מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל, בתל אביב בתאריך 11.7.1944, כלומר היום אני בן 73. בגיל 4 עברתי עם הורי להתגורר בחיפה. גרנו בבית גבוה, בעיר התחתית סמוך מאוד לנמל ואני זוכר בעיקר את מראה הנמל שנשקף מחלון המטבח ואת מראה הר הכרמל שנשקף מחלון חדר השינה. בבית דיברו בעיקר עברית ולעיתים רחוקות הורי דברו יידיש.

אמי נולדה ב – 1918 ועלתה ארצה מפולין בשנת 1933 בהיותה בת 15. אבי הוא יליד הארץ ממוצא רוסי, נולד בירושלים, בעיר העתיקה, ב – 1911. לאמי קראו מאשה ולאבי קראו שלמה. אחותי נולדה בהיותי בן 6, ושמה תחיה.

להורי אבי קראו משה וקריינע והם עלו ארצה מרוסיה בתחילת המאה ה – 20. להורי אמי קראו מרדכי וגענעשע. כשאימי עלתה ארצה (אביה) סבא מרדכי כבר לא היה בן החיים. סבתא גענעשע האריכה ימים ונפתרה בשנת 1985 בהיותה בת 104 כשהיא צלולה ובמצב גופני טוב.

כמו כל הילדים גם אני התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי ביותי בן 6. למרבה הפלא זכור לי היטב יום הלימודים הראשון עם הברכה הכתובה על הלוח "שלום כיתה א". אימי ליוותה אותי לבית הספר באותו הבוקר, התרגשה יותר ממני ואף הפתיעה אותי בבואה לבקרני ולבדוק אם הכל בסדר בהפסקת עשר. בדרך כלל הייתי תלמיד טוב אם כי מידי פעם הזמינו את הורי לשיחה בעקבות התנהגות לא נאותה והצקות שהצקתי מידי פעם למוריי. בכיתות ז-ח הייתה נהוגה בבית ספרי מגמה טרום מקצועית שבה עסקנו בנגרות.

הנטייה שלי בעבודת ידיים באה לידי ביטוי כשסיימתי את בית הספר היסודי (אז לא היו חטיבות ביניים) וכבוגר כיתה ח' התחלתי ללמוד בבית ספר מקצועי, בסמ"ת שמו. הייחוד של בית ספר זה בהשוואה לבית ספר עיוני רגיל הייתה שבנוסף ללימודים העיוניים שבעיקרם היו במגמה הריאלית, עסקנו גם בלימודים מעשיים של מקצועות טכניים. חצי יום למדנו וחצי יום עבדנו. למשל, במסגרת הלימודים המעשיים, עברתי קורסים שונים כ: נפחות, ריתוך, מסגרות מכנית, חרטות, בניין, מכונות וכו'. היה זה בדרך כלל יום לימודים ארוך שהסתיים בשעה חמש לפנות ערב.

מטבע הדברים לא נותר לי זמן רב לפעילות חברתית כפי שהיא מקובלת היום. בעיקר התבטאה הפעילות החברתית שלי במסגרת תנועת הנוער "התנועה המאוחדת" (לימים תנועת "הנוער העובד והלומד"). נפגשנו לפעולות פעם אחת באמצע השבוע ופעם שניה בערב שישי. בחופשות הקיץ יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים.

כילד וכנער מתבגר גדלתי בבית אוהב, לא עני אבל גם לא בית שנהנה מרווחה כלכלית יתרה. הורי לא יכלו לאפשר לי להינות ולרכוש עבורי כל שחפצה נפשי, ובלית בררה נאלצתי להסתפק במינימום ההכרחי. זכור לי שגולת הכותרת למאוויי התגשמה כאשר לבר המצווה שלי קנו לי אופניים. חלמתי עליהם למעלה משנה וכשקיבלתי אותם הפסקתי לחלום כי לא נרדמתי אחר כך כמה שבועות מרוב התרגשות.

את בי"ס התיכון סיימתי בהיותי בן 18 והצטרפתי לעתודה האקדמאית של צה"ל. במסגרת העתודה האקדמאית למדתי ארבע שנים בטכניון בחיפה בפקולטה להנדסת מכונות. וסיימתי בגיל 22 כבוגר ומהנדס מכונות. במהלך חופשות הקיץ עברתי בצבא טירונות, קורס מכי"ם וקורס קצינים. צריך להבין שהעתודה האקדמאית מטרתה לגרום לכך שלצבא יתגייסו קצינים טכניים בעלי תואר אקדמאי בהתאם לדרישות ולצרכי הצבא. מיד עם סיום הלימודים הוצבתי לשרת בחיל חימוש ומבלי שהתכוונתי לכך מראש המשכתי בשרות קבע, התקדמתי בסולם התפקידים והדרגות עד שהשתחררתי בגיל 40 בדרגת סגן אלוף.

כפי שציינתי קודם, בית הורי לא היה עתיר אמצעים והורי לא יכלו לממן את לימודי ואת הוצאותיי השוטפות במהלך לימודי כסטודנט בטכניון. אי לכך נאלצתי לשלב עבודה ולימודים. כשאני אומר עבודה, אני מתכוון לקשר שהיה לי עם בית חולים רמב"ם בחיפה – באותה תקופה מעבדות בית החולים ביצעו בדיקות הריון לנשים באמצעות צפרדעים (Frog Test). שתן של אישה הרה היה מוזרק לצפרדע זכר ואם אחרי שלושה ימים הייתה מופיעה על עורו תגובה הורמונלית מסוימת, הדבר היה מעיד על כך שאכן האישה הנבדקת נמצאת בהריון.

