מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שיבת ציון

אסתר ונחלה במפגש - מתעדות
בטיול עם החברים מעיינות
החיים בנבטים כילדה וכבוגרת

נולדתי בדרום הודו, בחבל ארץ שנקרא קוצ'ין, בכפר פראור, ב-ט' באדר תש"ט (1949) ושמי אסתר על שם סבתי.

שם משפחתי הקודם לפני הנישואים היה אברהם, להורי קראו ציפורה ופנחס.

אני הבת הגדולה במשפחתי, יש לי חמישה אחים ושלוש אחיות: הרצל, שולה, אליאס, נחמיה, שמעון, אילנה, אבנר וחגית. אחותי חגית נפטרה בגיל ארבעים.

סיפור ילדות

עד גיל 4 גדלתי בקוצ'ין. הרבה חוויות משם אני לא זוכרת. אני זוכרת שהייתי הולכת עם אבי בחגים ובשבתות לבית הכנסת ואני זוכרת שבדרך לבית דודתי נפלתי לתוך באר מים שבזמנו היו שואבים ממנה מים. אמי הלכה מלפנים עם אחי הצעיר שהיה תינוק (הוא היה על ידיה כי לא רצה ללכת ברגל). אני צעדתי אחריהם, הבטתי לתוך הבאר מסקרנות לבדוק האם יש בה מים, ואז נפלתי לתוכה. כשאמי גילתה שאני לא נמצאת מאחריהם היא צעקה לעזרה. ליד הבאר היה בית קפה ובו ישבו אנשים לשתיית הבוקר. בעלת בית הקפה שמעה את צעקות אמי ורצה לעזרתה. היא ירדה לבאר דרך המדרגות והוציאה אותי שלמה ובריאה. יצאתי עם אגרופי ידי סגורות, ניסו לפתוח אך אני החזקתי חזק, לאחר שהצליחו לפתוח את אגרופי גילו בהן 2 רופי שאבי נתן לי בבוקר.

בארץ, כשהגענו למושב נבטים, התחלתי ללכת לגן ילדים,  את גן הילדים סיימתי במחזור הראשון בנבטים ואח"כ בית ספר ממלכתי דתי עד כיתה ה' במושב שלנו.

את רוב המשחקים היינו ממציאים מחפצים שהיו בבית כגון: קופסת גפרורים במצב שכיבה על השולחן ומנסים בשתי אצבעות להעמיד אותה. חבל,  מחניים, גומי, קלס, דוקים, משחקי קופסא כמו זיכרון, סבלנות.

את לימודי, המשכתי בבית ספר החקלאי "עיינות" שליד נס ציונה, שם התחנכתי, סיימתי 12 שנות לימוד וחזרתי הביתה למושב נבטים.

תמונה 1
שעור טבע בביה"ס עיינות עם המורה ישראטל וחברים

משפחה

עלינו בשנת 1955 לארץ ישראל. בתחילה היינו ב'שער העלייה' במשך כ-4 חודשים. סבי שעלה לפנינו בשנת 1954 בא אלינו ל'שער העלייה' ושכנע את ההורים להגיע למושב נבטים במקום הצעה קודמת שהציעו להם להגיע לדן – דפנה.

הגענו למושב נבטים. בהתחלה המושב התנהל על ידי אנשים שהגיעו ממושבים ותיקים שלימדו את העולים החדשים לעסוק בחקלאות.

אבי עבד בהודו במפעל קטן לכלי חרס שניהל עם אביו וכסוחר, ולא היה לו שום ידע בחקלאות. וכאן בנבטים היה צריך להתחיל ללמוד לעבוד בחקלאות, מהר מאד הוא נכנס לענייניים וניסה לגדל כל מיני ירקות. בתחילה הוא עבד מאד קשה, בכלל המצב בארץ היה מאד קשה. מזלו שאז לא היינו משפחה גדולה, רק שני ילדים. לאחר מכן נולדו עוד שבעה ילדים והפרנסה הייתה מאד קשה. במשך הזמן הוא התחיל לגדל ירקות בשטחים גדולים יותר ומכר את התוצרת בשוק בבאר-שבע. מאוחר יותר עבר לגדל פירות נשירים כגון תפוחים, אגסים, מישמש ושזיפים. הורי גידלו גם עופות פטם. בנוסף היו בין הראשונים במושב שגידלו ורדים בחממות. אבי היה בין החקלאים הטובים בנבטים.

חיינו בבית של 48 מטר. מאוחר יותר הוסיפו עוד חדר, מקלחת ושירותים. עד אז חדר השירותים היה מחוץ לבית והמקלחת בתוך המטבח. חשמל כמובן לא היה. ישבנו לאור עששיות  ונרות ואת הבישולים עשינו על פתיליות ופרימוס.

מורשת וחגים

ראש השנה  – היינו הולכים כולנו לבית הכנסת לבושים בגדים בצבע לבן עם צבעים עדינים. הבנים עם  כיפות ברקע לבן עם פרחים בצבעים בהירים. אבי היה קם מוקדם בבוקר בסביבות השעה 4 לתפילת הבקשות. אמי הייתה מכינה בננה מטוגנת מבלילה של ביצה וקמח אורז וסוכר.

יום כיפור  – כולם לבושים בלבן והולכים לבית הכנסת לאחר ארוחה מפסקת.

סוכות –  בונים סוכה, מקשטים אותה. לובשים בחג בגדים בצבע ירוק.

