מאגר סיפורי מורשת

המשמעות של שמי נאוה:

את השם נאוה נתנו לה בארץ, את השם בטוניס נתנו לה בגלל שמות המזרח. פירוש השם מהאינטרנט: יפה,

נאה, טובת מראה, יפת תואר. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם" שיר השירים ו' ד'.

גרנו במעברה בצריפים. גרנו שם עם שכנים מכל העדות. אני זוכרת, בלילה אחד, שכן בא אלינו ואמר לאבא שלי שאשתו הנמצאת בהריון, זאת אחרי הרבה שנים שהיא לא הצליחה להרות, וכרגע היא צועקת מכאבים. אבא שלי העיר את אמא שלי, אימי קמה מהר מאוד, שמה שמיכה על הראש ושניהם רצו לבית של השכנים. הם שאלו אותה "מה ראית ברחוב שאת צועקת ככה ?".

היא ענתה "ראיתי אישה מורטת שוק של תרנגול הודו"  אבא שלי רץ אל השכנה ששחטה את תרנגול ההודו ושאל אותה: "את שחטת היום תרנגול הודו ?" היא ענתה לו שכן, הוא שאל אותה אם הוא יכול לקבל את השוק של התרנגול, "אני מוכן לשלם לך עבורו", הוא אמר. היא אמרה לו שלא צריך כסף והיא תיתן לו בחינם את השוק. כך נתנה לו את השוק, עטוף במגבת. אבא שלי נתן לשכנה את השוק של התרגול מהשכנה, היא שמה את השוק ביד והפסיקו כל הכאבים שלה. אבא שלי אמר לה בערבית: "מה רצית להרוג שתי נפשות ?". 

בבוקר אמא שלי סיפרה לי את הסיפור המוזר הזה.

כשהיינו במעברה השירותים והברזים היו בחוץ ולא בתוך הבית, אז אני וחברות שלי היינו אוספות בסוף יום

את כל הכלים  המלוכלכים של הבית ויוצאות החוצה לשטוף אותם. רחצנו את הכלים עם צמר פלדה וסבון כביסה, בברזים שבחוץ.

לאבא היה דיר של עזים גדול מאוד במעברה. אחי היה יוצא אתם למרעה ואני לפעמים הייתי עוזרת  לו ומצטרפת איליו., למרות, שהייתי קטנה מאוד כדי לעזור ממש.

 

עברו 7 שנים בערך מאז שהיינו במעברה, עברנו לשיכון ומכרו את כל העיזים. המשפחה שלי קנתה סוסה אחת ופרה אחת. אני זוכרת, שלקחתי כד של חלב למחלבה ביבנאל, אליהו החבר שלי, שרצה להיות איתי היה בא עם עגלה וסוס. גם למשפחתו היו פרות, הוא היה מגיע מהמושבה "סמדר" למחלבה. שם היינו נפגשים ומדברים, הוא מאוד מאוד אהב אותי. ההורים שלי לא הסכימו שהוא יבוא לישון אצלנו בבית ולבקר, אז הוא היה בא ביום ולוקח אותי לטיול. הוא היה בא כל יום שיש בערב לבית שלי, שהיה נמצא בשיכון והלכנו ביחד ברגל למושבה "סמדר" לאכול ארוחת ערב עם משפחתו. אחרי שגמרנו לאכול הוא היה מחזיר אותי הביתה, ואז הוא היה חוזר בחזרה ל"סמדר" ברגל.

 

בשנת 1965 כשהייתי בת 17 התחתנו. הקמנו לנו בית ונולדו לנו שישה ילדים, אני ואליהו עבדנו שעות רבות לפרנסתנו. הייתי אחראית על חינוך הילדים. אליהו דאג לכלכלתנו. עכשיו יש לי שישה ילדים ו – 11 נכדים מהם. אליהו, בעלי, נפטר בשנת 2000 והוא לא זכה לראות הרבה נכדים. מתוך 11 נכדים שלנו הוא זכה להכיר רק

את שלושת הנכדים הראשונים.

 

כשהייתי נערה היה לי שיער ארוך מאוד, לא יכולתי לסרק אותו או לקלוע צמה לבד. הייתי יוצאת החוצה, אמא שלי הייתה יושבת על שרפרף ואני על הרצפה וכך קלעה את צמתי. יום אחד שהיא קלעה לי צמה אמרתי לה, אני רוצה ללכת לספר, ואמא שלי , לא הבינה, היא חשבה שאני מתכוונת ללכת לצבא. לאמא שלי היה קשה מאוד עם נושא השירות בצבא כי היא איבדה את אחיה בצבא ואחר כך אחי נלחם במלחמת סיני.

לכן, כשחשבה שאני מתכוונת ללכת לצבא, נבהלה מאוד. היא התחילה להכות אותי בגב, בגלל שהיא חשבה שאני ביקשתי ללכת לצבא. רק אחרי שהסברתי את עצמי והיא הפסיקה. כשהגעתי לגיל הגיוס לא קבלתי זימון לצבא, אולם לבשתי מדים והצטלמתי כחייל. 