הייתי יוצא בלילות אל מחוץ לעיר למקומות שבהם היו צפרדעים, מצויד במגפיים, פנס ושק. בחורף היו אלה בעיקר קרפדות ובקיץ היה מדובר בצפרדע הנחלים. תפיסת הצפרדע נעשתה ביד תוך כדי סנוורה באמצעות הפנס. רק צפרדע ממין זכר הייתה מוכנסת לשק. בימים טובים הייתי חוזר באותו לילה עם 300-400 צפרדעים, כאשר התמורה הכספית עבור כל צפרדע הייתה חצי לירה. עיסוק זה והכנסה זו אפשרו לי לשלם את שכר הלימוד בטכניון ואת הוצאותיי הפרטיות לבילויים. בנוסף לעבודה זו עבדתי גם במועדון הסטודנטים של הטכניון כברמן וכתקליטן, מקום ששימש את הסטודנטים ובנות זוגם לבילוי חברתי. במועדון הסטודנטים פגשתי את רותי, אשתי לעתיד וסבתך.

כאמור, את סבתא רותי, אשתי לעתיד, פגשתי במועדון הסטודנטים (בו עבדתי 3 ערבים בשבוע) בהיותי בן 21 ורותי הייתה בת 19. חברותנו נמשכה 4 שנים והסתיימה בנישואין. החתונה הייתה אירוע גדול שהשתתפו בו בני משפחה, חברים ובעיקר חברי אבי ממקום עבודתו – רכבת ישראל. בשל שרותי הצבאי במרכז הארץ, רכשנו דירה בבת ים ושם, לאחר שנה וחצי נולדה חן, אמך. שנה וקצת לאחר מכן נולדה דודתך ו-6 שנים לאחר מכן, כשגרנו כבר בהוד השרון, נולד אודי, דודך.

עד היותי בן 40 המשכתי לשרת בצה"ל ולאחר מכן פתחתי עסק עצמאי (בית דפוס) וכיום לאחר שנות עבודה רבות וארוכות, אני גמלאי.

בת המצווה של אמי חן

משפחתה של אמי נשלחה בשליחות צבאית לארה"ב למשך 3 שנים. אימי, חן, הייתה אז בת 11, אחותה לי הייתה בת 10 ואחיהן אודי היה בן 4. במסגרת שליחות זו, סבא נתן היה קצין קישור בין צה"ל לבין צבא ארה"ב. סבא החליט לספר לי את הסיפור הבא, אירוע שקרה לאימי בארה"ב בדיוק בגיל 12 שהוא הגיל שלי היום.

זה קרה כאשר משפחתה של אמי הזמינה קבוצה של חברים, ישראלים, שגם הם נמצאים בשליחות מטעם מדינת ישראל בארה"ב. האירוע היה חגיגת בת מצווה לאימי והתקיים בבית. מטבע הדברים היה זה אירוע קטן וצנוע.

בתחילתו של האירוע ברכו כל הנוכחים את אמי במלאות לה 12 שנים, הרימו כוסית לכבודה ואמי אפילו ניגנה בפסנתר לכבודם. המבוגרים המשיכו לשבת בבית והילדים יצאו לשחק בחוץ. היה זה בערב, חושך בחוץ, אבל לא היה כל חשש כי הייתה זו שכונה מבודדת, שקטה וכמעט ללא תנועת כלי רכב בכבישים.

סבי מספר שלאחר זמן מה נכנסו הילדים הביתה כשהם מבוהלים וסיפרו שקרה משהו לאימי. לדבריהם, אימי רכבה על סקייטבורד כשהיא נגררת על ידי מישהו שרכב על אופניים ומסיבה כל שהיא היא נפלה לפתע וראשה נחבל בכביש. סבי ניגש אליה, ראה שאין כל חבלה בגופה ושאל אותה מה קרה. היא לא ענתה, הייתה מאוד מבולבלת ולא הבינה מה כולם עושים כאן. לשאלתה סבי ענה לה שחוגגים לה בת מצווה. מיד בתום המענה של סבי היא חזרה שנית על השאלה "מה כולם עושים כאן?" ומיד לאחר שנענתה "חוגגים לך בת מצווה" היא שוב חזרה ושאלה את אותה שאלה.

סבי הבין מיד שמשהו לא בסדר והיא מגיבה בצורה כזאת כנראה עקב הנפילה והחבלה בראשה. הוזמן אמבולנס וכולם נסעו למרפאה מקומית. לאורך כל הנסיעה המשיכה אימי לשאול את אותן השאלות למרות שקבלה תשובות. במרפאה בדקו אותה ושאלו אותה כל מיני שאלות שקשורות בזיכרון לטווח ארוך כמו למשל "מה שמך, מה שם הוריך, מה היא כתובת מגוריך, מה שמו של נשיא ארה"ב?" וכדומה. לשאלות אלה ענתה אימי תשובות נכונות והרופאים הרגיעו את סבי וסבתי באומרם שאין לה פגיעת ראש עם השלכות ארוכות טווח ובעצם זו פגיעה לטווח קצר שתחלוף בתוך כמה שעות. לדברי הרופאים הפגיעה נובעת מלחץ ומבצקת שנוצרו בגולגולת עקב חבטת הנפילה.

כל אותה עת הייתה אמי בערנות גבוהה, המשיכה לשאול שאלות ולקבל תשובות ולחזור ולשאול את אותן שאלות כאילו לא קלטה ולא זכרה את התשובות. מהמרפאה הועברה אמי לבית חולים, עברה בדיקות נוספות שאבחנו זעזוע מוח, נרדמה על המיטה בחדר המיון והתעוררה בסופו של דבר בבוקר במצב תקין מבלי שהיא זוכרת את כל האירוע שקרה וחזרה בריאה הביתה.

הזוית האישית

ניב: מאד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא. זו היתה חוויה מדהימה לעבוד איתו ולכתוב איתו!