מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית גבאי, נולדתי בישראל ב 25.12.1938 בבית החולים "הדסה" לשעבר, שהיה ברחוב בלפור בעיר תל אביב. שמי הקודם לפני נישואיי לוי ששון. מקור השם – כשהוריי עלו ארצה שמם היה ששון, הם רצו ל"עברת " את השם והציעו להם את השם לוי. בסופו של דבר, נשארו שני השמות: לוי וששון.

 אימא שלי נהגה לכנות אותי "מרגולה" וחבריי קראו לי מרגלית או "מרגול".  

בית ומשפחה 

אמי זכיה עלתה לישראל מ"אנטב" שבגבול סוריה תורכיה ונפטרה בגיל 94 ואבי- מרדכי עלה לישראל גם כן מאותו אזור ונפטר בגיל 32 ממחלת הסרטן. אני הבת הרביעית למשפחה בת 5 אחים. אחותי הבכורה -מזל, חיים, אריה, אני מרגלית והקטן אברהם. 

כבת הרביעית במשפחה קיבלתי דיי הרבה תשומת לב והייתי הכי מפונקת מבין אחיי. הדבר התבטא בבגדים חדשים שרציתי ואחיי קנו לי, הם השתדלו לא להחסיר ממני כלום, הכל כמובן בגבול היכולת והמצב הכלכלי באותה תקופה.

כשהייתי בת 3 נפטר אבי ממחלת הסרטן שנמצאה בראשו ואמי שהייתה צעירה מאד נאלצה להתמודד עם גידול ופרנסת חמישה ילדים צעירים לבדה. כתוצאה מכך, עבדה בשתי עבודות וכמעט שלא הייתה בבית. אני ואחיי ראינו אותה רק בסופי שבוע. במשך השבוע הייתה יוצאת מוקדם לעבודה ככובסת ובערב עבדה בבית החרושת לשוקולד "ליבר", משאירה עבורנו כסף לקנות אוכל ומבשלת בשבת. מי שבעצם דאג לי כילדה הם אחותי מזל הבכורה ואחיי הגדולים חיים ואריה. אפילו לאספת ההורים בבית הספר הייתה מגיעה אחותי מזל במקום אמי.  אני זוכרת שאמי הייתה מביאה לנו כל הזמן שוקולדים וסוכריות ממפעל השוקולד "ליבר".

במהלך ילדותי גרנו ברחוב קלישר שבעיר תל-אביב בבית שכור. הבית היה בית "ערבי". בשנת תש"ח, במלחמת העצמאות החל ירי מהערבים באזור, ירי צלפים על הבית והייתה סכנה ממשית עבורנו. אמי פחדה מאד ועברה במהירות לאזור יותר צפוני בתל-אביב לבית הדודה, באופן זמני. לאחר מכן, תנועות הלח"י או האצ"ל דאגו לנו למגורים ברחוב הירקון, פינת שלום עליכם. גרנו שם בדירה בת חדר אחד עם מטבח ומקלחת משותפים.  בבית זה, היה "סליק", מסתור של נשק של תנועת הלח"י או האצ"ל ואנחנו לא ידענו מזה. בכל פעם היו מגיעים לבית המשותף הזה, בחורים צעירים ועושים עצמם כאליו משחקים קלפים והיו יושבים אצלנו. לילה אחד, הגיעו הבריטים לבית שלנו החלו לערוך חיפוש, ומצאו את ה"סליק" הם חשדו באחי חיים ורצו לעצור אותו. אמי נבהלה מאד ולאחר המקרה הודיעה שאף אחד לא נכנס לבית החדר הקטן הזה. מקרה זה ידוע לי מהסיפורים של אחיי ואמי.  

