מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שושלת הדובים הסקרנים לבית נייגר

מאיה שמואל וברכה נייגר
בית פועה נייגר
סיפורה של משפחה ירושלמית מקישינב שצמחה לה תחת השליטים העותמאנים והבריטיים בארץ

שמי שמואל נייגר, אני כבן 90 בפנסיה.

נולדתי ב- 1924 בסיוון, בירושלים שבישראל.

אני נשוי, יש לי 3 ילדים: אורי, אילנה ז"ל ואיל.

נכדים: דניאל, גילי, יוני, יניב, תומר, מאיה ונטע.

נינים: שי, טליה, נועה ואיתי .

למדתי בתיכון אליאנס ורכשתי 4 שפות: אנגלית, צרפתית, ערבית וכמובן שגם עברית. כבר בגיל 17 התחלתי לשרת בצבא המנדט הבריטי ולאחר מכן ב"מגיני ירושלים הנצורה". לאחר השירות הצבאי, בגיל 20 בערך, התחלתי לעבוד במשרד הדואר שאבי היה ממקימיו, בו עבדתי כמעט חמישים שנה.

ראשית המשפחה בארץ:

סבא רבא שלי, סבא דובר (דב), עלה ארצה לפני כ 130 שנה מקישינב בירת מולדובה. סבא דובר הגיע לנמל יפו, הביא עימו הרבה זהב וחיפש לעצמו עסקים חדשים. הוא החליט לעבור לירושלים, שם פתח במסחר בקמח ומוצרי מזון, והתעשר מאוד. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים שלטו בארץ. הטורקים אסרו על יהודים לסחור במזון, והמכירות נעשו לא בשוק מוסדר (שוק שחור). מישהו הלשין על סבא דובר, וכל הסחורה שלו הוחרמה על ידי הטורקים והוא נכנס לכלא.

היו לו שני בנים: סבא שלי גם הוא דב;לבנו השני היו שלוש בנות, בנות דוד של אבי. אחת מהן הייתה נשואה לפייקוביץ, היא אימו של יגאל אלון. השנייה הייתה נשואה לגוט והיא הייתה שותפה בבית קולנוע מפורסם במרכז ירושלים – קולנוע ציון. בתקופת המנדט הבריטי בבית הקולנוע היו נערכות מסיבות בהן השתתפו קצינים בכירים בצבא הבריטי, וזה היה מקור למודיעין על הצבא הבריטי, ששלט אותה עת בארץ (פלשתינה).

שלטון הטורקים בארץ

אבא שלי, אלכס נייגר, למד שפות בסמינר עזרא וידע כמה שפות ובעיקר טורקית. המושל של ירושלים (הקאימקאם), לאחר שראה כי הוא שולט בשפה הטורקית, שלח אותו לקורס קצינים בעיר קונסטנטינופוליס. לאחר 4 חודשים מונה סגן משנה (מולאזם אוול). בקונסטנטינופוליס פגש אבא שלי שני אדונים מפלשתינה – אחד שמו בן גוריון והשני בן צבי, לימים ראשי המדינה היהודית (ראש הממשלה והנשיא הראשונים), שבאו לקורס רב"טים. כשאבא שלי נשלח לקורס קצינים בקונסטנטינופוליס, המושל התחייב בפניו לתמוך בכל המשפחה שלו – שבעה אחים ואחיות במספר: פנינה מרים ולאה ראובן שמעון יוסף ואבא שלי – אלכס.

כשאבא שלי חזר לפלשתינה, הוא קיבל מדים והועבר לבאר שבע, שם הייתה מערכה קשה והטורקים ניגפו מול האוסטרלים (שלחמו יחד עם הבריטים בטורקים). הוא היה המתורגמן מאנגלית לטורקית. אבא שלי, הבין תוך כדי המלחמה שהטורקים עומדים להפסיד. לילה אחד הוא החליט לערוק לצבא האוסטרלי, וכשהם כבשו את באר שבע נכנס אבא שלי רכוב על סוס יחד עם המנצחים.

שלטון הבריטים בארץ

אחרי שהבריטים כבשו את הארץ, נכנס גנרל אלנבי הבריטי דרך שער יפו לירושלים, והושלם כיבוש ירושלים. הבריטים החליטו להקים דואר פלסטיני. האוסטרלים זכרו לאבא שלי את העזרה במלחמה מול הטורקים, והוא התמנה להיות מנהל הדואר הראשון בירושלים. בניין זה משמש עד היום בית הדואר הראשי בירושלים.

באותה תקופה יהודים עבדו בשבת, ואבא שלי החליט להילחם בזה, ובהתערבות הרק קוק, ניתנה הוראה להפסיק עבודת יהודים בשבת. אבל אבא שלי נענש על זה, והוא הועבר מתפקיד מנהל הדואר של ירושלים, לנהל סניף קטן במאה שערים.

