מאגר סיפורי מורשת

ילדותי, הסביבה ובית מגורי

הבית בו גדלתי היה מחימר ,שניים וחצי חדרים, וחצר גדולה.

היה לנו מטבח קטן, ושם אמנו בישלה לי ולאחיי. הייתי בגיל צעיר – בגיל 3 בערך, כשעזבנו, כך שלא היו לי חברים, המשפחה היו החברים היחידים שלי.

בחצרנו רכבתי על חמור קטן ושיחקתי עם דודי בכל מיני משחקים. לא היה ים בקרבתנו וגם בית כנסת לא היה.

שם אמי היה אסתר, שם אחיי היו יצחק, מנשה, טובה, וזהבה.

אמי הייתה עקרת בית, ואבי היה קצב.

אמא היתה בעלת חוש הומור, בעלת חוכמת חיים ואינטליגנטית. היו לה עיניים כחולות ושיער שטיני. לעומת זאת, אבא היה חרוץ מאד, שתקן רציני ובלי חוש הומור. הוא היה גבוה מאד בעל כוח רב בידיים, עיניו היו חומות ושערו שחור. הורי התלבשו באופן פשוט, מפני שהתקופה הייתה קשה ולא היה כסף לבגדים חדשים בזמן מלחמת העולם השנייה.

אחי יצחק, לא שרד את המלחמה, אך שאר האחים שרדו.

כשהייתי ילד, אני ומשפחתי אכלנו אוכל בסיסי: תפוחי אדמה, אורז, ושתינו המון תה.

כשהייתי קטן, עוד בתקופה שהייתה לפני המלחמה, גרתי בסביבה של מוסלמים.

את האוכל שאכלנו אבי הביא לנו מהקצביה. אמא שלי הייתה מכינה לנו בימי שישי דגים, קציצות בשר עם תפוחי אדמה, ותמיד לקינוח הייתה עושה לנו סלט פירות טעים במיוחד ולבסוף הייתה מכינה לנו כוס תה חם. בשעות הפנאי שלי אכלתי, ישנתי או שיחקתי בחצר. לא קראו לי סיפורים, וגם לא למדתי בבית הספר, הייתי קטן מידי.

לא שמעתי שום מוזיקה, רק אמא שלי הייתה שרה לי שירים.

לא רקדנו שום ריקודים, לא היה לנו מצב רוח טוב מדי לרקוד בגלל המלחמה הנוראה והאכזרית, דאגנו רק לאוכל ומים.

בתקופת המלחמה לא היה שום בידור, היה לנו רק דאגה לאוכל, שנשרוד את המלחמה ושהגרמנים לא יהרגו אותנו.

עלייה לארץ

כשחזרנו מאזור הבריחה מסיביר הגענו לגרמניה, שם לקחו אותנו למחנה הסגר ותיחקרו אותנו, בכדי לתעד את הבריחה. היינו תקופה ארוכה במחנה ההסגר. לאחר מכן, נשלחנו לאניית המעפילים "פניורק", שהייתה אנייה די גדולה, ודחסו אלפי אנשים אל תוכה. לא היו לנו מספיק אוכל, ולא הרגשתי טוב.

ההפלגה הייתה סיוט גדול, לא היה מרחב בין אחד לשני, היו צעקות ובכי תינוקות, והרעב הציק לנו מאוד. סוף סוף הגענו לחיפה. ירדנו מכבש האוניה. שלטונות הצבא, לקחו את אחי שהיה בן 17, וגייסו אותו לצבא. הייתי מאוד עצוב, והפרידה הייתה קשה לי ולמשפחתי. אותנו שלחו למחנה דוד לצריפונים, למעברה ומשם עברנו לאוהלים בפרדס חנה.

מאוחר יותר, אבי נסע לחיפה, לחפש לנו מקום מגורים. הוא מצא לנו דירה בעיר התחתית. שם גרנו בשני חדרים, ללא שירותים וללא אמבטיה. שם התחלתי את חיי מחדש.

תקופתי כשחקן כדורגל

בגיל שלוש עשרה, הצטרפתי לקבוצת "מכבי חיפה נערים" הייתי בתפקיד קשר ימני.

המשחק שהכי זכור לי הוא שהקהל היה עצום. כשהקבוצה הנגדית עשתה קרן, קפצתי יחד עם שחקן של הקבוצה של "הפעול חיפה", הכדור שפשף את הפדחת שלי ונכנס גול עצמי. קיבלתי כאלה צעקות מהקהל, והייתי במתח ופחד.

באחד המשחקים בקריית ביאליק, בחורף קשה עם רוחות עזות, בעטתי מחצי מגרש ובעזרת הרוח החזקה הכדור חדר לשער היריב. זה היה אחד השערים היפים שהבקעתי בתקופה זו.

