מאגר סיפורי מורשת

שמי שפרה גוטפרויד ונולדתי בשנת 1948בטבריה.

שנת 1948 מזוהה עם אירוע הכרזת המדינה. שנת 1948 בישראל, שנת עצמאותה של המדינה, הייתה מאופיינת בניסיונות לייצב את המערכת הפוליטית ובניסיונות להתמודד עם איום מבחוץ: התקיפות מצד צבאות ערב והפלסטינים בשטחים שהוקצו למדינת ישראל במסגרת מלחמת העצמאות. במקביל, התמודדה ישראל עם גל עלייה משמעותי.

אני רוצה לספר לכם על חמותי הצדיקה, רבקה גוטפרויד לבית משפחת ליפשיץ שנולדה בעיר טבריה. דור שישי בארץ להורים שנישאו בטבריה. הסבתא גם היא נולדה בטבריה והסבא בירושלים, הם היו מהבונים של העיר טבריה.

העיר טבריה באותם הימים

היחסים בין היהודים לערבים בטבריה היו טובים. בראש הערבים היו מנהיגים ממשפחת טברי שהיו ידועים במתינותם, עובדה שהותירה את טבריה מחוץ למעגל הדמים במאורעות 1921 ומאורעות 1929. במאורעות 1936 – 1939 גברה ידם של המנהיגים הקיצונים ומדי פעם התחוללו התנגשוית דמים בין שני הצדדים.

נקודת המפנה הייתה בליל ה-2 באוקטובר 1938 כאשר במבצע מתוכנן היטב הצליחה יחידה של פורעים ערבים לחדור לשכונת קריית שמואל ולבצע שם טבח אכזרי בתושבים. 19 יהודים נרצחו וביניהם 11 ילדים. לאחר זאת הגיעה לטבריה וועדת חקירה מטעם מפקדת ההגנה בראשות יוסף אבידר שמצאה כשלים קשים במפקדת ההגנה המקומית. מפקד ההגנה בטבריה הודח ונקבעה תוכנית מקיפה לביצור העיר וגיוס אנשים להגנה. הכספים הוקצו בחלקם מכופר היישוב ומגיוס מאנשי העיר.

ב 27 באוקטובר 1938 נרצח ראש העיר היהודי זאכי אלחדיף על ידי ערבי בלכתו ברחוב בטבריה. לאחר אירועים אלה דיכאו השלטונות הבריטים באמצעות פלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט את הכנופיות הערביות ולאחר 1939 היה אזור טבריה ידוע כאחד המקומות השקטים בארץ.

הסבתא גידלה 8 ילדים בבית. כשחמותי, רבקה, גדלה לא היה בית ספר מתאים בשבילה בטבריה. היא הגיעה לבדה לירושלים וגרה אצל הסבא והסבתא שלה בירושלים. כשגמרה בית ספר יסודי עלתה לסמינר, וכשגמרה שנתיים סמינר נהייתה מורה לתלמידות יסודי. בזמן מלחמת השחרור חזרה לטבריה ושהתה שם עד אחרי המלחמה.

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948). מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, תקפו ערביי ארץ ישראל את היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה של התוכנית. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע למתקפת ערביי הארץ. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של שלטון המנדט, הכריזה מדינת ישראל על הקמתה.

הקרב על טבריה

הקרב על טבריה במלחמת העצמאות נערך בין כוחות ההגנה לכוחות ערביים מקומיים. הקרב הסתיים בניצחון ה"הגנה" ובעקבותיו פונתה כל האוכלוסייה הערבית מהעיר.

ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית טבריה כ-11.000 נפש. מהם כ – 6300 יהודים (57%) ו – 5700 ערבים מוסלמים ומיעוטם נוצרים. במהלך תקופת המנדט הבריטי החלה יציאה מהעיר העתיקה ומרבית האוכלוסייה היהודית עברה להתגורר מחוץ לחומות. חלק גרו בשכונת אחווה ומימוניה (היום שכונת הרמב"ם בעיר התחתית) ובשכונת קריית שמואל על ההר. גם הערבים החלו לצאת מהעיר העתיקה והתיישבו בשכונת ג'יב אלבאן מצפון לעיר העתיקה ובשכונת ההר הערבית (כיום שכונת קריית משה).  השקט בעיר נשמר יחסית עד 10 במרץ 1948. ביום זה נפוצו שמועות בין הערבים כאילו המנהיג היהודי בעיר, משה וייס (צחר), נהרג על ידי ערבים וכי היהודים עומדים להתקיף את הערבים כנקמה. הערבים פתחו ביריות ואנשי ההגנה השיבו אש. בחילופי האש שנמשכו מספר ימים נהרגו 16 ערבים וארבעה יהודים.

