מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שורשיי בשני נופים שונים

ליפסה עם דינה וריקה
בית נופש בהרי הקטסקיל
זיכרונות מארצות הברית ועלייה לארץ, כדי להצטרף לנכדים

למרות שנולדתי בארצות הברית, אני, ליפסה שכטר, מרגישה שגם ישראל היא המולדת שלי. בנסיבות אחרות יכולתי להיוולד גם כאן. סבתא שלי והמשפחה שלה עלו לארץ מרוסיה, בתחילת המאה העשרים. אבל, בגלל תנאי החיים הקשים בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חלק מבני המשפחה היגרו לארצות הברית.

מאז ילדותי ביקרתי הרבה מאוד פעמים בישראל ושלושה מארבעת ילדיי עלו לארץ. למרות ההיכרות הקרובה שלי עם המדינה, השפה והתרבות לא היה קל לעלות בגיל מבוגר לפני כשלוש שנים. בעקבות העלייה אני זוכה לחיות קרוב לילדים, לנכדים ולנינים שלי. הקשר בינינו השתפר והתחזק ואני פוגשת אותם כמעט מדי יום. אבל, בארצות הברית השארתי בת אחת ונכדים, בית, חברים ואת מקום העבודה הישן שלי. כשחברים או מכרים שלי מהעבר נפטרים, אני לא יכולה ללכת לנחם את בני משפחתם וזה מצער אותי.

אני קצת מצטערת שלא עליתי לארץ בגיל צעיר יותר. היום אני מוגבלת יותר בתנועה ולא יכולה לנסוע ולטייל בארץ כמו שהייתי רוצה. גם אין לי אפשרות להמשיך בעיסוק שלי. העבודה שלי בארצות הברית מילאה אותי בסיפוק רב, אז אני משתדלת להמשיך לתת הרצאות בתחום העיסוק שלי, גם דרך האינטרנט וגם בארץ באנגלית, כשזה מתאפשר.

אני מתגעגעת לנופים בארצות הברית – ההרים, המרחבים, השלכת היפה בסתיו ושאר עונות השנה, שבישראל פחות מרגישים את ההבדלים ביניהם וכיצד הן מתחלפות. אני זוכרת כיצד לפני שנים רבות, חזרנו לארצות הברית משהות בת שנה בישראל. כשהגענו, החל לרדת גשם, למרות שזה היה אמצע הקיץ ובתי הקטנה, שהייתה אז בת חמש, שאלה אותי אם התחיל כבר החורף. זה מה שהיא זכרה מישראל…

תמונה 1

 

זיכרונות הילדות שלי מחופשת הקיץ בארצות הברית, הם הנסיעה המשפחתית שלנו לבית נופש בהרים, עם ארבעה או חמישה מהאחים של אמא שלי וכל הילדים שלהם. הרגשנו כמו בעיר קטנה, שכולם בה קרובי משפחה. לאמא שלי היו תשעה אחים וכמעט כולם עלו לארץ עם השנים. בית הנופש שאליו נסענו יחד בחופשות הקיץ, הוא מקום שאנחנו נזכרים בו עד היום בגעגועים.

כשהילדים שלי היו בבית הספר, גם הם היו נוסעים לקאמפ – מחנה קיץ בהרים, למשך כל הקיץ: יוצאים יום אחרי תום הלימודים בבית הספר וחזרו רק יום אחד לפני שהתחילה שוב שנת הלימודים. כאן בארץ, חופשת הקיץ שונה כמובן. אין לאנשים בתי נופש בהרים וגם אין מחנות קיץ ארוכים כל כך.

הבדל נוסף שאני מרגישה בין החיים בישראל ובארצות הברית, הוא הפלורליזם הדתי. גדלתי בקהילה דתית שוויונית. בארצות הברית יש יותר פתיחות מבחינה דתית, פחות מגדירים ומתייגים אותך בהשוואה לארץ. אתה בוחר לאן וכיצד להשתייך לפי הרצון האישי שלך. אני חושבת שהנפש דורשת את הבחירה והפתיחות הזו ומקווה שהמצב בתחום הזה ימשיך להשתפר גם בישראל.

כשאני נזכרת בביקורים שלי בישראל לפני שעלינו, אני יכולה להבחין בכמה שינויים בין החיים בישראל בעבר וכיום: פעם היה פער גדול יותר בין מעמדות וקבוצות במדינה. לא היו הרבה נישואין בין ספרדים ואשכנזים. זה נחשב כמעט כמו "נישואי תערובת" והיום זה מאוד נפוץ. גם כאן, בין השכנים שלי ב"בית מוזס" יש אנשים מהרבה עדות ומכל מיני ארצות. "קיבוץ גלויות" של ממש. מעניין מאוד להכיר ולפגוש אנשים ממקומות שונים ומשמח אותי לראות שמדינת ישראל היא באמת בית ליהודים מכל העולם.

הזוית האישית

דינה וריקה: התרגשנו לשמוע מליפסה על עלייתה לארץ, רק לפני כמה שנים.

ליפסה: שמחתי להכיר את התלמידות, שזכו לעלות לארץ בגיל צעיר ולגדול בה.

מילון

הרי קטסקיל
באנגלית (Catskill Mountains) הוא אזור של רמה מבותרת במדינת ניו יורק, מצפון-מערב לעיר ניו יורק ומדרום-מערב לעיראולבני. במהלך המאה ה-19 הפך האזור למוקד משיכה לעשירי העיר ניו יורק אשר הקימו באזור בתי נופש כמפלט מהמולת העיר. במחצית המאה העשרים ברוב אזור הקטסקיל היו אתרי נופש וחניוני קמפינג. קבוצות אתניות רבות מן העיר ניו יורק, בהן גרמנים, צ'כים, ויהודים הקימו בהם אתרי נופש. נודעו במיוחד אתרי הנופש שנועדו לאוכלוסייה היהודית של ניו יורק זכו לכינוי "רצועת הבורשט". קומיקאים ומוזיקאים יהודים רבים החלו שם את דרכם המקצועית. כמה מאתרי הנופש מאותה תקופה עדיין פעילים. אזור הקטסקיל הוא אף מוקד לרבבות ילדים ומבוגרים המגיעים למחנות קיץ מדי שנה. (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”"למרות שנולדתי בארצות הברית, אני מרגישה שגם ישראל היא המולדת שלי".“

הקשר הרב דורי