי. המצרים העבירו אותנו את התהליך המלא של כניסה של טיסה בינלאומית למצרים, לרבות בדיקה והחתמה של הדרכונים הדיפלומטיים שנשאנו עמנו.
משדה התעופה נסענו באוטובוסים, מלווים בשיירה מאובטחת של אופנוענים, אל מרכז קהיר ומשם לארמון "אל טהארה", שם שוכנו חברי המשלחת ולמלון "שפרד'ס" הידוע, בו התארחו העיתונאים שהתלוו למשלחת. המצרים דאגו להנפיק לכל חבר במשלחת תג זיהוי (ראו תמונה) שהיה עלינו לענוד כל עת השיחות.  נזכיר כי אמצעי התקשורת, של לפני למעלה משלושים וחמש שנים, היו שונים לחלוטין מאלה של היום: אז לא היו טלפונים סלולאריים, לא היתה רשת אינטרנט ולא היה דואר אלקטרוני…  לרשות העיתונאים המדווחים לארץ עמדו רק מכשירי טלפקס וטלפונים רגילים… וגם הם במשורה.
בראש המשלחת הצבאית לשיחות השלום עמד שר הביטחון דאז, עזר וויצמן, אלוף עתיר זכויות בצה"ל. מפקד חיל האוויר שהכין והכשיר את החייל לנצחון המזהיר "במלחמת ששת הימים". הפופולריות של עזר בקרב האיש המצרי ברחוב – הייתה עזה מאד והדהימה אותנו.
בעת שהשיירה של המשלחת נסעה בחוצות קהיר, לשיחות ולסיורים ברחבי העיר, עוברי אורח אשר זיהו את השיירה כשיירת המשלחת הישראלית, קראו לעברנו : "…עזר יא מאלכ'…!!! עזר יא מאלכ'…!!!" …"…עזר המלך…!!! עזר המלך…!!!". מדהים!!!
כך היה גם באחת הנסיעות כאשר עזר וויצמן הפתיע את אנשי האבטחה וביקש לעצור את מכוניתו מול פתח השוק של "חאן אל חליל", השוק המפוסם של קהיר. אנשי האבטחה נעתרו לבקשת השר אך יכולנו לראות על פניהם את הדאגה והמתח הרב עת ששר הביטחון של מדינת ישראל, מסתובב לו בין הדוכנים והרוכלים של השוק ההומה והצפוף ביותר בעולם, מחליף מילים, בערבית שוטפת שהיתה שגורה בפיו, עם רוכל אחד וטופח על שכמו של האחר. אך,כמהאופייני לעזר ויצמן… וכמה אהבה ואהדה הרעיפו עליו רוכלי השוק והבאים בשעריו..
המשלחת עצמה הורכבה מאנשי משרד הבטחון, וביניהם עוזר הדובר דני וויינרייך, אנשי משרד החוץ וקציני צה"ל ובראשם: האלוף המנוח, אברהם ("אברשה") תמיר, ראש אגף התכנון וקצינים בכירים ממטהו, תת אלוף אברהם ליף המנוח  מחיל המודיעין, נציג הפרקליטות הצבאית יואל זינגר, קצינים בכירים בחיל הקשר, אנוכי, מטעם דובר צה"ל ועוד. המשלחת לוותה באנשי שירות הבטחון שפעלו בתיאום עם המצרים לאבטח את אנשיה.
מעת לעת היה מצטרף לסבב השיחות קצין בכיר כגון: ראש אגף המודיעין, דאז, האלוף שלמה גזית ועוד. על העיתונאים המלווים נימנו בכירי הכתבים הצבאיים וביניהם: זאב שיף המנוח, "מהארץ", איתן הבר, "מידיעות אחרונות", יעקב (יענקל'ה) ארז, "ממעריב", רוני דניאל, "מקול ישראל", אלכס פישמן,  "מעל המשמר", הירש גודמן, "מג'רוסלם פוסט" ועוד.
יכולתי להפליג ולספר עוד רבות על החוויות שעברו עליי במהלך שלוש הנסיעות של המשלחת לקהיר, אך קצרה היריעה מלהכיל. התקופה הארוכה ביותר בה שהיתי בקהיר הייתה בת שבועיים.   היתה חשיבות שלא לחזור ארצה באותו סבב שיחות, על מנת לתחזק את המומנטום ולתרום לתחושה של המשכיות, במשא ומתן.
בעת ההפסקה במהלך השיחות טרחו המצרים, שהיו מארחים למופת, ולקחו את חברי המשלחת לסיורים בעיר, ובין היתר בבית הכנסת היהודי העתיק, שם פגשנו בגבאי ובעוד מתפלל בודד שני יהודים מתוך עשרת היהודים שנותרו אז בקהיר, זכר לקהילה עצומה ומפוארת. במוזיאון המצרי המפורסם, הכולל תצוגה מרשימה של מומיות מהתקופה המצרית העתיקה, ביקור בפירמידות בגיזה ואף סיור בן יום שלם באלכסנדריה.
הסיור באלכסנדריה היה עבורי הדובדבן שבקצפת. אימי, בקי זיכרונה לברכה, היא ילידת אלכסנדריה. היא הבת הבכורה בין שלוש בנות למשפחת הלמן. אביה, שמואל הלמן ז"ל, סבי, (שאני קרוי על שמו…) היה סוחר גדול של כותנה מצרית הידועה בטיבה המשובח, עד עצם היום הזה, וגידולי שום ובצל, אותם ייצא לאירופה.
לאחר הביקור באלכסנדריה פירסם הכתב הצבאי של "מעריב", ידידי, יענקל'ה ארז, כתבה במוסף העיתון תחת הכותרת: " נכדו של מלך הבצל מחפששורשים באלכסנדריה"…

מילון

קולונל
הלחם למען מולדתך ולמען עמך

על המשמר
ביטאונה של תנועת "השומר הצעיר", שהופיע בין השנים 1943–1995.

ציטוטים

”הלחם למען מולדתך ולמען עמך"“

הקשר הרב דורי