מאגר סיפורי מורשת

מלודמיר להרצליה – סיפורו של סבא רבא יונה מזור

באמצע יולי 1942 נקלע סבא רבא יונה, בהיותו חייל בצבא הרוסי, לאחד מן הקרבות הגדולים והנוראים של מלחמת העולם השנייה: הקרב על סטלינגרד. הקרב נמשך מיולי 1942 ועד פברואר 1943. היה זה קרב התשה שבו נהרגו כ-מיליון חיילים משני הצדדים. קרב זה נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה. המערכה העקובה מדם גרמה לסבא רבא יונה להחליט שהוא רוצה לעלות לארץ.

סבא רבא יונה נולד בשנת 1918 בעיירה לודמיר (ולדימיר וואלינסק) אשר בחבל ווהלין. באותם ימים העיירה הייתה בתחום השיפוט של פולין, אשר לימים עברה לשיפוט של אוקראינה. העיירה ידועה בשל האגדה על "הבתולה מלודמיר". משפחתו של סבא רבא יונה הייתה משפחה יהודית מסורתית שעסקה מזה שנים רבות במסחר של מוצרי טקסטיל וידעה רווחה רבתי. אביו של סבא רבא יונה, ר' חיים מזור, היה ידוע בנדבנותו וברוחב לבו. המשפחה גרה בבית מידות ובחצר הבית היה מגון נרחב של עצי פרי שרבים נהנו מהם.

סבא יונה למד בצעירותו ב"חדר" המקומי וספג מביתו ומסביבתו מסורת יהודית עמוקה. בנערותו עסק סבא רבא יונה גם בסיוע להוריו בעסקי המשפחה. נהוג היה בחוג המשפחה שכל מי שמגיע לגיל 18, אבי המשפחה מעמיד לרשותו עסק עצמאי בתחום הטקסטיל (בדרך כלל חנות עצמאית). לסבא רבא יונה היו חמישה אחים ואחיות שחלקם היו כבר נשואים בשנות השלושים. גם סבא רבא יונה זכה לעסק עצמאי עת הגיע לגיל 18. אביו של סבא רבא יונה, חיים היה לבוש כחסיד, ובעל זקן ארוך, כדרכם של היהודים המסורתיים בעיירה. הדור הצעיר של אותה תקופה שינה את דרכי האבות ובתמונות מאותה תקופה אנו רואים אותם בהופעה עדכנית לבושים בחליפות מודרניות.

במחצית השנייה של שנות השלושים החלו להישמע באזור ווהלין שמועות וידיעות על עלייתם והתגברותם של המפלגה והמשטר הנאצי בגרמניה. ב-1 לספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכך התחילה מלחמת העולם השנייה באופן רשמי, בהמשך להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. עוד טרם פריצת המלחמה חילקו ביניהם גרמניה ורוסיה את שטחי פולין ולאזור ווהלין נכנס הצבא הרוסי ובאזור הוכרז שלטון צבאי רוסי. יהודי לודמיר היו שרויים במבוכה מאוד גדולה באשר לעתידם.

מצד אחד החיים נמשכו כבעבר, אבל מצד שני הלך וגבר החשש לחוסר יציבות ולפלישה עתידית של הגרמנים. התנהלות משפחתו של סבא רבא יונה נמשכה כרגיל. ככל שחלף הזמן, התרבו הדאגות מאפשרות הפלישה הגרמנית לאזור, ואכן ב-22.6.1941 , במסגרת מבצע "ברברוסה", הגרמנים הפרו את ההסכם עם הרוסים ופלשו מזרחה. בדרכם שטפו את פולין. עם תחילת הפלישה הבין סבא רבא יונה כי אחת האפשרויות העומדות בפניו הינה התגייסות לצבא האדום. משפחתו לא אהבה את הרעיון כלל וכלל, אבל אחרי התלבטויות ודיונים משפחתיים הגיע סבא רבא יונה להחלטה להתגייס. בדיעבד היתה זו החלטה שהצילה את חייו, אחרי נסיגת הצבא האדום והכיבוש הנאצי, לאחר שהושמו בגטו המקומי, הושמדה כל קהילת לודמיר עד לאחרון אנשיה. אלה מבני העיירה שנותרו בחיים היו אלו שנמלטו מזרחה או, כאמור, אלו שהתגייסו לצבא האדום.

