מאגר סיפורי מורשת

שמי ריטה דינקליס, נולדתי ברוסיה שנה לפני מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940.

בזמן המלחמה היינו חייבים לברוח ממקום מגורינו כי סבא אמר שהגרמנים הורגים יהודים.

הגענו לכפר קטן באזור הרי אורל. גרנו באיזה צריף, לא היה אוכל ולא בגדים, היה מאוד קר, זה היה מזל גדול להישאר בחיים כי המון ילדים מתו מתנאים אלו ולא היה תרופות באותן ימים.

בגיל חמש חזרנו לאוקראינה. התנאים היו קשים אחרי המלחמה. לא היה לנו בית כי הכל נשרף בזמן מלחמה. השכרנו חדר אחד שם גרנו סבתא, סבא, אמא שלי ואני. מים ושירותים היו בחוץ. למדתי בבית הספר, אך חשמל לא היה, לכן את שיעורי הבית עשיתי לאור מנורה עם דלק.

עברנו לעיר קייב, עיר הבירה של אוקראינה בגיל 15. בבוקר למדתי בבית ספר מקצועי, למקצוע תופרת ובאותו הזמן בערב למדתי בבית ספר והוצאתי בגרות.

התחתנתי בגיל 23 ומנישואין אלה נולדו לי שתי בנות: לריסה וויקי. כשהילדה הצעירה היתה בת ארבע אני התגרשתי מבעלי.

ביתי הגדולה התחתנה, וכשביתי הקטנה הייתה בת 14, עלינו לישראל כי באוקראינה היתה אנטישמיות גדולה, הרגשתי שונה בתוך מדינה זרה, רציתי להיות בין יהודים ולכן עליתי לארץ. 

בארץ התחלתי לעבוד במקצוע תופרת.  גרנו בתל אביב, ביתי בת ה- 14 הלכה לפנימיית "אלוני יצחק". מהפנימייה אלו הזיכרונות הכי טובים שלה. היא יצאה עם בגרות וציונים גבוהים מאוד ולאחר מכן, התגייסה לצבא.

כשהשתחררה היא התחילה ללמוד באוניברסיטת בר אילן – מתכנתת מחשבים.

כיום אני גרה בנעלה, צפונית לישוב מודיעין, אני פנסיונרית ואוהבת מאוד את נכד שלי אופירוש.

ריטה ואופיר מצגת למפגש סיום

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.