מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שושלת משפחות כהן ואציל – חלק ג'

ליה שביט וסבתא שרה
תחילת השושלת - אציל
החיים בבומביי, סיום מעגלי נדודים בארץ ישראל

כאמור, בקראצ'י הייתה מלחמה בין המוסלמים להודי וזאת כשהבריטים עזבו, הם רבו ביניהם על השלטון. סבא היה בקראצ'י חצי שנה אולם לא מצא עבודה. בעבודה בה עסק הייתה סחיבת בדים וניסיון למכרם. כמו כן באותה תקופה המלחמה בין ההודים למוסלמים החמירה. הייתה סכנה להולכי רגל מפני דקירות כי שני הצדדים היו חמומי מוח והיה שימוש רב באלימות ובכוח בחפים מפשע, לכן סבא וסבתא החליטו כי צריך לעזוב לבומביי.

הם נסעו לבומביי באוניה. ההפלגה ארכה כארבעה ימים וארבעה לילות. הם לנו בקומה שנייה, מכוון שהיה קיץ והחום היה כבד. כמו כן האנייה הכילה כ- 3,000 אנשים אשר כולם ברחו מהמהומות בקראצ'י ואעפ"י שידעו כי המשפחה יהודיה, הם לא נגעו בהם לרעה משום שגם הם עצמם נסו על נפשם.

החיים בבומביי

בבומביי חיפש סבא בית להשכרה אך מאחר ומחירי הבתים היו יקרים, שכר סבא חנות והשתמש בה לבית, מאחר והיו בה מקלחת ושרותים. סבא חיפש ומצא עבודה בתור פועל במפעל לייצור בדים, אולם המשכורת הייתה זעומה ביותר וסבא לא הצליח לפרנס את המשפחה, לכן פנה לעיסוק אחר – הוא קנה בדים, סחב אותם על גבו וניסה למכרם אולם גם עסק זה נכשל. סבא היה אובד עצות משום שהכסף אזל ולא הייתה עבודה.

לבסוף, דיבר סבא עם בן דוד של סבתא אשר היה צלם. הנ"ל הציע לסבא כי גם הוא יהיה צלם, מכיוון שמרוויחים טוב במקצוע זה. כאשר בן הדוד הסביר לסבא על הצילום, יוסף היה לידו וכאשר סיים הצהיר יוסף כי הוא יודע לצלם, אולם אז לא התייחסו לילדים ברצינות. בן הדוד המשיך להסביר שוב לסבא. סבא ידע איך לצלם אך יוסף אמר כי הוא יודע עד שנתנו לו לנסות לצלם וזה אכן הצליח.

כאשר יוסף היה מסיים ללמוד סבא היה מחכה לו בחוץ מעבר לכביש ,מנסה לצלם כמה שיכול שם ואח"כ היו הולכים לכפרים. האנשים שראו שילד קטן מצלם התלהבו מהאטרקציה ולעתים באו אנשים להצטלם רק מתוך סקרנות כדי לראות אותו. אולם יוסף לא היה צלם מומחה ולכן כאשר צילם, התמונות היו יוצאות לבנות יתר על המידה ומכיוון שההודים היו שחורים הדבר הפתיע ושימח אותם והם העדיפו את יוסף על פני הצלמים האחרים.

יוסף למד בבית ספר את כל המקצועות בחינם באדיבות עשיר יהודי מבגדד שהקים מחנה עולים, בית כנסת ובית ספר סביב חצר אחת גדולה. היהודים שחיו במחנה היו עולים יהודים עניים מטהרן חסרי כל. סבא סרב לקבל את העזרה כי רצה להתפרנס לבד ללא חסדים מאדם אחר.

יוסף כשחקן קולנוע

שכנו של סבא היה סוכן קולנוע, אשר היה משיג אנשים לסרטים ובתמורה היה מקבל כסף. לכן, כשנודע לו שזקוקים לשני בנים, הוא הביא את יוסף ויעקב. ליעקב היה תפקיד של מפגין ויוסף בתפקיד של שוטר.

יוסף ביצע את העבודה כפי שנדרש אך יעקב כמפגין, היה צריך להרים דגל. מפאת גילו לא הצליח להרימו והוא נפסל ולא שיחק בסרט. יוסף לעומתו שיחק בסרט במשך חודשיים ימים והרוויח כל יום פי שלוש משכורת ממוצעת באותו הזמן. כאשר באו סבא וסבתא לבומבי, הגישו בקשה לעליה לארץ ישראל וב- 1949 קיבלו אישור, כאשר לכל אדם הותר לקחת 15 קילו ציוד אישי בלבד. ביום בו עמדו לנסוע היה מוצאי שבת, לכן כדי לנסוע לשדה התעופה חיכו כולם עד צאת שלושה כוכבים בשמיים. המטוס היה של חברת קונסטלשין. הטיסה לישראל הייתה עם עצירת ביניים בעיר אבדנשברס ומשם טיסה ישירה ללוד.

הגעת המשפחה לארץ המובטחת

המטוס הגיע ללוד בשעות הערב. הם נרשמו ואף קיבלו תעודות עולה וכוס תה. משם הועלו באוטובוסים מחברת "דרום יהודה". הם קיוו לראות את ירושלים – עיר הקודש אך מכיוון שהיה חשוך, הם לא ראו כלום. אחרי נסיעה של 45 דקות נעצר האוטובוס, כולם הסתכלו המומים. הם ראו רק שממה – לא בניינים, לא בתים או ירושלים. נתנו להם אוהלים לבנות ולחיות בהם. הם חיו באוהלים כמו במחנה צבאי, והם, שכה רצו לראות את ארץ הקודש, היו המומים ולא ידעו איך להגיב למצב החדש. הם נרדמו עייפים, אפילו לא קלטו את מה שעבר אליהם.

