מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שורשים בחולתה

ביחד
המשפחה
ילדותה של סבתא אילה כנעני בחולתה

חולתה נוסדה בשנת 1936 על ידי חבורת צעירים שהגיעה מתל-חי. הקיבוץ שכן לחופו של אגם החולה ליד המושבה הקטנה יסוד המעלה. המקום היה יפה להפליא, אך גם קשה ומחליא. מזג האוויר היה קיצוני, קר מאוד או חם מאוד. רוחות סערו רוב הזמן. אלפי ציפורים, מאות סוגים של בעלי חיים, שפע צבעים ומשטחי שושנות מים צהובות. אך גם יתושי אנופלס, שהפילו את חברי חולתה במחלת הקדחת הקשה. הקדחת הודברה על ידי ריסוס "די.די.טי" שהכריע את היתושים.

חברי חולתה שנגאלו מצרת הקדחת לא שיערו מה תהא צרתם החדשה שתעמוד בדרכם והיא – ייבוש אגם החולה. ייבוש האגם הינו טראומה חיה ונושמת עבור חברי חולתה הוותיקים, וצער גדול לבני דורנו שזכו ליהנות מהאגם. ההורים שלי אבי, אהרון (אלפרד) בורר נולד ב-20.7.1923 בפראג שבצ'כיה. הוא עלה לבדו לישראל בזמן מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 16 בלבד. אמי, כרמלה לבית קוזירובסקי נולדה ב- 1.3.192 בהורושקי שבאוקראינה. עלתה לארץ בגיל שנה עם אמה ושני אחיה. הוריי נפגשו בצריף של "מחנות העולים" בקריית ביאליק.

הם הצטרפו להכשרה בקיבוץ איילת השחר ובשנת 1942 הגיעו לחולתה, שם קבעו את מושבם לעד. כאן נולדתי בטבריה בשנת 1947 בתקופת טרום מלחמת השחרור. כאשר הייתי בת שנה, המצב הביטחוני היה מתוח ומסוכן. הסורים עמדו בפתחו של הגליל העליון ולכן הוחלט לפנות את כל ילדי חולתה לקיבוץ תל-יוסף. הוריי נשארו לשמור בחולתה ואנחנו הילדים היינו לבדנו עם המטפלות במשך כמה חודשים עד שהמצב התייצב. על החוסר בהורים פיצו חוה ובנימין, דודינו האהובים מכפר יחזקאל הסמוך, שבאו לבקר.

נוף ילדותי הוא נוף אגם החולה. כילדים נהגנו לרחוץ באגם- במי בוץ שאותם גם שתינו! למדנו לשחות באגם, עזרנו לשלות סרדינים מרשתות הדייגים לאחר ליל סערה, טיילנו בסבך הביצה והכרנו את העופות והחי בחולה. ארוחת ארבע מדי יום בשעה ארבע אחה"צ הלכנו לחדר, בית ההורים, לאכול ארוחת ארבע. היה זה המפגש המשפחתי היחיד במהלך היום וזה היה הבילוי המועדף עלינו. הוריי הכינו מיני מטעמים ועבורנו זו הייתה חגיגה גדולה. הוריי היו יצירתיים מאד בכל התחומים וגם בתחום הקולינרי. זכורים לי: שומשום עם בוטנים קלויים, זיתים שחורים תוצרת בית, תפוחי עץ מיובשים, סלט אבוקדו עם ביצים קשות, תפוחי אדמה מטוגנים, שימורי פירות ויין. "וילה בורר" הוא השם שנתנו לדירתנו הקטנה, שהייתה במקור בית בטחון בגודל של כ 3*3 בתוספת שירותים. גולת הכותרת הייתה סוכת גפנים וגינה מטופחת להפליא. את האהבה לגינה רכשתי מאימי. כילדים בקיבוץ עבדנו בכל עבודות המשק. דילול כותנה, איסוף גזם במטע, דילול פרי במטעים, בציר, קטיף, עבודה במשק החי, ניקיון בבית הילדים ועוד. בסוף יום הלימודים לבשנו את בגדי העבודה ויצאנו לעבודה. כמובן שהיו בגדים ללימודים ובגדים לעבודה.