ב-13במרץ 1948 נפגשו שוב נציגי הערבים והיהודים בתיווך הבריטים והוסכם שוב על הפסקת אש. השקט נשמר עד 5 באפריל 1948, אז פתחו הערבים באש על קונים יהודים בשוק, הרגו 5 יהודים קשישים ושבו 10 נשים יהודיות מבוגרות. ההגנה הגיבה במהירות והניסה את הערבים מהשוק. 12 ערבים נשבו. האש התפשטה בכל העיר. בחסות הבריטים הוסכם על הפסקת אש וחילופי שבויים.

הטקס נערך בתחנת אגד ברחוב הגליל ולאחריו צעדו המנהיגים משני הצדדים לאורך רחוב הגליל כדי להמחיש את רצונם בשלום. הפסקת האש הייתה קצרה וב- 8 באפריל 1948 פתחו שוב הערבים באש על עמדות ההגנה ועל אזרחים בשוק. הם השתלטו על מלון טיבריאס ובית החולים הסקוטי וחסמו את הדרך לגליל העליון. הבריטים הזמינו את נציגי הצדדים לדון שוב על הפסקת אש. הערבים דרשו פינוי אנשי ההגנה מהעיר העתיקה. דרישתם נדחתה. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה.

ב- 9 באפריל 1948 הצליח אוטובוס משוריין לפרוץ לעיר העתיקה ולהעביר מזון ותחמושת. אנשי התגבורת פינו מהרובע יהודיה זקנה שנשארה שם. הערבים שאיפשרו את כניסת הרכב המשוריין הספיקו בינתיים להטמין מוקש בדרכו. האוטובוס המשוריין עלה על המוקש והחל להתלקח. בעזרת לוחמי ההגנה בעיר הצליחו הלוחמים להימלט מהאוטובוס הבוער. הקשישה סירבה בעקשנות לעזוב את האוטובוס ונשרפה בתוכו. הערבים המשיכו באש רובים ומרגמות לעבר השכונות היהודיות וגרמו להרוגים ופצועים מהאוכלוסייה היהודית.

בעקבות המאורעות האלה החלו היהודים לנטוש את בתיהם בעיר העתיקה ולעבור לשכונות היהודיות ובאותו הזמן נטשו הערבים את השכונות המעורבות ועברו לעיר העתיקה או עזבו את העיר. ב-19 באפריל 1948 הוציא מפקד ההגנה בטבריה, מנשר: אל תושבי טבריה! התושבים הערבים עזבו את העיר. טבריה כולה עברה לידינו. הנני מכריז על משטר עברי עצמאי בעיר. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה בארץ ישראל שהייתה תחת שלטון עברי עצמאי. ב – 28 באפריל 1948 פינו הבריטים את כוחותיהם מבניין המשטרה והסביבה.

בקרבות של מלחמת השחרור נהרגו הרבה מאזור טבריה ואבא שלה הגן על הבית והילדים בעצמו. הוא עמד בכניסה לבית עם סכין, כדי שאם יבואו הפורעים הוא ישחוט אותם.

לאחר המלחמה, הגיעו הוריה עם כל משפחתם לגור בירושלים. האבא התחיל לבנות בניינים בירושלים, הוא ובניו הקימו את חברת מתתיהו ליפשיץ ובנו בניינים רבים מאוד, מוסדות חינוך, בתי כנסת ועוד…

חמותי, רבקה, נישאה לבעלה משה גוטפרוינד, שהיה יליד גרמניה ובשנות הזעם של מלחמת העולם ה-2 עלה לארץ. משה, בעלה, פתח חנות כלי בית ומתנות עד לשנות חייו האחרונות. הם חיו חיים מאושרים וטובים. נולדו להם 5 ילדים וכשאלו נישאו נולדו להם נכדים ונינים כן ירבו. יהי זכרה ברוך.

הזוית האישית

שיראל זייתון משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ומתעד את סיפורה של שפרה.