מאגר סיפורי מורשת

שמי ליעד, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, ראיינתי את סבתא שלי שרה דמבין. סבתי נולדה בשנת 1946 בישראל. ביקשתי לשמוע מסבתי על זיכרונותיה מימי ילדותה:

סבתא שרה מספרת:

"כבר בגן הילדים החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים. תמיד חשבתי שאהיה מורה. אפילו בגן כששאלו אותי בגן מה ארצה להיות כשאהיה גדולה? עניתי מורה לחשבון. אז לימים, אכן הייתי מורה לחשבון, למרות שזה לא צד החזק שלי. באקדמייה למדתי ספרות, ולימים המשכתי לעבוד במערכת החינוך וניהלתי בית ספר.

יש לי זיכרונות מתקופת ילדותי. עם חברי נהגנו לשחקבמשחקים שונים, כמו: תופסת, מחבואים וקלאס. בגילאים יותר גדולים שיחקנו הבנות בעיקר במחניים והבנים בכדורגל. את שעות הפנאי העברנו בהרבה מאוד האזנה לרדיו, ופגישה עם החברה הכי טובה שלי. בכל מוצאי שבת הלכנו למרכז רעננה לאכול ארטיק, או  לראות סרט. האחים שלי אשר היו יותר גדולים ממני, היו מקבלים כסף לקנות כרטיס למשחק כדורגל.

סדר יומי בדרך כלל, הייתי קמה בסביבות השעה שש וחצי בבוקר, אז היו מקפידים שנאכל ארוחת בוקר.  בשעה שבע, הייתי יוצאת לבית הספר והולכת דרך בית חברותיי. בתום יום הלימודים, כאשר הגעתי הביתה הייתי מחממת לי אוכל.  בשנים שלמדתי בין כיתות ב'-ט', הייתי הולכת לשיעורי פסנתר וחוזרת  הביתה בסביבות השעה חמש ויושבת להכין שיעורי בית. היינו אוכלים ארוחת ערב ובשעה 9 בערב, היינו מאזינים לתסכית מתח ברדיו ואחריו הולכים לישון. היו ימים בהם הייתי הולכת אחרי הצהרים, לספריה המרכזית, להחליף ספרים, כי מאוד אהבתי לקרוא ותמיד מצאתי זמן לקרוא.

מורה  טוב הוא מורה לחיים

שאלתי את סבתי, מי הדמות שהשפיע עליה מאוד בחיים, וסבתא סיפרה: "מי שבזכותו הלכתי לתחום החינוך היה המחנך שלי בכיתות ו'-ח' שמו היה פנחס בר טוב. פגשתי אותו לפני כחודשיים,כשחיכיתי עם סבא בתור לקופת חולים, הוא אמר לי אני עכשיו נכנס. כעסתי כי הוא היה השלישי שנכנס בלי תור וכעסתי. דיברתי אליו ואמרתי לו, 'לא זה לא בסדר', ואז הוא אמר: 'תלמידה שלי ככה חינכתי אותך ואז התחבקנו, התנשקנו, כולם מחאו כפיים, נכנסו ביחד לרופא. ממש דמעתי מהתרגשות. הרופא שאל אותי מה קרה? אז אמרתי לו אתה רואה את הבן אדם הזה, הוא היה המורה שלי ואמרתי המשפט 'מורה טוב מורה לחיים' נכתב עליו".

חגיגת הבת מצווה, הצנועה שלי

"אני זוכרת את חגיגת הבת מצווה שלי, באותה תקופה לא נהגו לעשות אירועים גדולים, אך אני חגגתי עם חברתי מהכיתה שמה גם הוא שרה. אני זוכרת יום זה כשהייתי בת שתיים עשרה. האח שלי גדול ממני בשנים רבות, הוא היה כבן עשרים, אז חשבתי שהוא לא יבוא, כי הוא חייל ופתאום הוא נכנס הביתה, זה היה אחרי כחודש בערך שלא ראינו אותן אז שמחנו.  חגיגת הבת מצווה נחגגה בצניעות, אך בשמחה רבה".

הזוית האישית

סבתא שרה: לדעתי זו אחת התכניות היפות והחשובות במערכת החינוך, לצערי, בעקבות הקורונה נקטעה העבודה באמצע. עבודת שורשים היא חובה לדעתי, על מנת שבני הדור הצעיר יחשפו ילמדו ויכירו את החיים בתקופה של הורייהם וסביהם דברים שהיו ברורים לדורות קודמים נעלמו כלא היו. חשוב לאדם להכיר מאיפה הוא בא ומהו מטענו התרבותי והרגשי. רק מי שנחשף לעבר יכול לתפקד בעתיד. בעידן של ניכור כאשר הכל סוגדים ליחיד יש צורך בלתי מתפשר להכיר את האחר, את המבוגר, את הזקן.

ליעד: אני נהנתי מהתכנית ואני חושב שהיא חשובה מאוד, אך בגלל הקורונה התכנית קוצרה, דבר אשר פגע בתכנית. אך למרות זאת הצלחנו להפיק תוצרים ולהמשיך בתכנית. לעתיד אני מציע להעמיק את התכנית.