מאגר סיפורי מורשת

סיפור שושלת משפחות כהן ואציל

הקדמה

המשפחה שלנו עלתה מבוכרה, בעבודה אנו מספרות כיצד חיינו בבוכרה ועל התלאות בדרך העלייה לארץ ישראל –הארץ המובטחת.

משמעות שמות המשפחה כהן ואציל

כהןשם המשפחה קשור לתנ"ך. כהן זהו שם משפחתם של הכהנים. שם משפחה זה הינו העתיק ביותר אשר ניתן אך ורק לכהנים. לפי המסורת, הכהנים הינם צאצאי אהרון, הכהן הראשון. הכהנים היו מקודשים בתפקידם במשכן ובמקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש ה- II אולם למרות זאת, לכהנים היו תפקידים חשובים בחיי הדת.

יש המסבירים את הימצאות הלווים והכהנים יהודי בוכרה בכך שמשפחות מלוי וכהן נדדו בארצות הים התיכון, בתקופה הטרום מוסלמית ואף התיישבו בבוכרה.

אציל (אסיל)משה כהן, בן רבקה, הסבא של סבא היה צובע בדים ממשי (ועל כן כל הזמן ידיו היו צבועות כחול מהחומר). חנותו היתה מחוץ לחומות העיר בוכרה. בוכרה היתה מוקפת חומה ולה שנים עשר שערים. השערים היו נסגרים מרדת הלילה עד לצאת החמה וזאת משום חשש להתקפת פורעים על בוכרה. כל אדם שהיה מאחר מרדת החשכה לא היו רשאי להכנס ויהי מה. פחד כי השק אבד לו והרי השק לא שייך לו.

משה הלך ודיבר עם אותו שליח ואחרי כן נתן לו את השק המיועד. בתמורה, ביקש השליח ממשה לקחת כמה כסף שהוא רוצה מהשק אך משה סרב. השליח חשב, קח לילד יעקב ולו אמר שייקח שני חופניים כמה שהוא יכול מן הזהב הזה וכך באמת היה.

סכום הכסף שהיה מצוי בתיק השק היה אדיר כמו זכייה בלוטו, בימינו אנו, ועצם החזרת השק היתה בגדר הפתעה. לכן, קראו ליעקב "אסיל" כלומר אציל בבוכרית משום שהחזיר את השק מלא הזהב ולא לקח אותו לעצמו ומאז במקום כהן נדבק בו הכינוי אציל עד היום הזה.

מצב המשפחה בעת שלטון הקומוניסטים בבוכרהבתחילה הקומוניסטים היו טובים לתושבי בוכרה. הם הכניסו את המודרניזציה לתוך בוכרה וזאת כי בוכרה לא היתה עיר הפותחת ומתקדמת. אך, בעקבות מדיניותם של הקומוניסטים הם היו לוקחים את כל רכושו של העשיר למשל: לסבא היתה דירה בת שלושה חדרים אז הקומוניסטים באו והכניסו את שתי משפחות כלומר בשלושה חדרים היו שלושה משפחות בחדר אחד סבא וסבתא, חדר שני זוג צעירים וילד חדר שלישי זוג צעירים וילדה. רק בהיותם עם דירה אחת הפכה דירתם לשרותם של אנשים זרים ועוד בלי תשלום כך לקחו מהם את כל הפרטיות. כמו כן עם הזמן אסרו על יהודי ללכת לבית כנסת ולרבים עשו צרות.

החתונה מסורתית בבוכרה – של סבתא יפה וסבא ריבי

באת ההיא, ההורים משני הצדדים היו מחליטים על החתונה ועל האירוסין. מקביעת הזמנים, הכלה המיועדת לא יצאה מביתה והחתן לא היה רשאי לראותה. ההזמנה לחתונה נעשתה ע"י אדם עם חצוצרה או שאדם היה יוצא על סוס ומכריז על החתונה. הכתובה והחינה היו נעשים בבית הכלה ובגמר אלה החתן היה בא עם מרכבה או סוס ולוקח את הכלה אל ביתו, שם נערכו החגיגות במשך שבעה בימים. מדרכם אל ביתו של החתן הם לוו בתזמורות ובהמולה, ריקודים ושירים בדרך. בהגיעם לביתו הם היו מופרדים, הגברים יושבים לחוד והנשים לחוד. כך היה במשך שבעה לילות. הכלה היתה יושבת עם בעלה על פניה ובכל יום היו שוחטים פרה וכבשים, כאשר לחאר שבעת הימים החיים היו חוזרים למסלולם הרגיל. ב- 1925 נישא סבא רבי לסבתא יפה בבוכרה ע"י שדכן. בנישואיהם, היתה סבתא בת 18 וסבא בן 21. החתונה הייתה חתונה בוכרית טיפוסית, כמוזכר לעיל.

הבריחה לאפגניסטן

בשנות ה- 30 החלו הטרדות של שלטונות ברוסיה להטריד את היהודים. כמו כן החלו לגייס יהודים לצבא האדום. היהודים  ידעו כי אדם ההולך לצבא, ספק אם יחזור ואם חוזר הוא, אזי לעתים רחוקות. השרות נמשך כ- 5 שנים רצופות מבלי לקבל חופשות כמעט.

