מאגר סיפורי מורשת

שמי נסים מלל, בנם של משה מלל ומרים כהן. סבא של גילעד, איתן, נוגה, אלה ורותם.

נולדתי בתאריך 20.5.1951 בתל אביב. הורי אחי ואנוכי גרנו בחדר אחד של סבא נסים, אביה של אימי, בתל אביב עקב מצוקת דיור.

בשנת 1953 עברנו לגור במושב בית עזרא, המושב הראשון אשר הוקם ע"י עולי עירק במרץ 1950. קיבלנו את משק 82, שבו היה מבנה אשר נבנה ע"י הערבים כבאר מים. אבי התאים את המבנה למגורים כך ששטח המגורים שלנו היה גדול מהשטח למגורים של התושבים האחרים. סבא נסים עבר לגור במושב לאחר זמן קצר וגר במבנה השני שהיה במשק. מקצועו היה סנדלר והוא נתן את שירותיו לכל התושבים.

במושב הורי עסקו בחקלאות: גידול פרות לחלב, בשר וגידול ירקות. אנו הילדים, לאחר הלימודים, בילינו בעבודה בשדה יחד עם ההורים. זכור לי איסוף הבוטנים, נהגתי לדחוף את ידי לתוך הבור שממנו נשלף השתיל עם הבוטנים. פעם אחת הרגשתי נגיעה באצבע, הוצאתי את כף היד ומיד יצאו עכברי שדה קטנים.

.

כאשר אבי נעדר מהמשק בגלל עבודות אינסטלציה, אמי עבדה לבד וטיפלה במשק. במלחמת סיני אבי גויס למילואים ואמי נאלצה לטפל לבד במשק.

עם סיום לימודי בבית הספר היסודי האזורי אמונים (רגבים) עברתי ללמוד בפנימייה בירושלים. בפנימייה כל תלמיד היה צריך להקדיש מזמנו לזולת: לימוד עברית למבוגרים, התנדבות לכיבוי אש, מגו דוד אדום ובתי חולים. אני התנדבתי פעם בשבוע לעזור לאנשים עיוורים. ההתנדבות נמשכה ארבע שנים ללא הפסקה. בשנה הרביעית ביקשה ממני אחת הנשים להעתיק לכתב ברייל (כתב המאפשר קריאה לעיוורים) את כל שירי המשוררת רחל.

עם סיום בית ספר התיכון התגייסתי לצבא, לסיירת שריון. במשך כל השירות הצבאי שירתי בסיני לאורך תעלת סואץ. בשנת 1970 התחילו לגדל במשק פרחים סייפנים וורדים, בנוסף לירקות, עופות ותות שדה. אני השתחררתי ויצאתי ללימודים. במקביל ללימודי עבדתי בחממת ורדים.

תיקווה בת המושב ואנוכי קבענו מועד לחתונה באוקטובר 1973. אבל רצה הגורל ובתאריך החתונה המיועד נסעתי על זחל"ם במדי צה"ל, בדרך לחציית התעלה במלחמת יום הכיפורים.

במלחמת יום הכיפורים שירתי במשך 200 ימי מילואים בסיני. את הנישואים חגגנו ב-3.1.1974, קיבלתי מהצבא חופשה לשבוע וחזרתי לשרת בסיני.

תיקווה ואני בנינו את ביתנו במושב בית עזרא, במשק אשר רכשנו. במשק גידלנו את שלושת ילדינו: משה, מירית ורחל. מירית נישאה לבן ונשארה לגור במשק. למירית נולדו גילעד ואיתן.

אבי משה מלל

אבי משה, נולד בירושלים העתיקה כבן בכור למשפחה בת שמונה ילדים, לסבי מורנו ולסבתי ציפורה. סבי מורנו נולד גם הוא בירושלים העתיקה, הבן הצעיר למשפחה בת ארבעה ילדים, סבי נולד לאחר שאביו ניפטר. סבתי ציפורה נולדה בירושלים, בת לשלמה, אשר עלה לבדו מבוכרה, ולזפירה, שעלתה עם משפחתה מצפון מקדוניה. סבי וסבתי גדלו בירושלים בעוני ובמחסור. במלחמת העולם הראשונה אם סבי עברה לגור במצרים יחד עם שני בניה הגדולים, כדי למנוע מהצבא התורכי לגייס אותם. סבי יחד עם אחיו שלמה, נשארו בארץ עם האח הבכור, נשוי אך ללא ילדים. סבתי גדלה יתומה מאב אשר מת בשייט בספינה בנסיעה לארץ ישראל.

סבי מורנו, עבד בכל עבודה על מנת להתפרנס ולא היסס להתחפש לערבי במאורעות תרפ"ט על מנת לעבוד בים המלח. בשנת 1940 המשפחה עברה לגור בתל אביב, בשכונת מכבי החדשה, ובה בנו את ביתם, בית בן שתי קומות.

אמי מרים מלל

אמי מרים, נולדה בסלוניקי, בת לנסים ודדון. דדון אימה נפטרה בלידה. סבי עסק בסנדלרות בסלוניקי וגם בישראל.

בגיל שש אמי עלתה יחד עם אביה ואימה החורגת לישראל. הם התגוררו במרכז הארץ בבני ברק, בפרדס כץ לבסוף בנו את ביתם בשכונת התקווה ברחוב יגאל אלון. אבי הכיר את אמי כאשר הגיע לתקן נזילת מים בבית סבי.

