מאגר סיפורי מורשת

כשהגעתי לאשדוד, בראשית שנת 1957, לא היו בתים או דירות למגורים, אמצעי המגורים שלנו היו צריפוני פח שנקראו אז "פחונים".

הפחון היה בגודל של 2X3 מטרים, כולו עשוי מפח גלי שמחמם ומתלהט בקיץ ובחורף היה קר מאוד, כמובן שלא היו לנו מזגנים או תנורי חימום, כי פשוט לא היה חשמל. מסביב לפחונים היה כמו שאומר השיר "רק חול וחול" וים כחול. לא היו כבישים ומדרכות לא היו עצים ודשאים ירוקים.

מספר התושבים

בישוב היה מאות אחדות ומספר הפחונים היה עשרות בודדות. מלבד מבנים אלו היו מספר מבנים מעץ ששמשו את משרד מנהל המעברה מר שלמה לוי ז"ל, צריף מרפאה של קופת חולים ושתי חניות בהן ניתן היה לקנות לחם חלב גבינות וירקות, מנורת נפט, מחברות וכלי בית ועוד מצרכים בסיסיים.

בראשית שנת 1957 לא הייתה שום תחבורה סדירה לישוב. אני הגעתי לאשדוד באוטובוס שנסע מתל אביב לאשקלון, הנהג עצר ליד צומת אשדוד על הכביש המוביל לאשקלון ואמר לי "בחור רד כאן, זו התחנה לאשדוד". ומצומת זו המשכתי, בתחבורה היחידה שהייתה אז, ברגל תוך עליות על דיונות חול בין שיחי בר עד שהגעתי לדיונה ממנה ראיתי את הים הכחול ואת זוהר השקיעה שכבשו אותי במבט ראשון, בו החלטתי: אני נשאר כאן.

האדמה 

כשפגשתי באשדוד הייתה כאמור רק חולות ועוד חולות, פה ושם נראו צמחי בר, גפנים ועשבים.

כבישים

כפי שהסברתי לעיל לא היו כבישים או דרכי גישה סדירות, הגישה מהכביש, שנוסע לחברת החשמל, הייתה בשביל צר ומתפתל שחוצה את נחל לכיש עם כמו גישרון צר ומסוכן. אגב באחד הימים קרה אסון, אחד העוברים על הגשר מעד ונפל לנחל, בעת שהייתה בו זרימה חזקה וכל המאמצים להצילו או למשותו מהנחל עלו בתוהו.

תאורה

היו לנו מספר סוגי תאורה, שרובם כמעט לא בשימוש כיום. היו עששיות שדלקו על נפט, זו הייתה מנורה עם פתיל שקוע במיכל נפט, מדליקים את הפתיל, מניחים כיסוי זכוכית על ויש אור. אמצעי אחר היו הנרות שמשמשים עד היום, בעיקר בחגיגות ובחג החנוכה.

אמצעי נוסף ומתקדם היה הלוקס, זה סוג של מנורה, שגם היא פועלת על נפט, אך הייתה בעלת עצמת אור חזקה יחסית ולא פלטה עשן. אך אמצעי התאורה העיקרי והבולט ביותר היה אור הירח והכוכבים.

חנויות

בראשית שנת 1957 היו רק שתי חנויות שמכרו מכל הבא, אחת הייתה של מסיכה והשנייה הייתה של חדד, בהמשך נוספו חניות נוספות של כלי בית, בדים, קרח ועוד.

מקומות בילוי (מקומות מפגש)

מקומות הבלוי היו סביב מועצת הפועלים, שם היה אולם קטן במבנה של עץ, ובו התקיימו מפגשים, הרצאות ולעיתים גם מסיבות וסרטים שהוצגו תחת כיפת השמיים והוקרנו על קיר של צריף המועצה. בהמשך הפעיל מר סדרס, אחד העולים ממצרים, סרטים באולם שכונה "קולנוע סדרס".

שפת הים

שפת הים באשדוד היתה אגדה, קשה לתאר זאת במספר מילים, זה היה נוף בתולי שרואים היום רק בסרטים אקזוטיים או בתיאורים של מדריכי טיולים מיוחדים. הכול היה פשוט טבעי, פראי וזך. המים היו צלולים ומלאי דגים ששחו עד החוף ואם היו לילות של סערה, בבוקר היו רבים יוצאים לחוף, כי שם לאורך החוף היו מוצאים כמויות של דגים שנפלטו לחוף מעצמת הסערה והגלים.

תיאור האזורים ומספרם

לא היו אזורים שונים. היה אזור אחד שכלל הכול, מעבר לו היה רק חולות ותחילת בניה.

מוסדות ציבור

מוסדות תרבות, חינוך ודת בתחילה היו רק צריף עץ, שנחשב יוקרתי, ובו שכנו משרד ההסתדרות, מנהל מעברה, נציג הסוכנות וחדר אחות ששימש כמרפאה של קופת חולים, בו עבדה האחות ז"קלין, שהיתה הכתובת לכל תחלואי התושבים. הרופא ד"ר בסן היה מגיע בימם קבועי למספר שעות עד שהוצב בקביעות לאשדוד בשנת 1958 עבדתי בקופת חולים כמנהל המרפאה אז נוספה אחות בשם לידיה, ד"ר פסח והאחות עליזה.

בית הספר שכן בפחון ללא כסאות שולחנות ובודאי שלא היו לוח, גיר, מחברות או כל אמצעי אחר. גם תלמידים לא היו והיה צריך ללכת מפחון לפחון כדי לאסוף את הילדים ללא הבדל גיל ויחד איתם אספנו מספר לוחות ומספר בלוקים, ממקום הבניה, הנחנו את הלוחות על הבלוקים וכך יצרנו ספסל ישיבה. על שולחנות לא חשבנו כלל.

במקום גיר, שלא היה לנו, לקחנו גוש סיד יבש מהבניין ואיתו הצלחנו לכתוב על דלת הפחון, כי גם לוח לא היה.

היות והילדים לאט ידעו עברית ,תקשרנו אתם בעיקר בשירה ובחשבון, תוך לימוד השפה ואט אט הגיעו מורות חיילות והמורה חנה בורשטיין ,ובסיום שנת 1957 בית הספר היה במבנה קליפורני שכלל 6 כיתות מסודרות, כולל שולחנות, כסאות, לוחות וכל הציוד הנדרש,עם 183תלמידים.

אופן עריכת חגיגות משפחתיות ועירוניות

חגיגות משפחתיות נערכו ברך כלל בבית בחוג המשפחה וחברים קרובים. לא היו אולמות של שמחות, והחיים החברתיים היו די מוגבלים.

אירועים או חגיגות כלליות, (כי לנו לא היו חגיגות עירוניות) נערכו בדרך כלל תחת כיפת השמיים.

מה היו הקשיים שהכבידו על חייהם של תושבי העיר בשנותיה הראשונות?

בראיה לאחור אפשר להגדיר את הכול כקשיים: תנאי מגורים לא אנושיים, ללא מקלחות ללא שירותים, ללא חשמל או מים זורמים ועוד ועוד… כך שחיינו בתנאים בלתי סבירים ואפילו בלתי אפשריים לקיום סביר. אך בתקופה בה חיינו אז, הקשיים היו חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים והתמודדנו איתם כל אחד בדרכו, אך ראינו זאת כדרך חיים ולא חשנו מקופחים או מסכנים, כפי שלא ראינו את עצמנו כחלוצים או כנושאי משימה מיוחדת, עשינו את המוטל עלינו בדרך הטובה ביותר, כי הבנו, שמה שלא נעשה בעצמנו לא יעשה זאת איש במקומנו.