 

כבר כשהייתי נערה, תמיד אהבתי להתנדב, התנדבתי להתרים כסף לחיילים. בחגים, בראש השנה וביום העצמאות התרמנו וקנינו לחיילים מתנה. התנדבתי גם לאגודה למחמה בסרטן. התנדבתי לעזור לקשישים.

בעקבות ההתנדבות לקשישים, התחלתי לעבוד במתנ"ס בשנת 1976 . שם עבדתי עם הקשישים, עזרתי להם ללכת ולשבת והכנתי להם ארוחת בוקר. הייתי יוצאת איתם לטיולים והייתי סוחבת על הגב שלי את התיקים שלהם ועוזרת להם ללכת. בזמן עבודתי במתנ"ס , התקיים שם חוג תנ"ך לגברים,  והייתי מכינה להם שתייה וארוחת בוקר. המלמד שלהם, שמו היה שמואל תאיזי. באחד הימים מישהו מהקשישים בחוג נפטר בחדר, ממש באמצע השיעור ואני הייתי נוכחת במקום. זו היתה חוויה קשה שלא אשכח.

ההתנדבות שהכי אהבתי לעשות, היא לעזור לילדים בכל התחומים, בגנים, בבית הספר, במסיבות ועוד.

לפני שהתחילה מלחמת ששת הימים הייתה לי תינוקת בשם סיגל (הילדה הבכורה). לפני שהתחילה המלחמה, חפרו לנו תעלות ליד הבית.  אז עוד לא היו מקלטים כמו שיש היום.

יום אחד אני וגיסתי ירדנו לשדה לקטוף את הבצלים, פתאום אנחנו שומעות יריות מאוד חזקות, אמרתי

לגיסתי בואי נזרוק את הכל מהר ונעלה הביתה. רצנו מהר מאוד הביתה, שהגענו ראיתי את חמותי עם התינוקת שלי, והמון אנשים רצים לתעלות.  אנחנו מהר מאוד יצאנו החוצה, ראיתי שקבוצת חיילים מתמקדים מול הבית שלי בחצר. זה היה יום הראשון  בו התחילה המלחמה.

כמו שסיפרתי מאוד אהבתי להתנדב ולעזור לאנשים, אז בזמן המלחמה כל הזמן הייתה דואגת לחיילים,

הייתי מכינה להם ארוחות בוקר צהריים וערב, והייתי נותנת להם להתקלח בבית שלי, כך זה נמשך עד סוף המלחמה, בסיומה, נפרדתי מהחיילים בחיבוק ונשיקה.

זיכרונות ילדות  מהמושבה: מדי שנה ביום העצמאות כל תושבי יבנאל היו לוקחים עגלות עם טרקטורים, סוסים ואופניים לכיכר שנמצאת ליד המכולת "מפגש זוהר" ביבנאל. משם היינו הולכים עד לאולם הספורט בשירה ושמחה. שהגענו לשם היינו מקבלים קרטיבים ולפעמים היו מכינים פיתות על האש.

בכל שנה הכינו פעילות אחרת בשביל הילדים.  אחרי שנגמרה הפעילות היינו חוזרים הביתה ומתארגנים ליציאה לים כנרת. לקחנו מנגל ובשרים, והלכנו יחד המשפחה שלי ועוד משפחה קרובה עם הילדים.

עלינו  על העגלה של הטרקטור עד שהגענו לחוף, ושם היינו מבלים, צוחקים, שוחים, אוכלים ובערב היינו חוזרים הביתה עייפים ומושתים אבל מאוד מרוצים.

בזמן שאני למדתי בבית הספר "נפתלי", המנהלת הייתה רחל שפר. יום אחד החליטו שמעבירים את כל תלמידי עדות המזרח לכיתה אחת שנקראת כיתה מכינה. למחנכת שלי קראו מלכה והיא מאוד אהבה אותי. היא ניסתה להושיב אותי בשולחנות הקידמיים של הכיתה, כדי שאני אהיה קרובה אליה וכדי שהיא תוכל לעזור לי בלימודים. אני מאוד אהבתי ללמוד. בכיתה ה' אחרי הפסקת האוכל, הייתי יוצאת מבית הספר והולכת לעבוד במשק בית  אצל צילה קוסטיצקי. לא הייתי חוזרת ללמוד בבית הספר בסיום ההפסקה, כי נאלצתי לעבוד, הייתי חוזרת ללמוד רק ביום למחרת. ההורים שלי לא ידעו שאני יוצאת מבית הספר בזמן ההפסקה לעבוד ולא חוזרת ללמוד. לאבי היה מאוד חשוב שאלמד. אבא שלי לא ידע שאני יוצאת מבית הספר. ידעתי שזה מאוד חשוב לו שאני אלמד ואשקיע בלימודים. הוא כל הזמן דאג לי. אם למשל היה לי טיול מבית הספר הוא היה לוקח אותי לחנות של יוסף ברדדי והיה קונה לי כל מה שצריך לטיול.

את המורשת הזאת לקחתי מאבי, גם אחרי שאני התחתנתי  ונולדו לי ילדי , הדבר הראשון שדאגתי לו היה שהילדים שלי ילמדו וישקיעו בלימודים, וככה כולם עשו. הם למדו והשקיעו . לכל ילדי יש תארים.