סבא רבא יונה הגיע לצבא הרוסי לאחר פרידה מאוד מרגשת ממשפחתו. מי שקשתה עליה הפרידה יותר מכול היתה אמו אשר בכתה לרוב והיא ציידה אותו בצורה סמלית בחלה לשבת. הפרידה והחלה שקיבל מאמו נותרו בזכרנו עד סוף ימיו. הכניסה למשטר הצבאי היתה מלווה בתנאים קשים של מזג אוויר ותנאי שירות קשים ביותר. סבא רבא יונה עבר בתחילת שירותו את האימונים הצבאיים הבסיסים. לאחר מכן בהיותו חסר מקצוע ייחודי, הפך להיות נהג משאית צבאית. הוא הוביל ציוד, מזון ותחמושת לחיילים הלוחמים בחזית שבין הצבא האדום לצבא הגרמני. במסגרת תפקידו הוא נקלע והשתתף בקרבות הנוראים בחזית המערכה של סטלינגרד. הקרבות התנהלו בין יולי 1942 עד פברואר 1943. מן הצד הסובייטי נלחמה הארמיה השישית ומהצד הגרמני קבוצת ארמיות B. ידם של הגרמנים הייתה על העליונה מבחינת מצבת הכוחות וגם מבחינה טכנולוגית. תוצאת המערכה הסטטית הזאת הייתה למעלה ממיליון קורבנות והחוויה אותה העלה סבא רבא יונה, לאורך כל חייו, הייתה קשורה לאותם קרבות קשים ועקובים מדם.

בשלהי המערכה חלה סבא רבא יונה והוא עבר לבית חולים שדה בקו השני של המערכה, שם אושפז במשך מספר חודשים בהם סבל רבות ואף היה בסכנת חיים. בהמשך, שהחלים חזר לבצע עבודות הקשורות בלוגיסטיקה של היחידות הלוחמות בחזית. את המשך המלחמה העביר סבא רבא יונה ברוסיה תוך שהוא נלחם בקור הנוראי וברעב ששררו באותה עת באזורים אלה.

בשנת 1941 בחוזה שנערך בין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון לבין נציג רוסיה, הוקם מחדש הצבא הפולני ברשותו של גנרל אנדרס. הצבא נבנה אט אט עם כמות גדולה יחסית של יהודים והגיעה לבשלות מבצעית ב- 1943. בשלהי המלחמה החליט סבא רבא יונה להצטרף אף הוא לצבא הפולני. בתקופת שירותו הקצר במסגרת זאת חווה לא מעט תופעות אנטישמיות. באחד מן האירועים נקלע לקבוצת חיילים פולנים אנטישמים אשר איימו להורגו. בהחלטה מהירה פשט את המדים הצבאיים, קבר אותם באדמה, וערק מן הצבא הפולני. הוא ארגן לעצמו תעודות מזויפות ויצא לחופשי במקביל לסיומה של המלחמה.

הדבר הראשון שעשה סבא רבא יונה זה לחזור לעיירת הולדתו לודמיר ולחפש האם מישהו מבני משפחתו נותר בחיים. הוא הגיע לעיירה, הסתובב בין בתיה וחזה במו עיניו בחורבן הקהילה היהודית במקום. הוא מצא את בית הוריו, דפק בדלת שנפתחה ומולו עמדה שכנה גויה לבושה בבגדיה של אמו. חמתו בערה בו והוא ברח מן המקום ולא חזר אליו לעולם. ברבות השנים כשנשאל על אירוע החזרה הביתה, סיפר שעמדו בפניו שתי ברירות: או לרצוח את רוצחי משפחתו או להסתלק משם לבלי שוב. באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה…"רק לארץ ישראל"…

סבא רבא יונה החל בנדודיו ברחבי פולין בכוונה לאתר קרובי משפחה, מכרים או תושבי לודמיר בכדי לדעת מה עלה בגורל בני משפחתו. מאנשים שונים שפגש הוא הבין שמירב בני משפחתו הוצאו להורג על ידי הגרמנים ביום חיסולו של הגטו היהודי. ב-1.9.1942 הוחל בחיסול הגטו והיהודים הוצאו להורג בשלבים, ביניהם עיקר בני משפחתו של סבא רבא יונה.

לכשהבין שכל תושבי העיירה, למעט בודדים, הושמדו החלה תקופת הנדודים. קודם ברחבי פולין ומשם מערבה לגרמניה. התרופה הבאה בחייו של סבא רבא יונה עברה עליו במסגרת ארגון הג'וינט- ארגון יהודי אמריקני שנטל עליו את המשימה האדירה של סיוע ליהדות הפליטה. סבא שימש כנהג בארגון והרבה לנדוד ממקום למקום במסגרת תפקידו. את הניידות הנ"ל ניצל סבא כדי לחפש בני משפחה ובני עיר ששרדו את המלחמה הנוראה.

