מאגר סיפורי מורשת

בילדותם סבלו מאנטישמיות וחלמו להעלות לארץ ישראל. בשנת 1933 אבי, שהיה חבר בבית"ר, קיבל סרטיפיקט ולכן הוריי החליטו להקדים את נישואיהם ולהשתמש בסרטיפיקט  גם עבור אמי.

סרטיפיקט הוא  כמו דרכון אבל של הבריטים, היה זה אישור בריטי לעלייה לארץ, קשה מאוד להשגה.

ארץ ישראל הייתה בשנים הללו תחת המנדט בריטי וכדי לעלות ארצה היה צריך לקבל אישור מהבריטים, שנקרא סרטיפיקט, שפירושו בעברית הוא אישור עלייה.

כשהוריי עלו ארצה אמי הייתה בת 18 ואבי בן 25.

שנה לאחר עלייתם דאגו להעלות ארצה את סבתי מצד אמי. אמי הייתה בת יחידה וכך למעשה ניצלה משפחתה מהשואה.

לאבי היו עוד 7 אחים ואחיות וכולם היו בעלי משפחות, אבי היה הצעיר מכולם. הוריי ניסו להשפיע על כל בני משפחת אבי לעלות ארצה ולבסוף אחד מבני המשפחה הגיע כדי לראות את ארץ הקודש. תגובתו הייתה:        "במדבר הזה אתם מצפים שנחיה?"

המשפט הזה עלה בחיי כל משפחת אבי, שנספו כולם בשואה (לא ידוע כיצד מתו).

אמי היא נצר לרבי אלימלך מליז'נסק שהיה דמות מאוד חשובה בחסידות. הוא נחשב שני בחשיבותו לאחר הבעש"ט.

רבי אלימלך מליז'נסק היה מגדולי רבני החסידות מחבר הספר נועם אלימלך והוא חי בשנים 1717 – 1787.

במשך דורות רבים נהגו בני המשפחה לעלות ארצה בסמוך למותם, כדי להיקבר בארץ הקודש. ואכן נמצאו קברים רבים של בני משפחתי על הר הזיתים בירושלים. אמי גדלה בבית דתי למדה בבית יעקב, שהוא בי"ס דתי מאוד לבנות. כאשר הוריי עלו ארצה, הסב של אמי, רבי אלתר וילדמן מקוסקובולה, שימש כרב בירושלים, ולכן נסעו לבקרו. הסב לא הביט באמי מכיוון שהייתה כבר אישה נשואה. הוא לא טרח לשאול אותה האם יש להם מקום מגורים? או האם יש להם מקורות פרנסה כלשהם? דבר אחד הטריד את מנוחתו והוא האם היא הולכת למקווה? מקווה – מקום טהרה לנשים שלפי הלכות הדת יש לפקוד אותו פעם בחודש.

אמי מאוד נפגעה מדברי הסב, שלא התעניין בכלל בשלומה, ועקב כך נטשה את כל מנהגי הדת שעל ברכיהם התחנכה. אני גדלתי בבית חילוני לחלוטין, לא הדליקו אצלנו נרות שבת ולא צמו ביום כיפור וכמובן לא נשמרו שום מנהגי כשרות למיניהם.

עם עלייתם ארצה, רכשו הוריי דונם אדמה בגבעתיים, ברחוב שנקרא היום רחוב המרי, ובנו בו בית. אבי עבד כקבלן בתל אביב ורכב כל בוקר לעבודתו על אופניים. בשנת 1936 התחילו הערבים להתחבא בפרדסים בדרך לתל אביב ולירות בעוברי הדרך היהודים. עקב כך נאלצו הוריי למכור את הבית וקנו דירה בדמי מפתח ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב.

אחי נולד בשנת 1934 בגבעתיים ואילו אני נולדתי ב 1945 כבר בתל אביב, בסיום מלחמת העולם השנייה.