למחרת, מצאו עצמם באוהל קטן אשר היה חלק משורת אוהלים וצריף גדול. הם קיבלו ארוחת בוקר אשר כללה – דג מלוח אשר את טעמו לא הכירו וחשבו שצריך היה בבישול וכשבישלו אותו הפך לגוש מלח לא טעים אך הם אכלו אותו עם מלפפון וחתיכת לחם שחור. כך חיו כשנה ואז הם ידעו איפה הם נמצאים – הם היו בבית העולים ברחובות.

תנאי המחיה באוהל אחד לכל המשפחה היו קשים ביותר ללא חשמל, חימום או גז. את מקום החשמל החליפו עששיות נפט לאור ולחימום השתמשו בפרימוס או פתיליות. בשלושת החודשים הראשונים קיבלה המשפחה מזון מהסוכנות. כל משפחה דאגה לעצמה מבחינת הפרנסה. המזון היה בצמצום בארץ ולכן חילקה הממשלה תלושי הקצבת מזון לאזרחים.

בתחילה, במשך ששת החודשים ששהו באוהלים, כל הילדים למעט יוסף למדו בבית הספר שנפתח כדי ללמד את השפה העברית. בין הלימודים היו לוקחים את הילדים מדי פעם לטיולים בארץ ולהכירה. בתום ששת החודשים הראשונים, עברה המשפחה לבית בלוקים (בלוקונים) בנס ציונה. בית זה היה בנוי מארבעה קירות, גג, אסבסט ללא טיח וללא חשמל. התאורה היחידה סופקה ע"י מנורות נפט. המשפחה בחרה בישוב זה ולא באחרים משום שסביב היישוב היו פרדסים ואפשר היה לעבוד בהם. החורף הראשון שעברו היה הקשה ביותר – לא היה חימום וזה היה אחד החורפים היחידים שבהם ירד שלג בנס ציונה.

בשנה-שנתיים הראשונות עסק אבי המשפחה בעבודות פרדס וכן יוסף הבכור. היו קשיי שפחה ועד היום סבא לא דובר עברית רהוטה מאחר ולא למד מימיו בארץ באולפן. כשנתיים לאחר העליה, בשנת 1950 נולדה הבת האחרונה, גאולה, ששמה על שם הגאולה שבאה למשפחה. כמו כן, אמא של סבתא חפציבה עלתה ארצה והתגוררה עם המשפחה. תנאי המגורים היו 9 נפשות בשני חדרים עלובים וגינה. הגינה היוותה קרש הצלה למשפחה מבחינה כלכלית. גידלו בה בעלי חיים כגון עיזי םלחלב, עופות לביצים, לבשר וכן יונים. כמו כן גידלו ירקות ועצי פרי. מכל תוצרת הבית, היה מקובל למכור לשכנים עופות, ביצים וירקות וכן היה מקובל להחליף תלושי הקצבה למזון כגון קפה שאנו לא שתינו בתלושי קקאו שאחרים לא שתו וכו'.

לאחר זמן-מה, אבי המשפחה סבא, החל לעבוד כפועל ניקיון במועצה המקומית ובמשכורת דלה. יוסף ושרה החלו לעבוד ולתרום את כל משכורתם לכלכלת המשפחה. כדי לחסוך היה מקובל להעביר בגדים מילד גדול לילד קטן וכן דברים שונים. הייתה אפליה בולטת מאד בין האשכנזים לספרדים בעלי משרות פקידותיות לבין יוצאי ספרד שלא קיבלו אלא עבודות קשות .האפליה התבטאה בכל מגזרי החיים כגון זכות לדיור, בתי ספר ומקומות עבודה.

האשכנזים נהגו לקבל לעבודות המשופרות רק עובדים ממוצאם הם ולכן נקודת הזינוק לילדים הספרדים הייתה נמוכה כי המצב המשפחתי היה ירוד וההורים דרשו מהילדים לצאת לעבודה. במשפחה שלושה ילדים מתוך ילדי המשפחה יצאו לעודה לאחר כיתה ח' כאשר הבכור לא למד כלל ואילו השניים האחרונים למדו תיכון ערב במימון עצמי – עבדו ביום ולמדו בערב. לאחר שנה בבלוקונים עברו לגור בנס ציונה בבית מבטון, חשמל ומים. כולם עבדו בארץ ישראל כדי לשלם עבור כל מה שהם קיבלו בהתחלה.

סבא וסבתא שרה ומוריס

תמונה 1

 כיום, כל ילדי המשפחה נשואים, בעלי משפחות ,עובדים ומבוססים במעמד הביניים ולצידם לומדים ומתחרים כשווים עם כל ילדי ישראל.

תמונה 2

סבתא שרה וסבא מוריס הכירו על רחבת הריקודים במועדון בתל אביב. לאחר תקופה של חיזורים מצד סבא הם התחתנו לאחר חצי שנה. לסבא וסבתא שלושה ילדים פזית, אמי , משה ונאוה שבימים אלו גרים כולם בתל אביב.

שושלת משפחות כהן ואציל – חלק ב' 

מילון

בית העולים ברחובות
העולים שם השתייכו לקבוצת "מנוחה ונחלה ", ביניהם אהרון אייזנברג

ציטוטים

”סבא סרב לקבל את העזרה כי רצה להתפרנס לבד ללא חסדים מאדם אחר.“

הקשר הרב דורי