הכרזת האום זכורה לי במעורפל…כי הייתי בת 10 : בה' באייר תש"ח יצאו כולם לרחובות רקדו במעגלים ושרו כל הלילה. הריקודים היו סביב שירים שהרוקדים עצמם שרים. אחרי יומיים שלושה פתאום התחילו יריות ואז פרצה מלחמת השחרור. אחי חיים שירת ב"הגנה" ואחי אריה היה מדביק כרוזים עבור תנועת ה"אצ"ל". לאחר המלחמה, הממשלה הציעה דיור למשפחות תמורה 100 לירות. אמי החליטה לעשות את המעבר לדירת שיכון באזור רמת ישראל. את החינוך קיבלתי בעיר גבעתיים. רוב ילדותי זכורה לי מהתקופה שלאחר קום המדינה בבית ברמת ישראל שבגבעתיים. בילדותי אהבתי מאד לרקוד ריקודי עם. בכל ערב כל השכונה הייתה מתכנסת לריקודי עם. בלי מוסיקה, המוסיקה הייתה-אנחנו ששרנו את השירים שלמדנו בבית הספר בשיעורי זימרה. למדנו שירים כמו: "הבו לנו יין", "שאבתי מים בששון" ועוד… לעומת זה, בבית, אמי תמיד הייתה שרה לנו שירים בערבית כמו:  "אום כול תום", "עווייזי פלפילו". שפת הדיבור בבית הייתה ערבית ותורכית. בשכונה שבה גדלתי היו 2 בתי ספר ואני למדתי בבה"ס היסודי "נחלת יצחק" שם אהבתי ללמוד  שיעורי זימרה. בתיכון למדתי בבית הספר "פיטמן" בתל אביב. למדתי מקצוע "פקידות מסחרית" ובכתה י' נאלצתי לעזוב את בית הספר כדי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי בחנות בגדים ברחוב אלנבי בת"א כשנה ולאחר מכן, עבדתי במפעל נחושת ברמת החייל.

לאחר קום המדינה הממשלה החליטה לעשות "צנע". כל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר הילדים. מאחר ואנחנו היינו חמישה ילדים ואמי שהייתה אישה חכמה, לא הרגשנו מחסור באוכל, כי היא תמיד החליפה מוצרי מזון עם השכנים לדוגמא: ק"ג סוכר בחבילת חמאה. אני זוכרת שאכלנו המון דגים, קוקוס וחמאה. המוצרים הטובים הגיעו מסיוע שנתנה ארה"ב למדינה. 

בגיל 17 יצאנו לבלות במסיבה בעיר בת ים, נהגנו ללכת למסיבות לרקוד "ריקודים סלוניים" עם מוסיקה שהתנגנה בפטיפון עם "מנואלה" .נסענו מתל אביב לבת ים שנראתה לי רחוקה מאד כי לא יצאתי מתל אביב לפני כן והגענו לבית שבדיעבד היה הבית של איציק בעלי. רקדנו לצלילי הפטיפון מוסיקה של מייק בראנט  ואז איציק הגיע עם בקבוק בירה ביד והתחיל לדבר איתי ולשאול אותי מאיפה אני ובמה אני עובדת. איציק היה חייל בצבא בחיל שיריון אז. שוחחנו ובסוף הערב קבענו להיפגש שוב. מאחר ובאותה תקופה לא היו אמצעי תקשורת ולא היו טלפונים, או watsup כמו היום…  לא נפגשנו. לאחר זמן מה, הייתי אצל חברה וסיפרתי לה על המסיבה בבת ים ואז יוסי, אח של החברה דיבר איתנו ושמע על הבית במסיבה בבת ים ואמר לי שהוא מכיר את המשפחה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את איציק והוא ענה שהוא חבר טוב שלו. יוסי תיאם ביננו למפגש חוזר. תיאמנו שאני אחכה בשעה 20:00 בדואר המרכזי. הסימן שאדע שזה הוא, כי לא כל כך זכרתי אותו, היה שהוא יעמוד עם עיתון ביד. וכך היה, נפגשנו ונסענו לבית קולנוע בבת ים. איציק לקח אותי ברכב ה"קומנדקר" שלו מהצבא. באותה תקופה נסעו בכבישים באופן טבעי רכבים  צבאיים, טנקים, קומנדקרים ועוד…המשכנו לצאת והתחתנו ב- 10/11/1959 באולמי "לידו" בבת ים.

הבאנו לעולם 4 בנות מקסימות: רונית הבכורה, ריקי, גלית ושרון הקטנה.

 

לקראת גיל 38, איציק חלה במחלת הסוכרת ונאבק במשך שנים עם המחלה. עבר ניתוחים וצנתורים וטופל בבתי חולים מניתוח לניתוח. כל בני המשפחה נרתמו לעזרה אך, העול עליי היה כבד כי הייתי צריכה לעבוד וטפל בו וכן לתחזק בית עם 4 בנות. היה קשה אך אף פעם לא התייאשתי. כל הזמן התפללתי שהוא יחזיק מעמד. רצתי לרופאים פרטיים וניסיתי הכל כדי שייצא מהמחלה.