ניצולי השואה הביאו איתם מחלות ולרוע מזלו של אבי, נדבק בשיתוק ילדים שכפי שנקראת המחלה היא בדרך כלל תוקפת ילדים. אבי היה מאושפז הלוך ושוב במשך שנתיים בבית חולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב. זכורה לי פעם אחת שאמי הביאה אותי לבקר את אבי אבל מחשש הדבקה לא יכולתי להכניס לבית החולים ויכולתי רק להציץ בו מהחלון.

אבי היה משותק בכל גופו אבל לאחר טיפולים וניתוחים נותרה רק כף רגל ימין משותקת. בתקופה בה אבי היה חולה, פתחה סבתי קיוסק לממכר סיגריות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. כאשר אבי היה מוכן לעבוד, הקים במקום הקיוסק חנות למכשירי כתיבה.

אמי החליטה ללמוד אנגלית בשיעורי ערב וכאשר שלטה בשפה, התחילה לקרוא ספרות יפה רק באנגלית. אמי הייתה מכורה לקריאת ספרים מאז ילדותה. הוריי החליטו להכניס לחנות גם ספרי קריאה באנגלית. ומכיוון שאמי, תולעת הספרים, קראה כל כך הרבה והיה לה זיכרון מעולה, ידעה להמליץ לכל לקוח ספר לפי טעמו. החנות הצליחה למשוך לקוחות רבים, ביניהם גם סופרים, שחתמו לי על ספריהם, וגם לבנותיי.

כאשר נולדתי, התגוררנו ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, רחוב קטן בין שינקין לבלפור. אחת מחוויותיי ברחוב ג'ורג' אליוט היה ליל הסדר. הייתה תחרות בין ילדי הרחוב על שעת סיום הסדר. למחרת ליל הסדר כל אחד השוויץ מי סיים מאוחר יותר. באחד הימים הללו התהדרתי שאנחנו סיימנו אחרי חצות, אחד מילדי השכנים אמר לי שהיה כבר חושך אצלינו ב- 10 , הסתבר לי שהוריי, כדי לרצות אותי, הזיזו את השעון…

את כיתה א' התחלתי בבי"ס "בלפור" וכשהייתי בכיתה ב' עברנו דירה לרחוב גורדון והמשכתי את לימודי בבי"ס "הקליר" אך גם ממנו הועברתי לבי"ס "בן יהודה" מכיוון שלא היה מספיק מקום בבי"ס "הקליר" שבו למדתי במשמרת שנייה.

בבתי ספר שבהם מספר התלמידים היה יותר גדול, חלק מהילדים למדו אחה"צ. באותה תקופה כל משחקי הילדים התרחשו ברחוב. שיחקנו בקלאס, תופסת, חבל, חמש אבנים, הולה הופ וכדומה. דירות המגורים היו קטנות ולכן כמעט ולא ביקרנו בבתי החברים.

איתי בחדר, עד גיל 15, גרה גם  סבתי. את לימודי בבי"ס תיכון עשיתי באליאנס ברמת אביב. כל בוקר נסעתי באוטובוס מספר 25,  שהיה מלא בתלמידים שנסעו לגימנסיה הרצליה ולתיכון חדש. בצבא שירתתי בבסיס השלישות ברמת גן. שירות משעמם והזוי באמצע העיר.

בתום שירותי הצבאי התחלתי את לימודי באוניברסיטה למדתי היסטוריה כללית ותרבות צרפת. בשנת הלימודים השלישית נסעתי לירושלים לאוניברסיטה העברית כדי לקחת ספר מהספרייה הלאומית. באותם ימים לא היו מחשבים והיה צורך לחכות למעלה משעה עד שנמצא ספר בספרייה. כדי להעביר את זמני, החלטתי לבקר ידיד שעשה את המסטר (תואר שני) בכימייה. באותם הימים היה לי שיער שחור וארוך ואחריי צעד בדרך לאותו בנין סטודנט שהתלהב ממני מאחור בגלל השיער. כאשר עצרתי לדבר עם ידידי, הוא הצטרף לשיחה וכך הכרתי את אבי שהפך להיות בעלי בקיץ של אותה השנה, 1968.

