מאגר סיפורי מורשת

שושנה רוטנברג היא כיום בת 94. היא נולדה ברומניה באיזור שעכשיו הוא חלק מרוסיה. שושנה מספרת:

״גדלתי במשפחה עם שבעה ילדים. גרנו בסרביה, אז היא הייתה חלק מרומניה ובמלחמת העולם הראשונה משפחתנו עברה לרומניה. אחר כך  אז עברנו לדורוחוי ושם גרנו. אימא ילדה את יתר הילדים (קודם שלושה ואז השאר). למדנו שם בביה"ס. הייתה תלמידה מצטיינת, הכל ידעתי. אבא היה פרוון, עבודה הייתה רק בחורף ובקיץ, זה עיסוק מאוד קשה. הרבה פעמים לא היה מה לאכול. אימא נתנה לכולם ולא נשאר עבורה. הוריי ודודתי נפטרו בשנת 1953. רק אח אחד שלי שגר בפתח תקווה עוד לא מת. ״ שושנה מרבה לספר על משפחתה.

על פי שושנה, ברומניה מי שלא עלה לארץ ישראל במשפחתם, נהרג. אמה עזרה להם לשרוד. בבית אחד התגוררו 50-60 איש. אמה חילקה לכולם אוכל באמצעות סחר חליפין שקיימה עם הגויים. שתי אחיותיה עבדו בסלילת כביש ברומניה וקיבלו אוכל. הידיים היו "חתוכות" מהאבנים. אחרי העלייה לארץ נסעה שושנה לרומניה פעמיים, ביקרה חברות נוצריות. היא בקושי זיהתה אותן. במקרה גם אחת שהייתה במלחמה עלתה בשנת 1947 עם נוער בית"ר, ועשתה זאת בין הראשונים במשפחה (שבעה ילדים), בגיל 16 עלתה לארץ.

שושנה הייתה בפלוגת הכשרה בבוקרשט כמה חודשים, שם הכירה את בעלה. כשהייתה צריכה לצאת לארץ ישראל, היא לא ידעה שיעברו דרך יוגוסלביה, איטליה. הם התחתנו באיטליה, הייתה שם תקופה ועלתה לארץ ישראל מאיטליה באוניית פלמ"ח קטנה עם מפרשים ושטו לארץ ישראל. הם נתפסו על ידי המשטרה האנגלית (תחושת זלזול) – 600 חלוצים. שושנה הייתה במחנה מעצר בקפריסין הרבה חודשים, שם נולד הבן הבכור שלה – יוסי.

שושנה עלתה לארץ ישראל חודשיים אחרי שיוסי נולד, אמרו להם ללכת ולהמתין במחנה בעתלית. המחנה הפריד בין מגורי נשים וגברים, היא ובעלה נפגשו רק בערבים. לא היה לה קל, אבל הם התרגלו ולאט לאט החיים התחילו לזרום. מעתלית הוציאו אותם, שונה אז לא ידעה לאן. הם נכנסו לתל אביב לרחוב עליה, בית עולים. שוב הם חיו נשים וגברים לחוד. הם היו שם כמה חודשים עד ששוב עברו ופוזרו ברחבי הארץ. חברתה של שושנה שגרה בקריית אונו שכנעה אותה לבקש לעבור לקריית אונו. לא רצו לתת לה את קריית אונו בגלל שהיא הייתה מבחינה פוליטית חלק מבית"ר ואונו הייתה בשליטת מפא"י. אחרי ששושנה התחננה וביקשה מהפקד את קריית אונו, הוא ליטף אותה (לא את התינוק) והיא הסתובבה ונתנה לו סטירה חזקה כל כך שהדם "קיפץ" לו על החולצה הלבנה. שושנה איימה עליו שאם לא ייתן לה את קריית אונו היא תעשה לו את מה שהיא עשתה לקצין גרמני בגטו (איים עליה והיא נתנה לו סטירה והוא התחיל לצחוק והלך. היא הייתה בטוחה שהוא יהרוג אותה). הפקד נתן לה פתק לקריית אונו, אבל אמר לה לא לספר לאף אחד שנתנו לה את בקשתה כי "אי אפשר לתת לכל אחד". היא אמרה לכל החברות שלה וגם הן קיבלו פתקים לקריית אונו – כולם באזור. בקריית אונו לא היה כסף לאכול, אבל היא התקבלה מאוד יפה.

היו אז 36 משפחות בקריית אונו, וכל אחת הביאה לה משהו. לא היה להם כלום. שושנה קיבלה בית בגבעה עם שירותים ומטבחון קטן ומקלחון (יוקרתי!). ניתן את השם "גבעת ברכה" ע"ש ברכה פולט, ישראלית שנהרגה ע"י האנגלים. בעלה של שושנה מצא עבודה בתור קוטף תפוזים (בעל השכלה גבוהה). הם היו כל כך מאושרים שהם בארץ ישראל: "חלמנו על ארץ ישראל בגטו".