בהמשך ובמהלך עבודתו בג'וינט "התגלגל" סבא רבא יונה למחנה עקורים מן הגדולים בגרמניה בשם פרנוואלד. בתחילת דרכו שימש מחנה זה, שהוקם בשנת 1939 כמחנה לעובדי כפייה לשירות הצבא הגרמני. אם תום המלחמה, הפך מחנה זה למחנה פליטים רב לאומי בחסות הכוחות האמריקנים בגרמניה. בתוך זמן קצר, החליט הממשל האמריקני שמחנה זה יהפוך למחנה פליטים יהודי בתמיכת הג'וינט. בהיותו מחנה יהודי, התפתחו בו חיים יהודיים עשירים, כולל מפעלי תרבות והכשרות מקצועיות. המטרה הייתה לשקם את הפליטים היהודיים ולהחזירם לחיים נורמליים. מטבע הדברים נוצרו במקום זוגות רבים ושיעור ילודת התינוקות הרקיע שחקים. במחנה זה הכיר סבא יונה את סבתא רבתא יהודית ונשא אותה לאישה במסגרת המחנה. באותו מחנה הייתה פעילות גדולה של נציגים מארץ ישראל אשר פעלו להכנת קבוצות יהודיות להעפלה לארץ ישראל. סבא וסבתא רבא הצטרפו לאחת הקבוצות שאורגנה על ידי נציגי המוסד לעלייה ב' אשר העבירו אותם בליל חורף קפוא את הרי האלפיים לכיוון איטליה. שם באיטליה ארגנו אותם שוב לעליה בלתי חוקית ארצה, על פי החזון של סבא רבא יונה "… רק לארץ ישראל…"

אניית מעפילים "אף-על-פי-כן"

האנייה נרכשה באיטליה ושטה לאתר הכנתה להפלגה לאורך החוף האיטלקי. בקיץ 1947 החלו ההכנות להפלגתה לארץ ישראל מחוף ים פתוח באזור גאטה, שמצפון לנפולי שבאיטליה. הוכנה על ידי אברהם זכאי עם אנשי מספנה מקומיים וצוות המלווים. הוקם מבנה עץ ובו הותקנו דרגשי לינה. האנייה צוידה במזון משומר ויבש ובמים בכמות על פי מספר ימי ההפלגה המשוערים. רב החובל היה איטלקי, שהשתתף בארבע הפלגות העפלה קודמות.

434 המעפילים היו בגילאי 20–40, חלקם היו חברי תנועות נוער ציוניות חלוציות, רובם הגיעו מפולין. הם נאספו במחנה צריפים ואוהלים שארגן המוסד. וממנו נעו באוטובוסים ובטנדרים של המוסד אל אנייה, אשר עגנה בחוף ים פתוח ליד העיירה פורמיה במפרץ גאטה באיטליה.

האנייה הפליגה ב-17 בספטמבר 1947, בחצות. נתיב ההפלגה המתוכנן היה לאורך החוף האיטלקי אל מעבר מסינה ומשם דרומה לכיוון מלטה לאורך חופי צפון אפריקה, מצריים, רצועת עזה אל חוף ניצנים. מיד לאחר ההעמסה יצאה האנייה למפגש, בקרבת האי פונצ'ה, עם כלי שיט נוסף לקבלת דלק וציוד. עקב תקלות טכניות במנועים שונה הנתיב ולאחר מעבר המסינה הפליגה האונייה דרום מזרחה בנתיב שתוכנן לאורך חופי צפון אפריקה, מצרים, עזה, חוף ניצנים. האנייה הניפה דגל טורקי ועל דפנותיה נרשם השם "פארידה" – כדי להטעות את הבריטים.

ב-26 בספטמבר 45 מייל צפונית מזרחית לפורט סעיד נתגלתה האנייה על ידי מטוס סיור בריטי. למחרת בשעה 11:00 שוב חג מטוס מעל האנייה ומשהתקרבה לחוף ניצנים נעצרה על ידי שתי משחתות אשר קראו להם ברמקולים לעצור ולאפשר לחיילים בריטיים לעלות לסיפונה. ניתנה הוראה למעפילים לאסוף חפצים מכל הבא ליד ולהיערך להתנגדות בכוח. בנוסף נערך תדרוך קצר ואימון וכל קבוצה קיבלה מילת צופן. לקראת העימות הונף דגל כחול לבן ונקבע על הסיפון שלט עם שמה העברי של האנייה. בינתיים הגיעו שתי משחתות נוספות.

עם תום העימות נגררה האנייה לנמל חיפה, שם הועברו המעפילים לספינות הגירוש למחנות המעצר בקפריסין.

שוב הגיעו סבא וסבתא רבא למחנה מעצר. במחנה המעצר התקבצה שארית פליטה מכל קצוות אירופה. במחנה התקיימו חיי חברה ופעילויות לימודים שכללו עברית והכנה לעלייה לארץ. סבתא רבתא יהודית כבר נשאה ברחמה את הילד הראשון שלהם. עם לידת התינוק, ששמו בישראל חיים, קיבלו סבתא רבתא יהודית וסבא רבא יונה קיבלו סרטיפיקט (תעודת עלייה מן השלטונות הבריטים). בתאריך 29.11.1947 נחתה משפחת מזור הצעירה בחיפה והושלם המסע לארץ  ישראל. מחיפה עברה המשפחה להרצליה.

הסוף…

הזוית האישית

סהר: התוכנית עזרה לי לחזק את הקשר עם סבא ונהניתי מהעבודה ביחד ואני אשמח להמשיך בשנה הבאה.

סבא ברוך: נהניתי מכל רגע והייתה תכנית מדהימה ומסגרת מדהימה.