לפני הצבא, למדתי בפנימייה של חיל הים, במכמורת. שם למדתי מקצוע של מכונאי אוניות. בשנה הרביעית הפלגתי בתור קדת מכונה באונית מסע, בשם "אמפל". הפלגנו לשנה לארה"ב וליפן, ובדרך נפלתי במדרגות שבחדר המכונות, ואיבדתי את ההכרה. הזמינו סירה, והורידו אותי לחוף של "פנמה סיטי", לבית חולים "קוקו הוספיטל". שם עברתי בדיקות קשות מאוד. חששו שקיבלתי מכה במוחי. אושפזתי למשך שבוע, והביאו אותי לבית גדול של ימאים שירדו מסיבות כלשהם מהאוניות שהפליגו בהם. מאוחר יותר נודע לי שקונסול הכבוד של "פלמה", שמע שיש ילד ישראלי בגיל 16, בין כל הימאים והוא החליט לקחת אותי אליו הביתה. שם קיבלו אותי בכבוד, בישלו מאכלים שאהבתי במיוחד וכל יום לקחו אותי לבית ספר יהודי אחר, על מנת שאספר על הארץ ועל הלימודים. יום אחד הייתה מסיבה גדולה של הקהילה היהודית, והקונסול הציג אותי בפני כל האנשים החשובים, וסיפר עלי. הוא לקח אותי תחת השגחתו לקופה, ששם שהיתי אצלו בבית. לאחר זמן מה טסתי ליוסטון, טקסס ומשם עליתי לאוניה שהפליגה לנמל חיפה. כך נגמר מסעי המעניין והשאיר בי זיכרונות יפים על החיים מחוץ לארץ.

תקופת הצבא

בגיל העשרים, שרתתי בחיל הים על האוניה 'אח"י אילת' ונהגנו להפליג למשימות, ורוב הזמן היינו בים. יצא לנו גם להפליג לחו"ל מספר פעמים. היינו בצרפת, במלטה, ובגיברלטר. כשהיו לי שעות פנאי ביליתי עם חברתי פנינה, במסיבות פרטיות ונהגנו לשמוע מוסיקה (שנות ה-60). הכלי תקשורת אז, היה הטלפונים הרגילים, וכן ניזונו מחדשות ברדיו. נהגנו גם לבלות בהליכה ברגל בטבע, ובים אהבנו לשחות.

בצבא, כשהפלגנו ממלטה, תפסה אותנו סערה ברמת 9 דרגות, והאוניה היטלטלה מצד לצד. לא החלפנו משמרות ים כי לא יכולנו לעלות על הסיפון. היה לנו "מעבר חתול", אבל האנשים פחדו לצאת ממנו. מחסן התחמושת שהיה בספינה התחילה לנוע, ופחדתי מכל שהתחמושת תתפוצץ.

הסערה שכחה עם כניסתנו למיצר גיברלטר, וכך המשכנו להפליג עד לנמל הבית בחיפה.

המשפחה

את אשתי הכרתי במסיבה. למרות החיזורים היא לא התייחסה אלי, כי היה שם בחור בשם משה שהיה גם ימאי ורקדן מעולה. במשך הזמן שהייתי בפנימית במכמורת, בחופשות נהגנו לעשות מסיבות פרטיות בבתים וכשראיתי את פנינה, המשכתי לחזר אחריה בלהט, ואף כתבתי לה מכתב ארוך בו ביקשתי חברות ממנה. היא ענתה לבקשתי והיינו חברים כשבע שנים וכשהשתחררתי משירות צבאי בחיל הים, ההורים של פנינה וההורים שלי נפגשו ודיברו בקשר עריכת חתונה.

נישאנו וחגגנו את החתונה בבית המהנדס בחיפה. המתנה הגדולה הייתה לאחר החתונה- הסתבר לי שזכיתי בלוטו באלפי שקלים, השתמשנו בכסף על שירות בבית מלון מפואר באילת (בירח דבש) במלון "מלכת שבא" .

תחילה נולדה לנו הבת הבכורה בשם שרון, היא נולדה ביום העצמאות וחיכנו שעות על גבי שעות, מפני שהיו סיבוכים בלידה. הסוף היה טוב בלידתה ללא סיבוכים. הבן השני נולד בבית חולים אלישע ובכל מהלך הלידה הייתי קשוב ליד דלת חדר הלידה, וכשהאחות יצא ואמרה "מגיע לך מזל טוב" מרוב התרגשות שאלתי כמה פעמים אם זה בן או בת. בשעה 2 לפנות בוקר, ירדתי רגלי מבית חולים אלישע לבית הוריי של אישתי, לבשר להם את בשורה זו. הם אומנם נבהלו בגלל השעה המאוחרת, אך שמחו מאוד לבשורה שיש להם נכד בשם רן. הלידה השלישית של הבן אלון, שהוא הבן הזקונים, היה בבית חולים כרמל, הילדה הסתבכה קצת, הוא קיבל גוון כחלחל כשיצא לאוויר העולם. לאחר טיפול בו, הכול עבר בהצלחה וכך קיבלנו את בנינו השלישי.