לצערי, לאחר שש שנות מאבק במחלה, בגיל 44 נפטר איציק מהמחלה. כשהוא משאיר אותי ואת ארבעת בנותיי.

ההתמודדות עם המוות הייתה קשה לכולנו כי דמותו של איציק הייתה חזקה ולא דמיינתי שזה יקרה לו. אבל, לאחר פטירתו לקחתי את עצמי בידיים ובתוכי הרגשתי קושי ועצב רב אך לא הרשיתי לעצמי לשדר או להראות את זה לבנות שלי. ניסיתי להמשיך לתפקד בצורה הכי נבונה כדי שהבנות לא תפגענה. הבנות הגדולות רונית וריקי עזרו במטלות ובפרנסת הבית. כל הזמן היה לי חשוב שהמשפחה תישאר מלוכדת ולא תתפרק מהאסון הזה. וזה עבד, עד היום בנותיי מחוברות אחת לשנייה ואליי. היה לי חשוב גם שהבנות שלי ישמרו על קשר עם בני המשפחה של אבא שלהן ולכן כל הזמן היינו בקשר עם הדודים ובני הדודים.

לאחר מותו של איציק המשכתי לעבוד בבית חרושת לנחושת של אחיי כמנהלת חשבונות. עם סגירת המפעל עברתי לעבוד ב"מועצת פועלי בת ים" בגזברות. לא שקעתי בשכול, המשכתי לטייל עם חברות, לצאת ולנסוע. כל החיים דאגתי ללכד את בני המשפחה ולטפח את הקשרים המשפחתיים. בנותיי, בעליהן, הנכדים והנין הקטן תמיד באים אליי או נפגשים האחד אצל השני. יש לי 8 נכדים: צח, ליאת, טל, דנה, תומר, עמית, גיא וירין. יש לי נין אחד: תום ועוד נינה בדרך…

 

האהבה לבישול ואפייה:

כילדה קטנה לא היה לי שום קשר למטבח. אימא שלי הייתה בשלנית ולא הרגשתי צורך לעשות או להיות במטבח. אך הטעמים הנפלאים של האוכל בילדותי זכורים לי: טעם הקציצות והפירה, השניצל של אמי, חמין עוף עם פירות יבשים, לחם בעגי'ן, עוגיות הבייגלה, כעכים, מעמולים, עטייף ועוד דברים טובים. אני זוכרת שאמי הייתה מכינה כל שישי בורקס בבית אך תנור לא היה אז הייתה שולחת אותנו למאפייה ושם היו אופים לאנשים בתשלום. אמי בישלה בפרימוס ובפתיליות ולכן הבישול היה גם טעים מאד. לאחר החתונה עם איציק, הייתי מכינה לו כל יום חביתה. איציק שבא מבית מרוקאי ואהב אוכל מבושל התחיל לבקש מחמותי, רבקה ז"ל שתלמד אותי לבשל את האוכל שלה ואני למדתי. גם מציון גוהר חבר טוב שלנו, שהיה בשלן מעולה למדתי וכנראה שהייתי תלמידה טובה כי התחלתי לבשל ולאפות ולקבל מחמאות מהחברים ובני המשפחה על האוכל. איציק היה מרוצה מאד מכך ואהב מאד את האוכל והעוגות שאני עושה. מאז החתונה ועד היום אני אוהבת לבשל ולאפות. כשהבנות שלי באות אליי הן והילדים שלהן חוזרים עם קופסאות.  אני אוהבת להכין לכל אחד את מה שהוא אוהב. בחגים באים אליי כולם ואני אוהבת להתכונן לקראת החגים ולהכין מטעמים מיוחדים שאוכלים רק בחגים כמו: כבש בתנור, ממולאים מסוגים שונים, מרק קניידלך, לחם בעגי'ן ועוד…המטבח שלי מגוון, אני מבשלת מאכלים מעדות שונות ומתרבויות שונות לאו דווקא מהמטבח המסורתי עליו גדלתי. הנכדים שלי כל הזמן מחמיאים לי ואומרים שאני צריכה לפתוח מסעדה.