חיפוש שורשים

בשנים האחרונות התחלתי לחקור את עברה של משפחתי. בדיקה ראשונית הראתה שמלבד משפחת מלל שלנו, קיימת משפחת מלל בראשון לציון. המשפחה הגיעה לישראל בעליה הראשונה. בחיפוש בגוגל מצאנו את השם מלל משה (בדומה לשם אבי), המוגדר "כהרוג מלכות", נתלה ב-1916 ע"י הצבא התורכי. משה היה בן יחיד ויתום מאב, משה נולד באיידין בתורכיה ואימו נולדה באיזמיר בתורכיה.

בבדיקה נוספת גילנו שברודוס קיים בית כנסת שבו מונצחת משפחת מלל, בני המשפחה נרצחו ע"י הנאצים במלחמת העולם השנייה.

לפני כשנתיים ביוזמת בתי רחל, נסענו לרודוס. תקוה אשתי, רחל ואני. ביקרנו בבית הכנסת ולאחר מכן נסענו לבית הקברות היהודי. בית הקברות שופץ, ובעזרת מיפוי שקיים שם, מצאנו את הקבר בו קבור מלל בכור משה משנת 1882. מצאנו גם את הקבר של אשתו קארין אשר נפטרה 50 שנה מאוחר יותר וכן את קבר בנם, יוסף, שנפטר לפני חתונתו.

לאחר הביקור ברודוס למדנו שיש סיכויים סבירים מאוד שמלל משה בכור, הינו סבו של סבי. האב של סבי מורנו, עלה לארץ וקרא לבנו הבכור בכור, על שם אביו, על פי מנהג בעדה הספרדית. רודוס הייתה בשליטת השלטון התורכי עד מלחמת העולם הראשונה. מכך ניתן להבין מדוע סבי נהג להתפלל בבית כנסת בנוסח יהודי תורכיה.

אמי מרים נולדה בסלוניקי. סלוניקי היא עיר נמל בצפון יוון. היהודים הגיעו לסלוניקי לאחר גירוש ספרד. הקהילה גדלה והחלה להשפיע על החיים שם. היו ימים שהנמל לא עבד ביום שבת ובימי חג. במלחמת העולם השנייה כ-90 אחוזים מיהודי סלוניקי נרצחו ע"י הנאצים.

לפני כשנה החלטנו שהמשפחה כולל הנכדים ייסעו לבקר בסלוניקי.

האתר הראשון בו ביקרנו היה הבית שבו גדלה אמי. אמי ביקרה לפני כשלושים שנה בסלוניקי וצילמה את הבית בו גרה. בביקור היא פגשה יווני זקן אשר זכר את סבי, אשר עבד כסנדלר. הבית נמצא סמוך לבית החולים אשר הוקם ע"י הברון הירש. על מנת למצוא את הבית, ביקשנו להגיע לבית החולים, ושם התחלנו לחפש ומצאנו. הבית היחיד בן שתי קומות בקצה הרחוב. הבתים סביבו היו בתים חדשים יותר בני ארבע קומות. ההסבר לכך שהבית לא נהרס כמו הבתים האחרים בעת הפוגרומים שנעשו כנגד היהודים, סבי מכר את הבית לנוצרי, שאר הבתים היו שייכים ליהודים.

האתר השני שביקרנו וריגש את המשפחה, תחנת הרכבת ליד הנמל. מתחנה זו נשלחו היהודים למשרפות באושוויץ. משפחת אמי: סבא, סבתא, דודים ובני משפחתם נרצחו ע"י הנאצים.

האתר השלישי בו ביקרנו – האנדרטה לזכר יהודי סלוניקי, בשטח האוניברסיטה. בית הקברות של הקהילה היהודית הפריע לעיר להתפתח. במלחמת העולם השניה ניתן אישור מהשלטון הגרמני לפינוי בית הקברות. בית הקברות נהרס כולו ועל שטחו הוקמה האוניברסיטה היוונית. בשנים האחרונות, מערכת היחסים טובה עם מדינת ישראל, השתנה היחס לקהילה היהודית, ניתן אישור לקהילה לבנות אנדרטה לזכר בית העלמין.

תמונות מהביקורים:

יחס אישי

המשפחה שלי החלה את קיבוץ הגלויות לפני יותר ממאה ועשרים שנים. הגיעו לירושלים מרודוס ,צפון  מקודניה ובוכרה. חיו בתנאים קשים מאוד, והקימו משפחה שאני שמח להיות חלק ממנה. החלק השני של משפחתי- משפחת אמי- הושמד במלחמת העולם השנייה ע"י הנאצים. את זה יש לזכור.

הזוית האישית

סבא נסים: גילעד נכדי. המפגש הבין דורי בינינו היה המפגש הראשון שחויתי כסבא לנכד. במפגש חשבתי שחשוב לספר על השושלת המשפחתית שאני מכיר. לפני יותר ממאה שנים, החלה עליה לארץ ישראל של בני משפחתי ממספר מדינות. החוויה המוחשית שקשרה בינינו יותר – הסיור המשפחתי המשותף לסלוניקי, והשיא היה המפגש ליד הבית של סבי בסלוניקי. זאת הייתה חוויה מרגשת מרתקת ומהנה.