שמחת תורה –  זהו החג ב-ה' הידיעה. מקשטים את בית הכנסת בפרחים ומכינים מנרה. מוציאים את ספרי התורה מההיכל ומניחים אותם על שולחן מקושט מתחת למנרה. הנשים לבושות בצבעים חגיגיים. רוקדים ושרים עם הוצאת ספרי התורה מההיכל.

תמונה 2
בעלי ואני לאחר פתיחת מוזיאון קוצ'ין בנבטים

פורים  –  היינו מכינים כמה שבועות מראש תחפושות במו ידינו לפי בקשה ובחירות. חוגגים במיוחד רוקדים ועושים הצגות ותחרות תחפושות במושב בבית העם

בתקופה ההיא בת שמגיעה לגיל 18 צריכה להתחתן.

הכרתי את אפרים בעלי בכנס ב'בית ברל', בו הופענו בריקודי פולקלור. אני רקדתי ואפרים שר.

לאחר 3 שנות הכרות נישאנו בבית הכנסת הישן במושב נבטים. בתחילה גרנו בבית הורי בעלי, בינתיים קיבלנו משק והתחלנו לשפץ. לאחר לידת בני בכורי עברנו לגור בבית משלנו. ברבות השנים בנינו את ביתנו ונולדו לנו עוד ארבעה ילדים.

בכורי אבישי נולד ב-2 ביוני 1967 בפרוץ מלחמת ששת הימים. נשוי לפאני ולהם שלושה ילדים: אלון, רותם ונועה. הם גרים ברחובות.

איתן נולד בשנת 1968, נשוי לחוי ולהם שלושה ילדים: שחר, נמרוד ויעל. הם גרים בגדרה.

תמונה 3
הורי ז"ל, עם כלתי חוי והנינה הראשונה שלהם

אורן  נולד בשנת 1970, נשוי לכרמית ולהם ארבעה ילדים: רביד, רז, מעיין וגלעד. הם גרים במיתר.

ציפי נולדה בשנת 1975, נשואה לערן ולהם שלושה ילדים: גיא, נעמה ונבו.  גרים במושבה יוקנעם.

עידן  נולד בשנת ,1981 נשוי לרות ולהם שני ילדים: יערה וארבל. הם גרים בשדה יואב.

תפקידים ומקומות עבודה

אפרים עבד כמזכיר במושב. בהמשך דרכנו עסקנו בחקלאות: גידלנו ירקות, פירות, פרחים, עופות לפטם. בגלל קשיים בחקלאות והשיווק היקר עזבנו תחום זה ואפרים עבר לעבוד במתן שירותים לאינטל בחברה בשם "נפטגון". אני עבדתי 11 שנים כאם בית בפנימיית "עדנים". טיפלתי בילדים בגילאים 12-18. השכמת בוקר של הילדים ושליחתם לבית הספר. ילדים שלא הלכו לבית הספר היה צורך להביאם למרפאה ולדאוג למתן התרופות בזמן. לעבודה זו יצאתי לאחר שהילדים גדלו ותקופה זו הייתה עבורי התקופה הכי מיוחדת ונתנה לי סיפוק והנאה. יצאתי לפנסיה ביוני 2017.

תרופות סבתא

שיעול – בצל קצוץ ודבש מערבבים ממתינים עד שיפריש נוזלים. שותים 2 כפות. להורדת חום – מרתיחים מים עם שקיות תה, זנגוויל, פלפל שחור. מכסים את הראש עם מגבת וקולטים את האדים.

טיול שורשים

בשנת 2015 יצאנו עם ילדי ועם שלושה מאחי לטיול שורשים בקוצ'ין שבדרום הודו.

תמונה 4
משפחתי בטיול שרשים בקוצ'ין שבהודו

טיול של 11 ימים  שבו ביקרנו בבית הכנסת  שבו התפללו הורי, ביקרנו בבית הורי. טיילנו בכפר שבו חיו. פגשנו שכנים ונזכרנו בחוויות מהעבר. בנוסף ביקרנו במקומות נוספים בעיר שאפרים גר בה. ביקרנו בחנות של חמי (עדיין מוכרים שם בשר), היינו בבית הכנסת שהוריו של אפרים התפללו בו , קיבלנו הסברים ושמענו סיפורי ילדות שלו (אפרים התפלל בבית הכנסת זה עד גיל 11).

סיפורו של חפץ

יום לאחר הנשואים, אבי נתן לי במתנה שעון  "דוקסה"  מזהב. שעון זה היה מאד חשוב להורי לתת משהו אישי מלבד הוצאות החתונה. אני שומרת את השעון מזה כ- 52 שנים כי זו מתנה יקרה, ובעלת ערך אישי ורגשי במיוחד שקיבלתי מהורי, שבינתיים הלכו לעולמם.

תמונה 5
אני והשעון היקר

הזוית האישית

נחלה אהובה אברהם – למדתי מפרויקט זה הרבה דברים ומנהגים חדשים.

אסתר יצחק – למדתי שלכל בן אדם יש המון דברים לכתוב. על עצמו, משפחתו, ועל המנהגים.

מילון

מנרה
אפיריון - בד מקושט וצבעוני הפרוס כחופה מעל שולחן מקושט בו מניחים את ספרי התורה.

ציטוטים

”אבא היה אומר: כסף, ריסוס-לא קיבל!“

הקשר הרב דורי