מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

רותם ורדי דור שלישי בארץ

סבא ואני בסדנא של סבא
סבתא, סבא, תמר ואני-רותם
קורות חייהם של סבא דידי וסבתא דרורה שזורים בקורות מדינת ישראל.

רותם ורדי דור שלישי בארץ
 
סבא של סבא שלי היה ציוני והשתתף בוועידה השלישית של ההסתדרות הציונית בפולין בשנת 1918. בשנת 1921 עלה לארץ עם משפחתו וכך מתחיל סיפור משפחתנו בארץ. כשעלה לארץ עם כל משפחתו התיישב בירושלים.
 
סבא רבא שלי סבא משה התחתן עם סבתא שרה, היה חבר הגנה ונלחם בבריטים שבאותו זמן שלטו בארץ והגבילו את עלית היהודים לארץ ישראל פלשתינה.  ההורים של סבתא דרורה, מאיר ופרידה עלו גם הם בסוף שנות העשרים. וכאן מתחיל הסיפור שלי.
 
סבתא דרורה וסבא דידי נולדו בארץ לפני קום המדינה וקצת לפני מלחמת העולם השנייה שבה התרחשה השואה למזל משפחתנו רובה עלתה לארץ, ולא הייתה בשואה. באותה תקופה היו בארץ 500.000 תושבים. החיים היו פשוטים הבתים היו בני שלוש קומות ללא מעלית לבשל בשלו כל יום טרי על פתיליית נפט או פרימוס  כירות גז לא היו, את החלב החלבן הביא על אופניים עד הבית בכדי מתכת, את האוכל אחסנו בארגז מבודד שקורר בקרח שהביאו בעזרת סוס ועגלה, מזגנים לא היו ועל מחשבים וטלוויזיה אפילו לא חלמו, על אייפונים אפילו לא כתבו בסיפורי מדע בדיוני.
 
פרנסה הייתה בקושי וחיו בצמצום רב. באותה תקופה היו  שלושה ארגוני מחתרת שנלחמו נגד הבריטים  וארגנו עליה לא חוקית של יהודים מרחבי העולם, היהודים שחיו בארץ חלמו על מדינה לעם היהודי.
 
בריטניה שלטה בארץ, התושבים רצו מדינה עצמאית, שלושת הארגונים עשו הכול כדי לגרשם מהארץ. הבריטים הגבילו את העליה של היהודים לארץ ומנעו מניצולי השואה לעלות ולחיות בארץ. לאחר כל פעולה של המחתרות הבריטים הכריזו על עוצר, כלומר אסור היה לצאת מפתח הבית, לא הלכו לעבודה, לבית הספר וכל פעילות החיים שותקה. בזמן העוצר הבריטים ערכו חיפושים ועברו מבית לבית על מנת לגלות מי הוא חבר מחתרת והיכן מחביאים נשק, בבית של סבא רבא שהיה חבר בהגנה היה מחבוא נשק.  
 
סבתא וסבא בילדותם היו עדים לעליה בלתי חוקית שארגנו המחתרות, ולהתקפות עם נשק של המחתרות נגד הבריטים עוד לפני פרוץ  מלחמת עולם שנייה מנעו מהיהודים לעלות לארץ. באחת  האניות הייתה  דודה של סבתא דרורה, הבריטים עצרו את האנייה כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם, הביאו אותם למחנה המעצר בעתלית ומשם גרשו אותם לאירופה ושם נספו בשואה. סבתא דרורה וסבא דידי היו ילדים בזמן המלחמה אבל ידעו מה קורה בעולם. בתום מלחמת העולם השנייה גברה ההתנגדות נגד הבריטים , והם הגיעו למסקנה שלא יוכלו להמשיך לשלוט בתושבים היהודים. בתאריך כ'ט בנובמבר 1947 האומות המאוחדות החליטו ברוב קולות כי ליהודים מגיעה מדינה.
בתאריך 15 למאי 1948 ביום שהבריטי האחרון עזב את הארץ דוד בן גוריון יחד עם מועצת  העם הכריזו על הקמת מדינת ישראל לעם היהודי. עוד באותו לילה היו התקפות  מצד הערבים על הישוב היהודי וצבאות מדינות ערב פלשו למדינת ישראל והתחילה מלחמת תש"ח, למרות שהישוב היה קטן  ולא היה מספיק נשק הצבא הצעיר ניצח במלחמה. סבא רבא שלי, סבא משה שרת בצה"ל כנשק בחזית המרכז, סבא רבא שני, סבא מאיר היה קטוע שתי רגליו לכן לא גויס.
 
