מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

רותי לוסקי על ידידה הטוב ביותר

סבתא ונועם בבית התפוצות
סבתא בילדותה
האקורדיון מלווה את רותי לוסקי בכל שלב בחייה

שמי רותי לוסקי. אני נקראת כך כי נולדתי בחג השבועות ובחג השבועות קוראים את מגילת רות. הוריי גרו בשכונה שנקראת נחליאל בחדרה, שם אני נולדתי. בשכונה הזאת היו אנשים שנולדו ועלו לארץ מתימן, הם היו אנשים דתיים, אחד מהם, שמו יואב אריכא, בא אל אבי ואמר לו: "נולדה לך ילדה בחג השבועות, וכדאי לקרוא לה רות על מפני שקוראים את מגילת רות".

בגיל שנתיים עברנו לשכונה אחרת, בית אליעזר, שנקראה על שם אליעזר קפלן, שהיה שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. בית הספר היסודי שלמדתי בו נקרא בית ספר קפלן. היינו שלוש בנות בבית, יש לי אחות גדולה ממני בשנתיים, והייתה לי אחות שהייתה צעירה ממני ב-12 שנים. החיים בשכונה היו חיים נפלאים, כולם שיחקו עם כולם, כולם אכלו אצל כולם והבתים היו פתוחים. לא הייתה תלבושת אחידה בבית הספר והעונש הנפוץ והמפחיד ביותר היה להעתיק את פרק קי"ט בתהילים, הכל תלוי בחומרת המעשה. ככל שהמעשה היה חמור יותר, ככה כמות ההעתקות של הפרקים הייתה גדולה יותר. המקצוע האהוב עלי ביותר היה מוזיקה. המורה למוזיקה (נח נאמן) היה גם המורה שלי לאקורדיון. כשבגרתי, האקורדיון היה כמעט החבר הכי טוב שלי, ניגנתי אתו בימי הולדת, בגני ילדים, בחוגים לריקודי עם, על במות הרקדה, בימי עצמאות וטסתי אתו לחו"ל כאקורדיוניסטית של משלחת ספורטאים לגרמניה. עד היום האקורדיון הוא החבר הכמעט הכי טוב שלי.

בבית הספר היסודי שבו למדתי היה חדר אוכל ומי שרצה והוריו שילמו יכול היה לאכול ארוחת צהריים. למדתי בתיכון חקלאי ושם אכלנו כולנו ארוחת צהריים, היו ממתקים שונים. בילדותי רוב המשחקים היו בחצרות הבתים. מאוד מאוד מקובל היה פשוט לשחק בחוץ ולהמציא משחקים. פעם היו מאזינים למוזיקה עברית ולועזית ומוזיקה של שפת האם שלנו (פולנית), רקדנו ריקודי עם במועדון ובימי שישי בערב רקדנו ריקודים סלוניים (של האחד והיחיד קליף ריצ'רד, ואחרים). המפגשים בימי שישי בערב התקיימו בבתים שלנו, בעיקר בבתים בהם ההורים הלכו לשחק קלפים ביום שישי בערב (והיו כמה כאלה שהיו קבועים). ההורים שלי לא הגבילו אותי בשעת חזרה הביתה ויכולתי להיות בחוץ כמה זמן שרציתי, אני מניחה שהיחס אלי נבע ממקום של "סומכים עלייך". אני בתור אימא, וכך היה לאורך כל השנים היחס של הוריי אלי, גם סמכתי על הילדים שלי וזה הוכיח את עצמו לאורך כל הדרך.