השריפה בביתי

גרנו בדניה, שרפה גדולה פרצה שם. אלון בני, חזר מבילוי, הוא העיר את השכנים. קיבלנו התראה לפנות את הבית במהרה. היה לנו אוטו חיפושית, לא לקחנו כלום רק את כלבינו לקי ונסענו לשרון (חברתנו). שם שהינו מספר ימים עד שקיבלנו התראה לחזור חזרה הביתה.

מתכון שאהבתי במיוחד

המתכון האהוב עלי היה של אשתי. היא הכינה כבד עם רוטב מתקתק עם בצלים. מאוד אהבתי את המנה, כל כך היה לי טעים… בנוסף לכך הייתה נוהגת להכין עוף בתנור עם תפוחי אדמה, הייתה זו מנה נהדרת!

לקינוח היא הייתה מכינה לנו עוגות מדהימות כמו שפית

מקומות העבודה שעבדתי בהם

כשסיימתי את השירות הצבאי בחיל הים, התקבלתי לחברת אלקטרונית בשם "פיילוט". שם עבדתי שנים רבות ועברתי לעבוד כסוכן בחברת "פיליפס" ההולנדית, שם ועל ריבוי המכירות שביצעתי קיבלתי נסיעה להולנד, בלווי מכונית לימוזינה בבית מלון מפואר ואף נפגשתי עם נשיא חברת "פיליפס" שלחץ את ידי ובירך אותי על הביצוע היפה שעשיתי. תקופה זו הייתה היפה ביותר שלי כסוכן של "פיליפס".

היותי שעבדתי בירושלים, קיבלתי שם בית מלון לשלושה ימים בשבוע, ובעקבות לכך הייתי רואה את קרובי משפחתי לעיתים רחוקות אך כפיצוי הם היו מבקרים אותי בבית המלון בירושלים ובילינו יפה מאוד. בזמן אחר לגמרי שעבדתי ב"פיליפס", ירדנו לאילת למלון "סונסטה" לחופשה של העובדים, וקצין הבידור של המלון בשם ינוקה, שהיה ידוע בתור מספר הבדיחות הידוע התערב עם המנכל שלי מי יכול לספר יותר בדיחות.

לאחר כמעט שעתיים הוא הרים את ידיו, נכנע לי

והזמין את כל החברה לקינוח לעוגה, קפה על חשבון הבית.

יום אחד, עמדתי ליד בית כנסת בירושלים, ראיתי המון אנשים בפנים. מרוב סקרנות, נכנסתי לבית הכנסת ההוא, וראיתי שולחנות עץ, ספסלים, ואנשים אוכלים ממרקיות חמות. באותו יום החלטתי שאקים בית אוכל לאנשים מעוטי יכולת. הקמתי את הבית תמחוי בנווה שאנן שהכיל קרוב ל-180 איש כל יום. חילקנו כריכים לביתי ספר שונים וערכתי בר מצווה לילדים שמצב הכספי שלהם לא היה טוב. הייתי קונה להם חליפות שעונים, טלית ותפילין, ולימדתי אותם כל אחד את הפרשה שלו. החגיגה הייתה באולם, התזמורת בשירי ארץ ישראל הופיעו בחינם והיה לנו צייר שצייר לנו ציורים לילדים. החגיגה הייתה נפלאה. הילדים הביאו את הוריהם לחגיגות הבר מצווה באולם וזה היה אחד מהרגעים הכי יפים בחיי, שהצלחתי במשימתי.

אני רוצה להזכיר את ידידי ושותפי לפרויקט, כבסה שלמה ז"ל שעזר לי המון באותו אירוע של הבר המצווה, הגיע הבעלים של מפעלי הפלדה בעכו ותרם לי במעמד הבר מצווה תרומה של סך 18 אלף ₪ .

http://civilsociety.haifa.ac.il/orgDet.asp?lang=heb&orgid=101

החנות שלי ברחוב מסדה – כיום

הקמתי חנות עתיקות אם אשתי. היו לנו 2 סניפים.

כשנפטרה אשתי פנינה, נשארתי עם החנות לבדי.

החפץ שאהוב עלי במיוחד מהחנות הוא מזרקת ברונזה, שבה המים זורמים במעגל סגור. פעם בכל חודשיים נסענו אני ואשתי לאנגליה, בזמן שהיו ירידים גדולים למכירת עתיקות. קנינו פריטים וקבלנו אותם לאחר כחודש וחצי אל החנות שלנו. https://www.youtube.com/watch?v=rwpaay1FzZk

מידי בוקר אני מתפלל לשלמות ואחדות ובריאות של משפחתי.