לאורך שנים רבות הייתה נתונה חולתה, תחת הפגזות חוזרות ונשנות ואיום סורי בלתי פוסק. כילדה, למדתי לחיות עם הקשיים שכרוכים במגורים בקרבת הגבול: הפגזות, ירידה תכופה למקלטים, רעש מטוסים, כוננות בלתי פוסקת והרס בתים.

1967 מלחמת ששת הימים ביומה הראשון של המלחמה יצאנו לעבוד במטעים בחמש לפנות בוקר. פטריות לבנות בשמיים ומטוסים שהגיעו מגבול סוריה בישרו את תחילת המלחמה. שמענו הדי תותחים באוויר ונתקפנו פחד איום. התחפרנו באפיקו של החנדג' והתחבאנו בין האבנים, כאשר לפתע נפל פגז סמוך לקבוצה. אחת הבנות נפצעה קשה והמבוגר שבינינו שנפצע גם כן, רץ לחולתה להזעיק עזרה. כעבור זמן מה הגיע ג'יפ מהקיבוץ לחלץ אותנו. חווית השהיה בשטח פתוח תחת מטח פגזים הייתה קשה וזכורה לי לפרטי פרטים עד היום. …

וצמתה ירוד ירדה מן הכתף…שיערי הארוך היה לסימן ההיכר שלי במשך כל תקופת ילדותי. לקראת הגיוס לצבא רציתי מאוד לשרת בלהקת הנחל. רכז הביטחון בתנועה הקיבוצית לא אישר לי ואמר: "את צריכה להיות מפקדת בנחל , ארטיסטית תהיי אחרי הצבא". אכן התגייסתי לפיקוד בנח"ל. התעקשתי ולבסוף עברתי את מבחני הקבלה ללהקה. ההתרגשות הייתה עצומה. כשהסתבר לי שאני צריכה לחתום קבע שנה נוספת, קיבלתי "רגליים קרות". לאורך כל השנים הצטערתי שלא מימשתי את חלומי… בסופו של דבר עשיתי קורס מ"כיות במחנה 80 שם גם פיקדתי על מחזור טירוניות, לאחר מכן נשלחתי להיאחזות צור נתן על גבול ירדן.

הרומן שלי עם מיכה אהבתי הראשונה והיחידה, הבשיל כשעבדתי במטע בתקופה שבין סיום הלימודים והגיוס לצבא. מיכה היה רכז הענף וחיזר אחרי כשלימד אותי לנהוג על טרקטור. התחתנו בחולתה בשנת 1966 ומאז נשארנו שם. הננו שני בני המשק הראשונים שנישאו בקיבוץ, וחתונתנו הייתה מאורע קיבוצי גדול ומרגש. התכנית האומנותית הוכנה על ידי הורינו שהיו אנשים יצירתיים ופעילים תרבותית. פטר מירום, חבר חולתה וחתן פרס ישראל לצילום, בחר בנו להופיע על עטיפת ספרו "חצרו של קיבוץ". ספר זה הינו אוסף צילומים של החיים בקיבוץ של פעם.

אז הגיעו הילדים… ואלה שמות לפי סדר הופעתם: שירי, עפרי, ליאור, שני וגוני. ואחריהם הנכדים המקסימים: רז, אמרי, איתמר, שקד, אוריה וליהוא. מקהלת הגליל העליון לשיר תמיד הייתה אהבתי הגדולה. כנערה השתתפתי במפגשי שירה של תנועת הנוער, וכשגדלו ילדיי הצטרפתי למקהלת הגליל העליון, בה אני שרה עד היום. השביל הזה מתחיל כאן מדן ועד אילת חורשת את הארץ בשביל ישראל, אוהבת את הנוף ומגלה את פניה היפים של הארץ שלנו.

מילון

אגם החולה
היה אגם מים מתוקים בדרום עמק החולה, שהיווה חלק ממערכת נהר הירדן ויובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. האגם השתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות.

ציטוטים

”לשיר תמיד הייתה אהבתי הגדולה“

הקשר הרב דורי