אותם ימים הם ימי המאורעות בארץ (מאורעות תרפ״ט -1929). בכספת של הדואר במאה שערים אבא שלי החזיק אקדח (שהיה כמובן לא חוקי). לאור היום, באמצע העבודה, הערבים היו פורעים ורוצחים יהודים בשכונת מוסררה הסמוכה לבית הדואר, על גבול מזרח ירושלים. אבא שלי יצא עם האקדח להגן בפרעות על היהודים.

סיימתי לימודים בביה"ס תיכון אליאנס, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה (1939). הבריטים עדיין שלטו בארץ. בת דודתו של אבי, גב' גוט, שהייתה בקשר עם החיילים הבריטים שבילו בקולנוע ציון שבבעלותה, עזרה לי להתקבל כמזכיר לסגן מפקד משטרת ירושלים, מייג'ור סאטפורט. הם כונו גפרים (משטרת היישובים).

בקרית ענבים היו מתאמנים אנשי הגנה במחתרת, שלימים היו מפקדי צה"ל. המייג'ור היה מספר לי, כמזכירו, כשהיה יוצא לביקורת לחפש כלי נשק מוחבאים. אני הייתי מודיע למחתרת על מועד ביקורת הפתע, ואנשי המחתרת היו מחזירים את כלי הנשק לסליקים.

ב-1 בפברואר 1943 לקראת סיום תקופת המנדט (תקופת השואה עליה בהתחלה לא ידענו הרבה) התקבלתי לעבוד בדואר. באותם ימים מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הצליח להשיג אניית נשק ולהביא אותה לחופי הארץ (קראו לה אלטלנה), ובן גוריון חשב שבגין מנסה לעשות מרד, והטביע את האנייה. היינו על סף מלחמת אחים, שרק בזכות מנהיגות ואיפוק נמנעה.

מלחמת השחרור וקום המדינה

עם קום המדינה, ב- 15 במאי 48 הבריטים עזבו את הארץ. הנציב העליון עבר את השכונה שלנו בדרכו לשדה התעופה וחזר לאנגליה. בן גוריון הכריז על המדינה וחתמו על ההכרזה כל המפלגות. כשהוכרזה המדינה שמענו על כך ברדיו. הרדיו שלנו היה בין היחידים בשכונה וכולם באו לשמוע. המדינה החלה לפעול וירושלים הצטרפה באיחור. הדואר המרכזי החל לפעול. אנחנו נשארנו בדואר כדי לדאוג שלא ייתפס. נכנסנו בנשק והורינו להישמע לנו.

הייתה מלחמה קשה בירושלים. גויסתי לצבא והייתי מוצב במחנה סטון שברחביה. כשפרצה מלחמת העצמאות ישבתי בעמדה בסהנדריה ליד בית הקברות מול שכונת שועפת הערבית. היו לנו רובי סטן ישנים והלגיון ירה עלינו מבית הספר לשוטרים (גבעת התחמושת). אוכל היו מביאים לנו בלילה. אשתי הביאה לי מרק עדשים וצלף כמעט פגע בה. את המרק אכלו לי החברים לעמדה.

יום אחד התקדמו אלינו שני טנקים ירדנים, המפקד שלנו, שמו היה משורר, נתן לנו בקבוקי מולוטוב, והורה לזרוק רק כשהוא יגיד. הטנקים התקדמו קרוב, וכולם מתו מפחד, אז הוא זרק בעצמו כשהטנקים היו קרובים אליו 20 מטר. הטנק הראשון עלה באש והשני ברח.

בית הורי שכן קרוב לגבול עם ירדן – שכונת שייח ג'ארח (היום בירושלים המזרחית) וצלפים ירדנים ירו עלינו יום יום, והייתה ממש סכנת חיים. היו הפגזות קשות על הבית שלנו, והיינו צריכים לעזוב את הבית, ועברנו להתגורר בשכונת מקור ברוך. עם ההפוגה בקרבות חזרנו הביתה לבית ישראל ומצאנו שפגז פגע במדרגות ואי אפשר היה לעלות במדרגות.

המצור על ירושלים התחיל לפני שהבריטים עזבו את הארץ והוא נמשך גם אחרי קום המדינה כי הליגיון הערבי שלט בדרך לתל אביב. במצור על ירושלים נהרגו רבים וטובים שיצאו להגן על הדרך לעיר. הצבא החליט לפתוח דרך חלופית. ופרצו את דרך בורמה, מגבעת שאול בירושלים עד חולדה.

בזמן המצור כל משפחה קיבלה דלי מים. במים האלו היה צריך להתרחץ, לשתות לעשות כביסה. לא היו ביצים רק אבקת ביצים. עמדו בתור כדי לקבל מים ממכליות ברחוב שחילקו מים.

תמונה 1

המצב הכלכלי הקשה נמשך גם לאחר מכן. החלו להגיע הרבה עולים ולא היה כסף לקנות אוכל . קראו לזה תקופת הצנע שהנהיג ד"ר דב יוסף שר הקיצוב, שהקציב לחם וחצי ביצה לאיש, ולכל אחד היה פנקס הקצבה של אוכל.