עם הכרזת המדינה  שערי הארץ נפתחו ואלפי ניצולים  עלו לארץ ויושבו במעברות, באותו זמן סבתא וסבא היו בתנועת הצופים ושם הכירו, ויחד עם כל החברים עזרו לעולים שבמעברות, כל קיץ סבא וסבתא היו מצטרפים למחנות עבודה לעזרת הקיבוצים כחלק מהפעילות בצופים, סבתא למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, בגלל העלייה הגדולה היה מחסור גדול במורים, כשסבתא דרורה התגייסה למדה בשעות הערב בסמינר צה"ל למורות, וממשיכה ללמד כמתנדבת לילדי עולים עד עצם היום הזה, סבא למד בבית ספר מקצועי מקס פיין, ואחר כך בבית ספר אורט.
 
סבתא וסבא שרתו בצה"ל באותה תקופה ומיד לאחר שחרורם נישאו, והם יחד עד היום למעלה מ-60  שנה. במשך השנים נולדו להם הדודים שלי טלי ורון ואחריהם אבא שלי שי ואחיו התאום גיא. טלי, אבא שלי וגיא התחתנו ויש לי המון בני דודים. הדוד שלי רון שרת בחטיבת גבעתי בגדוד שקד ונהרג במלחמת לבנון הראשונה, לפני שלושים ושתיים שנים. סבא וסבתא הקימו להנצחתו בית ספר לילדים מחוננים "רון ורדי" בראשון לציון, גם שבט הצופים יעד שרון הקים נקרא על שמו, וכן גם המוזיאון לתולדות המחשב שבחיפה, שאוסף המחשבים של רון נמצאים בו. כל משפחתנו לוקחת חלק פעיל בהנצחה, ואני עוזר לסבא דידי בסדנה שלו לבנות מוצגים למוזיאון המדע שסבא הקים בבית ספר רון ורדי. 
הדוד של סבתא דרורה נפל במלחמת תש"ח, ובן דוד של אבא שלי, רונן גם הוא נפל בלבנון.
 
אני אוהב לבוא לסבא וסבתא הם אחלה מקבלי אורחים אני פוגש אצלם את כל המשפחה, דודים של אבא שלי, את הדודים שלי, את בני הדודים משני דורות וגם את הילדים שלהם שהם נינים של סבא וסבתא שהם תמיד במצב רוח טוב וכיף לי אצלם. כשהייתי בן 8 וחצי כתבו על סבא ועלי מאמר בעיתון כלכליסט. 
 
שי הגיע לכאן כדי להפקיד אצל אביו, שהוא אחיו הבכור של גורו הסטארט־אפים יוסי ורדי, את בנו רותם (8 וחצי). רותם נכנס לסדנה ומתנהג כבעל הבית: הוא מיד מתחיל לנסר, לנקב ולשייף בפצירות חלקי עץ. הוא בונה, לדבריו, חללית. בעתיד הוא מתכנן לבנות גם משחק כדורסל: "זה יהיה מגרש עם סלים וכדורים, ועם הלחצנים אפשר יהיה לקלוע לסל. הם יעבדו על סוללה. אני אשב מול חבר ונראה מי יקלע", הוא אומר תוך ניסור של רגלי החללית. "הוא לא אוהב רק לשחק, אלא גם לעבוד", אומר סבא דידי בגאווה מופגנת.
 
"זה עניין מולד – או שיש לך או שאין לך את זה,", גם אם לא הייתה ההשפעה של סבא, רותם היה מגיע לכך בכל מקרה", אומר שי, "אנחנו בונים לעצמנו יחד דברים לחצר ולגינה, לא רק דברים פרקטיים. לרותם יש את הקטע, יש לו את השריטה המשפחתית, הוא קיבל בגנים את החוש. לא כל שאר הנכדים קיבלו את זה". "כשאני בא לסבא וסבתא יש סיכוי של 3% שאני לא ארד לסדנה", מאשר רותם, "אני אוהב לבנות, אבל הכי אני אוהב לנסר ולתת מכות עם פטיש. סבא אומר שנולדתי עם כלי עבודה ביד".
 
תשע"ו

מילון

פתיליית נפט
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. פתיליות כאלו שמשו לבישול בשנותיה הראשונות של המדינה (מתוך ויקיפדיה)

פרימוס
בישראל של תקופת היישוב והקמת המדינה היה הפרימוס אמצעי נפוץ להרתחת דודי כביסה וגם לבישול. הלהבה של הפרימוס היתה חזקה יותר מזו של הפתיליה

חלבן
האדם שתפקידו היה לחלק את החלב לבתים בבוקר

ציטוטים

”אני עוזר לסבא דידי בסדנא שלו בבנית מוצגים למוזיאון שהקים בביה"ס רון ורדי“

”סבא וסבתא שהם תמיד במצב רוח טוב וכיף לי אצלם“

הקשר הרב דורי