מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לפני 70 שנה בירושלים בתקופה שהבריטים שלטו, בארץ ישראל, משנת 1917. למחרת החלטת הכ"ט בנובמבר באומות המאוחדות, פרצו מהומות ברחבי הארץ. הערבים התקיפו את היהודים ולמעשה התחילה מלחמת השחרור. הורי, יעל ונפתלי, גרו יחד איתי, תינוק בן 7 חודשים בשכונה הערבית "שייח גראח" ובגלל המהומות, "ההגנה" פינתה אותנו לשכונת בית הכרם. אבא שלי, לחם בירושלים עד לסיום מלחמת השחרור.

בשנת 1949 עברנו לגור ביפו בעקבות עבודתו של אבי במשרד הבטחון בתל אביב.

בשנת 1950 נולד אחי, גדי. בשנת 1952 עברנו לשכונה חדשה מעבר לירקון, "צהלה". כמעט כל התושבים בשכונה היו קציני צה"ל ועובדי משרד הבטחון, ולכן שם השכונה "צהלה". הבית שלי ברחוב אהוד 9 קיים עד היום ומתגוררת בו אימי, יעל שמרון, בת 97. הבית עם שלושה חדרים מוקף בגינה יפה עטורה במאות פרחים ועצים שחלקם נשתלו עוד בשנות ה-50.

ספורטאי מצטיין

למדתי בבית הספר היסודי ב"צהלה" עד 1961. כבר בילדותי הייתי  ספורטאי מצטיין, במיוחד בטניס ובכדורגל. בלימודים, היה לי קשה מאוד במקצועות הריאליים כגון: מתמטיקה ופיזיקה, אך הצליח לי במקצועות ההומנים כגון: היסטוריה, גיאוגרפיה, עברית ואנגלית.

ההיכרות עם דורית

בסתיו 1961 התחלתי ללמוד ב"תיכון השרון" ברמת השרון. שם הכרתי את דורית בנור, בת רמת השרון. גם בתיכון, הקושי במקצועות הריאליים המשיך לצד ההצלחה במקצועות ההומנים. בתחום הספורט הייתי טניסאי מעולה במיוחד. הספורטאית הטובה ביותר בתיכון השרון הייתה דורית בנור. דורית הייתה אלופה בריצה, בקפיצה לגובה ובקפיצה למרחק. בנוסף, דורית היתה תלמידה מצטיינת בכל המקצועות.

לימים, דורית בנור הפכה לדורית שמרון שכיום היא סבתא של איתי ואמא של עומר אביו. התחתנו בקיץ 1969 בגינת הבוסטן היפה ביותר ברמת השרון, הגינה של  יהודה וצפרירה בנור ז"ל ההורים של דורית. אנו מתגוררים ברמת השרון מ-1969 ועד היום הזה.  נכון להיום יש לנו שני בנים, עומר ועידו שמרון, ושישה נכדים, נועם, איתי, ליה, אלמה, איתן ואייל בן החודשיים – כולם שמרונים.

שירות צבאי ותעסוקה בענף הספורט

בתום הלימודים בתיכון התגייסתי לצה"ל ושרתתי שלוש שנים, כולל מלחמת ששת הימים, כמדריך ידיעת הארץ, במפקדת קצין חינוך ראשי. דורית למדה שנתיים חינוך גופני במכון וינגייט. בסיום לימודיה התגייסה לצה"ל, סיימה בהצטיינות את מסלול הטירונות, והייתה מורה חיילת בכפר הנוער הדסים. סבתא דורית הייתה מורה לחינוך גופני בתיכון השרון בו למדה בעצמה. דורית התחילה ללמד גם ריקוד וייסדה להקת מחול – להקת התנועתרון ברמת השרון.

חיי כשדר ספורט

למדתי במכון וינגייט שלוש שנים ובמהלך הלימודים, בקיץ 1971, התחלתי לעבוד כשדר וככתב ספורט ברשות השידור בירושלים. במהלך עבודתי נשלחתי לאולימפיאדת מינכן, בקיץ 1972 והייתי עד לאסון טבח י"א ספורטאינו על ידי מחבלים פלסטינאים.

במהלך השנים כשדר ספורט ליוויתי אירועי ספורט ברחבי העולם –אולימפיידות מינכן, מונטריאול וסיאול. בשנת 1986 שידרתי ממקסיקו משחקים מהמונדיאל-גביע העולם בכדורגל. בין השנים 1994-2009 שידרתי משחקי טניס וטורנירים בינלאומיים במוסקבה, באוזבקיסטן ובספרד­ (חצי גמר גביע דיוויס הבית העליון, הישג השיא של הטניס הישראלי).

לאורך כל השנים שידרתי מאות אירועי ספורט מהארץ ומהעולם, כמעט בכל הענפים המוכרים. רוב השידורים היו שידורים חיים מהאולפן בהרצליה וחלקם שידורים חיים מרחבי העולם.

אליפות העולם לעיתונאים בטניס

בשנת 1983 זכיתי באליפות העולם לעיתונאים בטניס. התחרות נערכה בצרפת במסגרת אולימפיאדת העיתונאים שהתקיימה בריביירה הצרפתית.

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

במשך 46 שנים עסקתי ככתב וכשדר ספורט בארץ ובעולם. החוויה הישראלית שלי עוסקת באירוע שהתרחש באולימפיאדת מינכן בגרמניה, שהתקיימה בשנת 1972 ובי"א הספורטאים שנרצחו על ידי מחבלים פלסטינים.

את אחדים מהספורטאים שנרצחו הכרתי היטב, במיוחד את מאמן האתלטיקה, עמיצור שפירא ז"ל, שהיה באותה תקופה מורה שלי במכללת וינגייט לחינוך גופני. החוויה המזעזעת במינכן הייתה קשה ועצובה ביותר. הניגוד בין רוח האחווה והידידות שהמשחקים האולימפיים אמורים לסמל, לבין הטבח הנוראי גרם לי באופן אישי הלם, עצב וצער שקשה לתאר.

בעקבות האסון במינכן, התרגשתי עד דמעות בחלוף 4 שנים, כאשר עמדתי עם עוד 70,000 צופים באצטדיון האולימפי במונטריאול קנדה, אפוף התרגשות ועיניים דומעות כשנכנסה משלחת הספורטאים מישראל לאצטדיון בטקס הפתיחה.

 באיצטדיון האולמפי

חפצים משמעותיים בחיי

בתמונות מוצגים שני גביעים מעולם הטניס שלי, לאורך כ – 60 שנות פעילות כמאמן וכשחקן.

גביע זכייה בתחרות טניס

בחרתי בשירו של גידי גוב

הזוית האישית

יורם: היה לי מרתק לראות את המהפכה הטכנולוגית בכל הקשור לעולם המחשבים כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך הנוכחית. הפרוייקט מהווה מפגש יוצא דופן בין הסבא לנכד המאפשר לנכדי איתי ללמוד הרבה על תולדות חיי.

איתי (נכד): הרגשתי שהקשר הרב דורי עזר לי לדעת על סבי והיה לי כיף.

מרום (מנחה): הרגשתי שאני ממש מתחבר לדורות הקודמים ולומד דברים שלא נמצאים במערכת חינוך רגילה ובשביל השעתיים האלה שווה לחכות כל השבוע.