מאגר סיפורי מורשת

אבא משה היה רוכל ואיש עסקים, הוא היה איש עשיר מאוד. הוא בא ממשפחה עשירה, ואימא הייתה עקרת בית.  לאימי היו עוד 20 לידות שלא שרדו, חלק מהתינוקות מתו ממחלות וחלק מתו במהלך ההיריון כנראה בגלל שהם לא חוסנו. גם אני ואחי בקושי שרדנו כי הרפואה לא הייתה מפותחת מספיק.

למדתי בבית הכנסת תורה ובבית ספר איטלקי רכשתי השכלה יסודית עד גיל 11.

עברנו לטריפולי כתחנת ביניים לעלייה ארצה כי תמיד קיננה בנו השאיפה לעלות לארץ ישראל.

הכמיהה לארץ ישראל מדורי דורות, בשיתוף דחיפה מצד הסוכנות היהודית, התחילה עוד בהיותנו ילדים כששרנו על ירושלים ועל ארץ-הקודש.

עוד סיבה גדולה לעלות לארץ הייתה, שבאותם ימים לאחר מלחמת העולם השניה-1945 הערבים, שהיחסים איתם היו טובים קודם, תפסו 'טרמפ' ועשו בנו שפטים. הם שחטו את סבתי שהייתה מרותקת לכיסא גלגלים ואנו שברחנו לגגות לא יכולנו לקחת אותה איתנו.

כאמור, שהינו בטריפולי שם גרנו למשך שנתיים. התעכבנו מכיוון שאבי חלה בשחפת והעלייה הייתה אסורה פן ידביק אחרים שישהו באוניה. כל אותו הזמן שמרנו על קשר עם המשפחה בחו"ל באמצעות מכתבים עד שעלינו ארצה.

בשנת 1951 הגיע הרגע המיוחל- עלינו ארצה!

העלייה הייתה קשה אך שווה. מכרנו את נכסינו, אספנו את כל המטלטלים- ציוד אישי וזהב, ובעזרת הג'וינט שדאג לכלכלתנו עלינו ארצה.

3 ימי הפלגה קשים עברו עלינו, אך אנו הבלגנו ולא הבחנו בקושי כי מאוד רצינו לעולות ארצה.

ציפינו לחיות ברחבת יהודים דתיים תוך הגשמת חזון הנביאים אך כאן הדת הייתה פחות חזקה.

ציפינו לראות את ירושלים כפי שדמיינו זוהרת ונקייה אך כאן מצאנו מדבר, אבנים ועשבים-אך בכל זאת אימי נשכבה ונישקה את האדמה. ציפינו שאנשים יהיו חביבים ואדיבים אך הם לא היו נחמדים, בעיקר בשעת העליה, שם חשבנו שיחבקו אותנו… אך ריססו אותנו בדידיטי וחיסנו אותנו.

ציפינו שתהיה לנו עבודה ונתפרנס בכבוד אך העבודה הייתה קשה ולא התאימה למבוגרים-בחקלאות. ציפינו שיתנו לנו בתים אך גרנו באוהלים ללא ממון רב וללא מים.

למרות כל הציפיות שהזכרנו גם ידענו שלא יהיה קל, והייתה בליבנו אהבה גדולה וסבלנות גם לאנשים וגם למוסדות וגם לארץ. בסופו של דבר מטרתנו היתה לצאת מן הגלות ולכן קיבלנו הכל באהבה.

אומנם שורשינו בלוב אך ליבנו כאן עם כל קושי-זוהי מדינת היהודים ואין לנו ארץ אחרת, אומנם אנו נושאים את מנהגינו ותרבותנו מלוב ולא נשכח מאין באנו, אך כאן מקומנו.

התרכזנו גם אנו בשער העלייה כמו השאר, ומשם העבירו אותנו למושב זנגריה. (כיום אליפלט שבגליל).

