מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, הורי שרה ויצחק (ז'קי) לוי (אלחלו–מתוק), נולדו במצרים בעיר הבירה קהיר. סבי מצד אימי נכנס לכלא עקב רדיפות המוסלמים. אבי מצא לנכון לאסןף את כל אחיותיה של אימי וגם את סבתי לביתנו לדאוג להם, לכלכל אותם ולדאוג לכל צורכיהם. הוא המשיך לדאוג להם עד שנישאו והקימו משפחה. אימי הבת הבכורה במשפחתה.

להורי תשעה ילדים, חמשה בנים וארבע בנות – משה, דוד, הלן, עובדיה, סעד (חנוך), ניצה, מזל, רחל ואסתר. אבי ממש רצה שיוולד לו ילד בארץ, "צבר" ולכן בקש מאימי וכך נולדה אסתר. אני נולדתי בתאריך 23.11.56 בשיא מלחמת סיני. כיוון שהמצרים סגרו את הרובע היהודי (חרת אל יהוד), לא היה נכנס ולא יוצא, אימי לא יכלה ללדת אותי בבית חולים, ולכן קראו למיילדת שתעזור לאימי ללדת בבית. בתום המלחמה הכריזו המצרים שישנה אפשרות ליהודים שרוצים לעזוב את מצרים לעשות זאת. אבי אסף מיד את הפריטים הקטנים שהיו לנו, עזבנו את ביתנו ונסענו לכיוון האוניה שהייתה אמורה לקחת אותנו לארץ. למזלנו הרע ההפלגה נדחתה בשלושה חודשים. דודתי רשל שגרה באלכסנדריה, אספה אותנו לביתה ודאגה לנו ולכל צרכינו. לרשל ובעלה היה עסק של חנות יהלומים והם העדיפו להשאר עוד במצרים. כאשר הגיעה שעת ההפלגה לארץ הם חילקו לכל אחד מאיתנו מעיל פרווה וטבעת יקרה שברבות הימים עזרו לנו מאוד.

לאחר תקופה, לצערנו, שמענו שדודי היקר שפתח לנו את ביתו ודאג לכל מחסורינו נכנס לכלא. כפי שציינתי הייתה לו חנות יהלומים, ולמרות שהיו סביבו חנויות נוספות של יהלומים, כולם העדיפו לקנות ממנו, הוא היה איש נדיב ונעים הליכות. בכלא עינו אותו, היכו אותו ברגליו בשוט ופצעו אותו ולמרות הכל הוא היה אומר להם "אתם לא תנצחו את ישראל לעולם". לימים התברר שמי שהלשין עליו היה העובד המוסלמי שלו שהשתלט לו על החנות. דוד שלי דאג לו מאוד כלכלית והיה נדיב אליו מאוד. אך הגלגל מסתובב, לאחר שדודי עלה ארצה, הוא חזר למצרים לביקור מולדת יחד עם אשתו, הם הלכו לבקר בחנות וגם את העובד המוסלמי. בראותו את דודי הוא נפל על רגליו והתחנן אליו שיסלח לו, כל משפחתו חלתה במחלה קשה, הוא בכה בדמעות ואמר " אלוקים העניש אותי על מה שעשיתי לך", הסיפור מזכיר את פרשת איוב.

כאשר דודי עלה ארצה בשנת 1970, הוא כונה "אסיר ציון" בשל שהותו בכלא ,ועל כל הסבל שנגרם לו. הוא עלה לארץ דרך איטליה, הוא ומשפחתו שהו שם כמה ימים, ומשם עלו ארצה. בנם הבכור הקדים אותם, הוא ברח ארצה בהיותו בן 18 ומשפחתי עזרה לו להסתגל מכל הבחינות. הוא ציפה שמשפחתו תגיע ארצה, זה היה בגדר חלום שבסוף התגשם.

בשנת 1957, בהיותי בת ארבעה חודשים עלתה משפחתי ארצה. הובלנו לעיירה אופקים. בתחילה גרנו בפחונים במעברה, התנאים היו מאוד קשים. לאחר מכן העבירו אותנו לדירת קרקע בת שניים וחצי חדרים מטעם "עמי-גור".

אבי עבד במפעל אופאר – מפעל לייצור בדים באופקים, ואימי הייתה עקרת בית. רק לאחר שאחי גדלו הם יצאו לעזור בנטל הפרנסה. למרות המצב הסוציואקונומי הנמוך בו היתה משפחתי, אבי עודד את כל הילדים ללמוד ולהשיג מקצוע מכובד, הוא דגל בהשכלה ובלימודים גבוהים.

סבי – אבא של אימי, משה דבח, עלה ארצה בשנות ה- 50 יחד עם סבתי נדייה. הם התגוררו במושב רנן, מושב ליד אופקים. הוא ציפה בכיליון עיניים לבואנו, וכששמע שאנו בארץ הוא בא עם עגלה וסוס מלאה בכל טוב – פירות וירקות אותם גידל במושב ועוד כל מיני מטעמים. דאגה זו עזרה להורי מאוד.

אני למדתי בתיכון באופקים. לאחר תקופה עברתי ללמוד בפנימייה לא הרחק מאופקים שהיתה שילוב של עבודה פיזית יחד עם לימודים, אך היה לי קשה שם לכן חזרתי שוב למקיף בו למדתי באופקים. לפני השירות הצבאי למדתי בסמינר למורות וגננות בבאר – שבע.

בתום השירות הצבאי נישאתי לבעלי שהכרתי בצבא. יש לנו שני בנים. יניב (אמיל) ולבנו קוראים אושר. ובן נוסף אסף ולבנו קוראים איתי.

אני מקווה שכל הדורות הבאים יהיו מאוחדים, שלא תהיה שנאת חינם, רק אהבת חינם, יתגשם החלום ויגיע השלום.

הזוית האישית

הייתה לנו כימיה טובה בעבודה יחדיו ואנו מאחלות זו לזו המשך חיים מאושרים והגשמת כל שאיפות ליבנו בחיים ומעל הכל בריאות.