שושנה הייתה אחות, היא למדה עברית בביה"ס, זו הייתה עברית שונה מהעברית של הגולה. אחרי כמה זמן נהיה קצת כסף ואוכל, הם עזרו הרבה לאחרים והותיקים עזרו להם. אסתר וולך, אמא של יונה (וולך, המשוררת), עזרה להם מאוד. הם חזקים ולאט לאט הסתדרו בסביבה הודות לקהילתיות ולעזרה מכולם. כולם קיבלו עבודה. היא הייתה מאוד מאושרת. גם כיום שושנה מדברת רומנית שוטף. היא עבדה במעבדה, עבודה קשה. הוריה ודודתה גרו במעבדה. הם גרו באוהלים. המשפחות במעברה חיפשו עבודה והרוב עבדו. אביה היה השומר באור יהודה ואמה עבדה בבית. האחיות והאחים שלה גם עבדו. זו הייתה עבודה קשה אבל היא מרוצה. הבן שלה לא פעם ביקש לחם ולא היה, ואם היה היא נתנה לבעלה ולה לא נשאר. לאט לאט הם השתקמו כלכלית. בנו בעצמם את הבית, "בעצמי בניתי בלוקים" העידה שושנה. בעלה קנה מלט ואת המצרכים והם הכינו את הבלוקים. הבית שבנו עומד משנת 1952, הם בנו כמעט הכל בעצמם. עם הזמן, שתיים מאחיותיה התחתנו.

לא היו מים בבתים. עבר עגלון עם מים, בעגלה עם סוס והיה מוכר להם מים. "היה לנו בית יפה, בלי עושר אבל עם גינה יפה, בית יפה, עם עצי פרי". שושנה ובעלה היו מחלקים לשכנים ומכרים פירות מן העץ. שושנה קיבלה פרס על הגינה המטופלת ביותר בגבעת ברכה, ואז גם קיבלה פרס בעבודתה בבילינסון. שושנה זוכרת שמקריית אונו היה אוטובוס לתל אביב, לשוק הכרמל. משם הלכו ברגל לשוק הכרמל, מאוד רחוק. קנו שם יותר בזול, חזרו עם שקיות וקניות לשבוע. המעברה בקיראון הייתה מאוד גדולה עם אנשים מכל אירופה, טורקיה והמזרח התיכון. לכל אחד הבית שלו, ושושנה עזרה לכולם עם עצה, שיחה, וכו'. שושנה ביקשה מהאנשים במעברה ללכת ללמוד, יצאו מהמעברה הרבה רופאים, אקדמאים.

לשושנה יש שני ילדים, בת ובן. הבן גר אצלה בגינה. יש לו 5 ילדים, שלושה ילדים מהראשונה, אז הוא התגרש, ושני ילדים מהשנייה. היא אוהבת אותם. סך הכל יש לשושנה שמונה נכדים ו- 13 נינים.

התנדבות

בעברה עבדה שושנה עבדה בועד למען החייל, סרגו הרבה כובעים. היא "נתנה את ההוראות" וביקשה מבתה לבוא לקחת כ-105 לירות, איתן קנתה צמר בנחלת בנימין. ביקשה עזרה מאימהות – חילקו 4960 כובעים. היה קר בחורף והחיילים היו כל כך מאושרים. היא הובילה איסוף חפצים. שושנה מספרת שבא ילד בכיתה ב' שלאימא שלו לא היה כסף, ושושנה קנתה גרעינים בחבילה קטנה, ואמרה לו שיכתוב מכתב לחייל, והם הוסיפו לחבילה הרבה דברים. שלחו חבילה יפה מאוד עם המתנה של הילד ואחרי שבועיים בא הילד עם בכי בעיניים, ואמו אמרה שהוא קיבל מכתב מחייל. שושנה תמיד ביקשה שמי שמקבל חבילה עם מכתב יחזיר גם מכתב חזרה. על זה היא קיבלה תעודת הוקרה מויצמן. שושנה התנדבה גם בקופ"ח כללית במשך 18 שנים, מבוקר ועד צהריים בדרכטן. אהבו אותה שם, היא הפסיקה כי הוא נפצעה והיא לא יכלה לקום וללכת. יש לה חתימות של כל ראשי הממשלה חוץ מרבין. ראש המועצה אביגדור ורשה "לא ידע מה לעשות איתה", היא עזרה לכל ראשי המועצה והעירייה ועבדה אצלם.

שושנה כאמור קיבלה פרס גינון, כולם היו באים לראות את השושנים שגידלה. בנוסף, קיבלה את פרס יקירת קריית אונו.

פרס יקירת קריית אונו

הזוית האישית

שושנה רוטנברג השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי יוני לוי ואלעד קינסברונר. התכנית נערכה בבית הספר התיכון בן צבי בקריית אונו, התשע״ט.