אבי התחיל באותו הקיץ את עבודת הדוקטורט שלו ואנחנו התגוררנו בירושלים. ב-11.5.69 ילדתי את בתי הבכורה, ורד, אמא של נועה. בזמן ההריון אבי  רצה לצלם אותי ולא הצליח לראות. התברר שהייתה לו דלקת בעצב הראייה. דלקת זו הייתה הסימן הראשון למחלת הטרשת הנפוצה שאובחנה 10 שנים מאוחר יותר.

לאחר סיום הדוקטורט של אבי בשנת 1972, נסענו לפוסט דוקטורט בפסדינה שנמצאת קרוב ללוס אנג'לס בקליפורניה. לאחר שנה אבי החליט להמשיך את עבודתו בוושינגטון ב-NIH. אלו הם מכוני מחקר הבריאות האמריקאי.

את הדרך מקליפורניה לוושינגטון עשינו בנהיגה ובדרך ביקרנו מקומות רבים. בהגיענו לבית משפחה של קרובים בשיקגו, נודע לנו על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. ישבנו בחרדה גדולה מול מסך הטלוויזיה וכמובן שלא ראינו בכלל את שיקגו.

בתנו השנייה, קרן, נולדה בוושינגטון ב- 3.4.74. בסוף 1975 חזרנו ארצה, הפעם לחיפה, אבי הצטרף לצוות המרצים בבית ספר לרפואה. גם שם לא נשארנו הרבה שנים מכיוון שאבי עזב את הטכניון ועבר לעבוד במכון הביולוגי בנס ציונה. שוב מעבר, הפעם לרמת השרון.

בשנת  1980 נולדה בתנו השלישית, יערה. שנתיים יותר מאוחר יותר נסענו לשנת שבתון בוושינגטון שם התגלה שליערה היה גידול במוח. היא נותחה מיד והחלה לעבור סידרה של הקרנות. מכיוון שהייתה רק בת שנתיים וחצי לא הייתה מסוגלת לשכב ללא תנועה ונאלצו להרדימה בכל טיפול. מיד לאחר הניתוח של יערה, אבי נפל ושבר את הרגל. עקב כך לא היה יכול להתלוות אלי להקרנות של יערה. התארגנה קבוצה של ישראלים ששהו אתנו בוושינגטון באותה תקופה, וכל יום התלווה אלי מישהו אחר. לצערנו הרב, הטיפולים לא צלחו ולאחר כשנה וחצי יערה נפטרה. היא לא הגיעה אפילו לגיל 4. היא נקברה ברמת השרון. חזרנו לישראל לביתנו ברמת השרון.

ורד סיימה תיכון והחלה את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. קרן בתי השנייה גם היא סיימה את תיכון רוטברג ברמת השרון והתגייסה לצבא. קרן למדה קולנוע בתל אביב ועשתה תואר שני בניו יורק. ורד סיימה את לימודי הרפואה ובחרה להתמחות בפסיכיאטריה. לאחר שנפרדה מאחד החברים, ביקשה ממני לעזור לה למצוא בן זוג חדש. הפצתי את בקשתה בין כל מכרי ולבסוף מצאתי את יוסי, שהפך להיות בן זוגה וב -5.10.2000 נישאו.   ב- 8.3.2002 נולדה הבת הבכורה גלי, היא נולדה ביום ההולדת של סבא אבי. ב- 28.3.2005 נולדה נועה. אורי ומאיה נולדו ב- 3.9.2009.

ב- 22.1.2014 נפטר אבי בעלי באופן פתאומי, נותרתי לבדי וכדי להקל עלי את הבדידות, ורד ומשפחתה החליטו לעבור לגור בסמוך אלי. ב- 20.7.2015 ילדה קרן את רעיה שנקראה ע"ש בתי יערה בהיפוך אותיות. כל ששת נכדיי גורמים לי הרבה שמחה ונחת. אני מבלה את ימיי בלימודים והרבה טיולים בארץ ובעולם.

תשע"ו 2016

תכנית הקשר הרב דורי

מורה מובילה: אלונה מייזל

מדריכה: ליאורה כהן