אהבה ומשפחה

שירתי בצה"ל כמורה חיילת בבאר שבע, לימדתי אנשים בקבוצות קטנות (בעיקר נשים) עברית. למסגרת לימודים זו קראו: "ביעור הבערות". קיבלתי מספר קבוצות של נשים שלא ידעו קרוא וכתוב בשום שפה, והתפקיד שלי היה ללמד אותן עברית. הייתה לנו שיטת לימוד שאותה למדנו בקורס לפני שהגענו אל הקבוצות, שיעורי ההצלחה לא היו גבוהים במיוחד אבל לא ויתרנו וכל אחד ואחת שהצלחנו ללמד הייתה לנו שמחה רבה. אני רוצה לציין שהגעתי לצבא אחרי סמינר עם תעודת הוראה. הקצינה שהייתה המפקדת שלי הציעה לי להכיר חבר של חבר שלה אשר לימים הפך להיות בעלי – וכל השאר היסטוריה. אחרי הצבא חזרתי לחדרה לבית הוריי והתחלתי ללמד באולפן של עולים חדשים אקדמאים בפרדס חנה. באותה תקופה נמשכה מערכת היחסים עם מי שעתיד להיות בעלי. קבענו ביננו פגישה (או שאני הגעתי לנתניה באוטובוס או שהוא הגיע לחדרה), לפעמים קבענו בבית קפה או בקולנוע ולפעמים נשארנו בבית וכך הלכה והתפתחה מערכת היחסים עד למיסוד הקשר (שהסתיים בחתונה). לא היה מקובל באותה תקופה לגור ביחד, היה מקובל להתנהל באופן שונה מהיום. התחתנו וכעבור שנתיים נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו היום שבעה נכדים. בתקופתי לא היה מקובל לדבר בפתיחות על עניינים אינטימיים, היה חינוך לעצמאות ולקיחת אחריות על המעשים והתוצאות של מה שעשינו. עם ההורים דיברנו על ענייני היום, על בגדים, אוכל, בילויים והרגשות באופן כללי. אצלי בבית היה חינוך לעצמאות (תמיד הייתה לי הרגשה שאני בן אדם בוגר ואחראי). התחלתי לעבוד בגיל מוקדם מאוד, ניגנתי בימי הולדת בגני ילדים וקיבלתי תמורה, בשלב מאוחר יותר כשלמדתי בתיכון ניגנתי בחוגים לריקודי עם, כך הייתי עצמאית מבחינה כלכלית בגיל צעיר כל-כך (עובדה שנתנה לי ביטחון עצמי). אבא שלי ניסה ללמד אותי כל מיני דברים שהוא עסק בהם ואימא שלי שיתפה ברזי המטבח, בישול ואפיה.

העלייה ארצה

הוריי, שושנה ומאיר, היו פליטים ממלחמת העולם השנייה, מהמשפחות של הוריי לא נשאר אף אחד, אמי שרדה את המלחמה בדרך לא דרך, הם לא רצו לדבר על זה. יש לי מעט מידע על אותה תקופה. שמענו דרך קרובי משפחה רחוקים ודרך עבודות שורשים. הוריי נפגשו במחנה עקורים בגרמניה, שם הם הכירו והתחתנו וחיכו לבוא הגאולה, תוך כדי שהיה במחנה העקורים נולדה להם ילדה, קראו לה חנה על שם סבתי מצד אבי. כאשר חנה הייתה בת חצי שנה הגיע היום, לקחו את הוריי לצרפת עם עוד הרבה אנשים והעלו אותם על אנייה שנקראה "אקסודוס" או יציאת אירופה, באנייה היו כ-4500 אנשים פליטים. כידוע, השלטון הבריטי הגביל את מספר היתרי הכניסה לארץ והם לא נתנו לפליטים לעלות לארץ, והחזירו אותם בשלוש אניות חזרה לאירופה.  הוריי חזרו לקפריסין, שם הם שהו פרק זמן במחנות עד שהצליחו להעלות אותם לארץ ישראל. הם הגיעו לישראל ושיכנו אותם במעברה עם עוד פליטים רבים. התנאים לא היו תנאים קלים אבל ההורים שלי היו מאושרים להיות בארץ ישראל בלי להרגיש איום קיומי מעל ראשם.ֿ לאט לאט הם בנו את ביתם, משפחתם גדלה והם הרגישו ניצחון גדול, לא הצליחו להשמיד אותם והם קמו מתוך ההריסות. אני נולדתי שנה אחרי קום המדינה.

היום כאשר אני ונכדי משתתפים בתוכנית "הקשר הרב דורי" זו הזדמנות מצוינת לשתף אותו בסיפורים מן העבר, שאת רובם הוא (הנכד) לא הכיר, ונראה שהוא נהנה לשמוע אותם ואני נהנית עוד יותר לספר אותם.

הזוית האישית

רותי לוסקי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה נועם. התכנית נערכה בבית הספר בגין בנתניה, התשע״ט.

סבתא רותי לוסקי תרמה סיפורים נוספים אל המאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים: 

סיפור אקסודוס הוא חלק מחיי – רותי לוסקי

1947: השנה של אקסודוס

מילון

חזנות
חזנות הוא כינוי לקריאה של פרקי דת יהודית, בצורה מוזיקלית.

מְגִלַּת רוּת
מְגִלַּת רוּת היא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות. המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חותנתה היהודייה אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות היהודית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ההורים שלי שמעו פרקי חזנות“

”עד היום האקורדיון הוא החבר הכמעט הכי טוב שלי“

הקשר הרב דורי