מאגר סיפורי מורשת

סבתא יפה נולדה בחיפה בבית החולים 'אימהות', בשנת 1948 (שנת הקמת המדינה) – כיום היא בת 70. בת יחידה לאם אשר נולדה בפולין ושמה לאה לבית בוצ'קובסקי, ולאב בשם נחום שועל, אשר נולד ברוסיה, עלה לארץ עם עליית הנוער והתגורר בקיבוץ 'עין גב', עד שפגש את אמה לאה. ראוי לציון כי בעת לידתה של סבתא יפה בבית החולים 'אמהות', חלו חילופי ירי בין הערבים בעיר התחתית ליהודים בכרמל. כדור שחלף ליד מיטתה של האם פער חור ענק בקיר ליד מיטתה. במזל אמה לא הייתה במיטה באותו הזמן וכך נמנעה פציעתה או גרוע מזה.

סבתא יפה עם אביה ואמה

סבתא גדלה בעת שהמדינה צעדה את צעדיה הראשונים להתבססותה. הכל היה שונה מהיום באופן משמעותי. מוצרי אוכל בסיסיים נתנו לרכישה באמצעות פנקסי מזון לפי תלושים, אחת לפרק זמן. לדוגמה, בקבוק שמן 1 לחודש וכך הלאה. בשנותיה הראשונות, עד גיל 7, התגוררה סבתא בשכונת הדר שבחיפה, משם עברה עם הוריה להתגורר בשכונת 'נווה שאנן'. סבתוש למדה בבית הספר 'בארי' הידוע כיום בשם "בית הספר הפתוח". כיום סבתא עדיין בקשר עם חבריה לכיתה.

אחד האירועים שהטביעו את חותמם על חייה היו המבצעים והמלחמות של ישראל כדוגמת מבצע סיני.

בהיותה בת 8 גויס אביה למלחמה. באחד הלילות הגיעה לחיפה משחתת מצרית בשם איברהים אל'אוול ונשמעו הדי ההפצצות למרחקים. אירוע זה היה עבורה מפחיד וטראומתי במיוחד.

כמחצית השנה לאחר מכן חלה אביה בסרטן. בזיכרונה של סבתא נחרטה תקופה איומה. אמה הייתה עסוקה בלטפל וללוות את אביה לטיפולים ומעטה להתייחס אל בתה יפה. וכמו כן, זכורים לה סבלו וכאביו של אביה בבית, ימים בהם אביה ביקש ממנה להישאר בבית ולא לרדת לשחק עם שאר החברים בחצר פן ימות ואמה תהיה לבד בבית (אמירה זו הייתה קשה מנשוא לילדה בת תשע אשר טרם נחשפה לחיים האמתיים). ואכן לאחר תקופה מורכבת לכשעצמה נפטר אביה של סבתא.

יפה סיימה את לימודיה בתיכון ומיד המשיכה ללמוד לימודים אקדמיים באוניברסיטת חיפה. בתחילה למדה בחוג ללימודי המזרח התיכון ובמקביל למדה בחוג לחינוך מיוחד. בהמשך למדה בחוג לריפוי בעיסוק. לפני עשור למדה טיפול קוגנטיבי התנהגותי. במהלך חייה עבדה בבית הספר 'אופקים' בחיפה בטיפול בילדים בעלי מורכבות פיזית קשה.

כיום יפה נשואה + 3 ילדים ושמם נחום, רויטל ושרון, שזאת בעצם אמי. רויטל נישאה לטל. שרון אמא יחידנית לשני ילדים והם אני (נועם) ואחי (עומרי). נחום נשוי לאישה בשם יפעת ולהם ילד בשם גבריאל.

אהבה, נתינה וטיפול בזולת

כאמור, סבתא סיימה תואר ראשון בחינוך ובלימודי המזרח התיכון. עד מהרה חשה כי לא יהיה באלו להביאה למימוש עצמי. סבתא חפצה במקצוע הנושק לתחומי הרפואה, מקצוע שיש בו נתינה ועזרה לזולת. בתום חשיבה והתייעצות בחרה בלימודי הריפוי בעיסוק והתמחתה בטיפול בילדים. במהלך חייה עבדה עם ילדים הלוקים בשיתוק מוחי וניוון שרירים. סבתוש מרגישה שהבחירה שלה הוכיחה את עצמה בכל יום ויום. היא רוותה נחת, סיפוק ואושר אדיר כאשר זכתה לחוות את התקדמותם והישגיהם של ילדים רבים שבזכות אמונה והתמדה קמו על רגליהם והחלו לצעוד, אם בעזרת מכשור או לבד. כך גם כאשר ילדים שלימדה החלו להשתמש במלל. כל אלה מילאו אותה עד תום ובכל יום הגיעה לעבודה בשמחה ובציפייה. היא הרגישה במלוא מובן המילה שהיא תורמת ונתרמת. זכתה להכיר את עולמם של ילדים שהגורל לא היטיב עימם, אשר להם שאיפות, רצונות, משאלות וסקרנות ככל הילדים. סבתא מרגישה וחשה הגשמה עצמית במלוא המובן. ואהבה שלא תסולא בפז לתעסוקתה ולבני משפחתה.

 הזוית האישית

נועם: למדתי מסבתא במהלך פגישותי עמה שתמיד יש גרוע יותר אך אין לוותר, כי תמיד קיים אור בקצה המנהרה.