גרנו בבניין במשך שנה ועזבנו את זנגרייה כי לא היה להורי תעסוקה שם, אבי כאיש העסקים אשר נאלץ לוותר על כל כספו עוד בלוב לא רצה לעבוד בחקלאות. עברנו לאשקלון בשנת 1952 גרנו במעברה ג'.

אבי היה מובטל ואימי עבדה כתופרת והשיגה מעט כסף ולכן אני ואחותי יצאנו לעבוד בטיפול בילדים בתל אביב.

הייתי אז בת 13, עבדנו אצל אנשים עשירים מאוד ושם למדתי רבות על אנשים בחברה הגבוהה. זכורה לי יותר מכל גברת גינזבורג שטיפלתי בילדיה, היא הייתה מאוד טובה אליי ועזרה לי בכל כמו אמא ממש.

במעברה ג' הכרתי את סבא דוד ולאחר שנה התחתנו ועברנו לצריף אמריקאי (קרון) בשיכונים למשך 7 חודשים. משם עברנו לביתנו הנוכחי בשמשון ב' באשקלון. בלוב למדנו ביחד תורה וידענו לקרוא ולכתוב בעברית, כך שהשפה העברית לא היוותה עבורנו מכשול. כל חיי עבדתי כעקרת בית והקדשתי את כל זמניי לילדי.

הבאנו לעולם שלושה ילדים אך למרבה הצער, הילד הראשון מת שעתיים לאחר לידתו בגלל רשלנות רפואית. לאחר מכן ילדתי את ביתי שרה ולאחר 5 שנים את אביה של חן נכדתי היקרה, משה.

לצערי נודע לי אז, בגיל 25, כי נבצר ממני להביא ילדים לעולם, דבר שהעציב אותי רבות. ילדיי הם מהות חיי והם מאוד יקרים לי. לא פלא כי כיום אני משקיעה את כל זמני וכוחותיי בטיפול בנכדיי היקרים.

חן: סבתא היא יותר מסבתא. יום יום אני חוזרת מביה"ס בהסעה ישר אליה, אוכלת ארוחת צהריים ומשחקת בשכונה שאבי גדל בה. לסבתא יש גינה ובה הרבה זוגות אופניים של כל הנכדים, היא מטפלת ומפנקת אותנו יום יום, אנחנו מקבלים כל יום כסף לממתקים.

סבתא מאוד מצחיקה והיא יודעת לחקות אנשים ומצבים, רוב הזמן היא נמצאת במטבח מבשלת לכולנו באהבה גדולה, לסבתא יש פתגמים שהיא המציאה והיא תמיד מבינה לליבי.

סבתא היא אישה רחבת לב ומאוד טובה, ממנה למדתי לדעת לתת, כל שכן וכל עובר אורח היא מכבדת ומאכילה, לא יצא מביתה אדם רעב ותמיד היא עשתה זאת בחן ללא פגיעה בכבוד האדם. גם אם היא ראתה ברחוב אדם שנראה בודד היא אספה לביתה והאכילה אותו כיד המלך.

מדי יום שלישי ושישי היא שולחת צלחות מלאות בקוסקוס לשכנים ואף לזרים. חסדים רבים לה, ועל רבים מהם אינני יודעת. אבי מספר לי שסבתא ירשה זאת מאביה שידע חסד והכנסת אורחים. סבתא אוהבת אנשים, ולכן את סבתא כולם אוהבים, וכמובן גם אני אוהבת אותה מאוד!

אני מאחלת לסבתא חיים ארוכים, בריאים ומאושרים, עד 120.

לאחר העבודה בתוכנית הקשר הרב דורי התוודעתי לסיפור החיים של סבתא מקרוב, פרטים רבים לא היו ידועים לי עד כה. אני מעריכה את סבתא יותר מתמיד על העמידה בקשיים שעברה בחייה. אני מתרגשת שסיפורה המיוחד יהיה לנחלת הכלל ולא רק עבורי.