שואה ועלייה
סיפור העליה של עמנואל גורביץ
היסטוריית השואה האישית
בשנת 1941 כשהייתי בן 3 חודשים נשלחתי עם הורי, הסבים והסבתות ודוד לאון עם משפחתו למחנה ריכוז טרנסיסטרייה שבמוגילף שברוסיה, המקום בו נשארתי עד סוף המלחמה (1944). כל השנים האלו אני והורי היינו כלואים בחדרון ומה שזכור לי שני דברים הבולטים מחדר זה הם: פינה שאישה חולה שכבה וזאת הייתה אמי שחלתה פעמיים בטיפוס, וחלון שמולו היה קיר שבצידו השני היו יורים והורגים יהודים כפי שהרגו גם את הסבים והסבתות שלי , ומשפחת הדוד שאיבד את אשתו מילי ובתו שהייתה בת שנה במותה.
השנים הראשונות של ילדותי עברו ללא צעצועים , משחקים וכמוכן ללא טיפול רפואי. לאחר שחרורי ממחנה הריכוז חזרתי לעיר מולדתי "צרנוביץ" עם הורי ודודי, כל יתר בני המשפחה נספו בשואה. ב 1946 עברנו לעיר בוקרסט והתחלתי ללכת לבית ספר עממי ותיכון.
בכיתה א' בית הספר היה יהודי למדנו עברית ואפילו התפללנו במסגרת הלימודים לאחר שנה בית הספר נהפך לבית ספר ממשלתי אבל כל התלמידים של השנה שלי היו יהודים. למדנו כל השנים ביחד עד התיכון .המשכתי להיות בקשר חברתי עם הילדים ועד היום הזה יש לי חבר שמתגורר בכפר סבא ואנחנו בקשר מתמיד לפחות פעם בשבוע .
בקיץ 1957 לאחר בחינות הבגרות התקבלתי לבית ספר לרפואה, במקביל הגשנו בקשה לעלות לישראל. ב- 1958 עקב הבקשה נזרקתי מהאוניברסיטה ונזקקתי לחפש דרך חדשה. בשנת 1959 התחלתי לימודים בבית הספר לאסיסטנטים רפואיים, שם למדתי במשך שנתיים ואז הגיע האישור המיוחל לעלות לא"י.
היסטורית העלייה לישראל
בחודש אפריל 1961 יחד עם הורי עזבנו את רומנייה .התחנה הראשונה בלגרד משם לזגרב,המשכנו לטריאסט ומשם לנפולי שבאיטליה. בנפולי נשארנו כשבוע אחד .הודיעו לנו שהאוניה שלנו עוגנת בנמל ושאנחנו צריכים להתכונן להפלגה לישראל. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד עד דמעות. סוף סוף מגיעים לאדמה קדושה שחלמנו כל החיים . בכניסה לנמל חיכתה לנו הפתעה, אוניית "תיאודור הרצל" . הגעתי לישראל ב 1/5/1961 לנמל חיפה ואנשי הסוכנות שלחו אותנו לקריית שמונה.בלילה הראשון התעוררתי בארבע לפנות בוקר כשכל הגוף שלי מלא בעקיצות. הסתכלתי מהמרפסת וראיתי את ההרים התגובה הראשונה שאמרתי להורי היא שאני רוצה לחזור לרומניה .כעבור שלושה שבועות נשלחתי לקיבוץ "יפעת" ללמוד את השפה העברית. בקבוצה באולפן באותו זמן היו 41 אנשי מרומניה ,אדם אחד מרוסיה ואחד מאוסטרליה.לאחר חודשיים הרגשתי שאני מבזבז זמן ולא מתקדם בעברית החלטתי לעזוב את האולפן ולצאת ל"עיר הגדולה": תל אביב.
העבודה הראשונה שלי הייתה בבית חולים פסיכיאטרי בתור כוח עזר. ראיתי שאין עתיד במקום זה וחיפשתי עבודה בבית חולים אחר והתקבלתי לבית חולים ממשלתי "דונולו" ביפו.הייתי צעיר ומלא מרץ וחשבתי על עתידי נרשמתי לבית ספר לרנטגנאים בבית החולים איכילוב בתל אביב.
אחרי סיום הלימודים המשכתי לעבוד בבית החולים איכילוב. אחרי מספר חודשים הציעו לי לעבור למחלקה "חקר הסרטן" בבית החולים הדסה בתל אביב. ב- 1967 יצאתי לחופשה ארוכה והתחלתי את הטיול הארוך של כמעט שנה באירופה ודרום אמריקה.
ב- 1968 כשחזרתי התבשרתי שהמשרה בבית החולים הדסה לא אקטואלית ואז נאלצתי לחפש משרות זמניות,עד שהציעו לי משרה קבוע בבית החולים "שמואל הרופא" בבאר יעקב.התקדמתי בתפקדי עד שקיבלתי את הניהול מכון הרנטגן. ב- 1980 גויסתי לש.ב.ס בתפקיד מנהל מעבדה ומכון הרנטגן בדרגה רב כלאי.במסגרת עבודתי עסקתי גם בהדרכה של החובשים. ב- 1982 נרשמתי לאוניברסיטת חיפה וסיימתי לאחר שנתיים ,וקיבלתי תואר במנהל רפואי ומערכות בריאות. ב 1988 פרשתי לגמלאות . באותו שנה נסעתי עם משפחתי לאוסטרליה , בעיר מלבורן .בסוף 1991 חזרתי לארץ והתחלתי לשלב רפואה ומשחר בתפקיד משווק ציוד רפואי .אחרי מספר שנים חזרתי לאהבתי רנטגן ועבדתי בבית החולים "שיבא" תל השומר "וולפסון" וקופת חולים. ב- 1997 קיבלתי הצעה ניהול מכון פרטי בחדרה ונשארתי בתפקיד עד פרישה לגמלאות. ב- 1961 התקבלתי ככוח עזר בבית כחולים "דונולו" ביפו .ב 1964 התחלתי ללמוד בבית הספר לרנטגנאות בבית החולים איכילוב בתל אביב ב 1982 למדתי באוניברסיטת חיפה מנהל מערכות בריאות .
קצת על משפחתי:
התחתנתי עם רבקה אסתר סקז בשנת 1972. אשתי הייתה מתנדבת מאוסטרליה במלחמת 1967 ומאז נשארה בארץ. הכרתי אותה במועדון של עולים חדשים בת"א. התחתנו באולמי "ויצו בתל אביב" עם חברים וקרובי משפחה. התגוררנו בחולון .
ב- 1974 נולדה הבת הבכורה שלנו אביב. בשנת 1975 נולד לנו בן בשם עמי (כיום עמי מתגורר באוסטרליה). בשנת 1981 נולדה בתנו הצעירה פנינה .
אביב מנהלת חברה, נשואה לעמיר ולהם ארבעה ילדים: בן- בן 11 , גיא- בן 7, נועם בן- 4 וללה בת שנתיים. עמי- עדיין רווק מבוקש, חי באוסטרליה , סיים את לימודיו במגמת "מנהל עסקים". פנינה- מנהלת כוח אדם בחברת "ness" היא נשואה לאבי ולהם שלושה בנים: עיליי בן- 6, אורי בן 4, דניאל בן שנה.
מילון
טרנסיסטרייה, מוגילףמחנה ריקוז במוגילף שברוסיה
ציטוטים
”ילדות קשה - בלתי נשכחת“