בשנת 1933, משראה סבא כי המצב הולך ומחמיר, מכר את חנות הבדים שהייתה לו, שיחד מורה דרך וברח עם עוד מספר אנשים. הם ברחו דרך שדות עם סוס וחמור בלבד, וערבי אשר הדריך אותם בדרכם. הם היו ישנים על רצפה קשה לשעות ספורות, נעצרים לאכול וממשיכים בדרכם. הם הגיעו בדרך גניבה לגבול אפגניסטן לעיר אנחוי.

כאשר הגיעו, נכנסו באופן אקראי לבית כנסת והציגו עצמם כיהודים. הם סיפרו על עצמם ועל מסעם לאפגניסטן, והיהודים אשר פגשו אותם בפעם הראשונה, מבלי להכירם, נתנו להם דבר מאכל ושינה ללילה. אחרי כן, השכירו להם בית בהשכרה וכן השיגו להם תעודות זהות מזויפות, אשר למרבה המזל, מכיוון שעדין לא הומצאה המצלמה, לא הייתה תמונה. בתעודה צוין כי הם יהודים ממוצא אפגני פורט תיאורם החיצוני, גילם, גובהם וכד'.

תעודות הזיהוי הוכנו גם לסבתא, אשר הייתה עדין ברוסיה כי חיכתה שלושה חודשים עד שסבא יסתדר ואז תוכל לבוא עם הילדים. במשך כל הזמן עד שקיבל סבא את תעודות הזהוי, הוא לא יצא מפתח הבית ואנשים יהודים אחרים היו קונים לו אוכל וזאת מחשש שיראו איש חדש ויבקשו תעודת זהות, ואז יגלו כי ברח מרוסיה ועל כך ייענש בכל חומרת הדין. לאחר שלושה חודשים, הגיעה סבתא ושתי בנות דודות שלה. שוב הן שכרו מורה דרך אשר הבריח את סבתא ושני ילדיה באמצעות גמלים לאנחוי.

עם הזמן, שכר סבא דירה, ריהט אותה ואף שכר חנות בדים. עקב מצוקה כספית, קנה סחורה בהקפה וכשמכר אותה, החזיר חלק מהחוב. כך עשה עד שחובו הסתיים והוא החל להתבסס ולהרוויח. 

לאחר שנה של חיים באנחוי, בא שר החוץ האפגני לעיר והופתע ממספרם הרב של היהודים וזאת בגלל כי מספר היהודים בעבר בה היה קטן. שר החוץ דיווח על מימצאיו למלך באפגניסטן אשר התלבט מה לעשות עם היהודים:האם לשלוח אותם לרוסיה או להשאירם באפגניסטן. מכיוון שחשש כי היהודים הם מרגלים לטובת רוסיה, החליט להעבירם למרכז אלי העיר קבול, שם היהודים לא יוכלו להפריע במקרה ותפרוץ מלחמה בין רוסיה לבין אפגניסטן.

ההעברה לקבול נעשתה לפי מקצועות. על הסנדלרים, למשל, היה לעבור לקבול תוך שבוע ועל בעלי החנות, שבוע לאחר מכן. לאנשים בעלי מעמד לא היה זמן מוגבל.

החיים בקבול

בירת אפגניסטן והגדולה בעריה היא מחוז בירת קבול (4,500 ק"מ) בה מרוכזת כעשירית מאוכלוסיית אפגניסטן. המעבר מאנחוי לקבול לא היה קל לסבא וסבתא, מכיוון שהם נאלצו לחלוק משאית קטנה יחסית עם עוד שתי משפחות בדרך ארוכה יחסית.

 יוסף , יעקב ושרה, נולדו בקבול שבאפגניסטן

סבא וסבתא שהו באנחוי שנה וחצי בטרם הגיעו לקבול. סבא היה בן 25 וסבתא בת 23 בהגיעם לעיר.עקב העברתם המרוכזת של כל היהודים בבת אחת ,נוצר מצב של חוסר מקומות דיור. המלך שהבחין במצב שיכן את היהודים במבנה ענקי כמו מלון. היה זה מבנה עגול, בן שתי קומות, ובכל קומה היו הרבה חדרים. כל חדר היווה בית. לכל חדר הוכנסה משפחה. בחדר היה שרותים אך לא מקלחת. כדי להתרחץ היו הולכים לבית המרחץ (דבר שהיה מקובל מאד בזמנו). המסחר בקבול היה ללא מיסים. לאחר זמן מה,סבא וסבתא יצאו מהמבנה ושכרו דירה וחנות והתבססו שנית. כעבור חמש שנים באפגניסטן החלו לשאול שאלות ומאחר ותעודות הזיהוי היו מזויפות ולאחר שהשלטונות הורידו את מחירי הבדים ע"י צו, נאלצו סבא וסבתא לברוח עם המשפחה מאפגניסטן להודו הצפונית (כיום פקיסטן) לפשוור.

חלק ב' –  המשך סיפור שושלת משפחות כהן ואציל

חלק ג' – המשך סיפור שושלת משפחות כהן ואציל