תמונה 2

ימי משפחת נייגר בבית ישראל

אמא שלי, פועה, נולדה בפולניה, אבא אלכס שודך לה כאשר הגיעה ממזריץ שבפולניה. מאחר ולמדה עברית בפולניה היתה מורה בבית הספר לבנות בית יעקב בירושלים. כאשר התחתנה היא הפסיקה לעבוד. התגוררנו בשכונת בית ישראל החדשה, שם אבא קנה דונם אדמה ובנה לנו בית בו גרנו בילדותינו. עד עצם היום הזה בכניסה לבית יש לוח אבן ועליו כתוב "בית פועה נייגר", על שם אמא שלי. הנכדה שלה שקרויה על שמה, היא פועה נייגר בעלת שני שיאים ישראלים בריצת משוכות.

תמונה 3
בית פועה נייגר בית ישראל, ירושלים
 
תמונה 4

טיול לפרמידות במצריים.

בילדותי בבית ישראל הייתה לנו עליית גג ושם היו פחים בהם קיננו זוגות יוניים, שאחי דב (כן, גם הוא על שם סבא רבא דובר, כמו הרבה דובים במשפחה), היה מטפל בהם. קונה להם דורה ומאכיל אותם. בכל פח היה הסבר ושמות ליונים. למשל יונת דואר, עם כתר על ראשה, שקרא לה אבושאקלה. בסה"כ 40 זוגות יונים! אחי נהג להחליף גוזלים עם חברים.

אחרי שבעלה של אחותי דניאל רוזנפלד עבר לנהל סניף בנק הפועלים בתל אביב, הורי עברו לגור לידה ביהודה המכבי 70. אמא נפטרה ואבא לא יכול היה להשלים עם מותה ונפטר לאחריה.

נישואי לברכה רעייתי והקמת המשפחה

איך הכרת את סבתא? בנשף ריקודים. רקדתי איתה והזמנתי אותה לירושלים שם הפכנו לחברים. משפחתה של סבתא גרה בטבריה. משפחה של רבנים. מצד אימה – פרומה – מהמשפחות המכובדות והמיוחסות ביותר בצפת – משפחת סגל הרבנית. מצד אביה – פנחס – משפחת שיף. הסבא שלה הרב ניסן שיף, שבני הבכור נושא את שמו, תלמיד ישיבת מאיר בעל הנס וממקימי בית הכנסת הראשון בטבריה.

סבתא הגיעה לחתונה שלנו בזמן במצור, ואנחנו התחתנו כשכדורים כבר שרקו מהעיר העתיקה, ממגדל דוד לכוון שער יפו. התחתנו מול קולנוע ציון במלון וורשבסקי בככר ציון ב 10 בפברואר 1948.

 
תמונה 5
 ההזמנה לחתונה

בחתונה שלנו היו נוכחים רק אמא של ברכה ואברהם אחיה הקטן, בן ה -6. כל המשפחה לא באה בגלל המצור. הם עלו לירושלים כאשר היה צריך לעבור את המצור של שער הגיא. בלטרון היה הלגיון הערבי.

אחרי 3/4 שנה שהייתה תקועה במצור בירושלים רצתה סבתא ברכה לחזור קצת לבית הוריה בטבריה. היא קיבלה מס' 73 לצאת בדרך בורמה, ונסעה לתל אביב ומשם לטבריה. בהפוגה השנייה שוחררתי וחזרתי לעבוד בדואר. לקחתי מיד חופשה ונסעתי לראות את ברכה בטבריה. לאחר חודש ברכה חזרה לירושלים.

שכרנו שני חדרים בבית ישראל כשהאמבטיה הייתה בחוץ, בדמי מפתח (שכירות) אמא הייתה מרבה לנסוע עם אורי לטבריה. גרנו בבית ישראל קרוב לשנתיים שלוש, ולאחר מכן כשהתחילו לבנות את שיכון החיילים המשוחררים ליד מחנה שנלר, קנינו דירת 2.5 חדרים ברח' הזית במקור ברוך, אז כבר נולדו אורי ואילנה.

סבתא ברכה התחילה לעבוד במשרד החינוך והתרבות כסגנית מנהלת הארכיון ברח' הנביאים. שר החינוך אז היה שלמה זלמן שזר, לימים נשיא המדינה. באותם הימים ברכה הרתה, והחלטנו שהיא צריכה להתפטר, ועל אף שמנהל הארכיון ממש התחנן שלא תעזוב, היא חזרה להיות עקרת בית, ונולד איל – אבא שלך. רק כשהיה כבן 6 התוודענו בפעם הראשונה לטלוויזיה. בערב היינו מפנים את הסלון לטלוויזיה , לוואווה אופטה, צפינו בשחור לבן, ב"קול לובנן" (קול לבנון). עדיין לא היה קול ישראל.

מילון

פלשתינה
ארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי

מנדט הבריטי
התקופה בהצבא הבריטי שלט בארץ לפני קום המדינה

קאימקאם
המושל בטורקית

מולאזם אוול
דרגת סגן משנה בצבא הטורקי (סבא רבא שלי היה בצבא הטורקי)

ציטוטים

”"לאהבה אין גבולות"“

”"בשביל ארץ ישראל שווה לחיות"“

הקשר הרב דורי