מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני רונית סבתא של רני תא שמע, זהו סיפור ילדותי:

נולדתי בירושלים בבית חולים הדסה. גדלתי בשכונת הקטמונים בבית חם עם חצר גדולה, שבעה ילדים וכלב. אבא שלי, איש שמח מאוד, גידל גם תרנגולות, יונים ומפעם לפעם גם כבשים. השכנים היו מאוד קרובים אחד לשני, גדלנו יחד כמו משפחה אחת גדולה והקשרים נשתמרו עד היום. בבית היו בתחילה שלושה חדרים, והציעו ולאמי בית נוסף אך אמי סירבה מאחר וחפצה לשמור על שלמות ואחדות ילדיה בקרבתה. שמות הורי הם יעקב ורחל. אבי היה טבח במקצועו והוא היה אחראי על כל ארוחות הערב בבית החולים הדסה עין כרם. המצב היה קשה מאוד ולכן אחרי שעות העבודה אבי עבד במקום עבודה נוסף. הוא שימש כמלצר באולמות אירועים ולכן היה חוזר מאוחר מאוד בלילה. לא היו מותרות. הארוחות שלנו היו מבוססות על עופות בעיקר. כמעט ולא היה בשר חוץ מיום שבת, שבו היו מכינים חמין ועם בשר וגם דגים בערב שבת. זאת הייתה חגיגה גדולה עבורנו כי לטבול את החלה ברוטב הדגים היה מעדן אלוהי. אמי הייתה עובדת ניקיון בבתי המעונות בבית החולים הדסה. היא הייתה משכימה קום בסביבות השעה 5 לפנות בוקר כדי שיוכלו לתת לנו מענה לצרכים שלנו, כי כאמור היינו שבעה ילדים וזה לא היה דבר פשוט כלל וכלל. בנוסף לכך, אחותי הבכורה ואחי חלו בפוליו. פוליו זוהי מחלה של שיתוק ילדים. בגיל שנה. אחותי קיבלה את המחלה והשתתקה ברגלה הימנית. לכן אושפזה חודשים רבים בבית החולים, עברה 20 ניתוחים, השתילו לה ברגים בברכיים ובלבד שתוכל ללכת. השיקום היה ארוך וכלל אשפוז ארוך מאוד בבית חולים שיקומי אלין. אחי, שהוא צעיר מאחותי בשלוש שנים, חלה במחלת הפוליו גם הוא ונזקק לניתוחים רבים.

לא היה אינטרנט ולא פלאפונים. בקושי הייתה טלוויזיה, וגם זה היה רק ערוץ אחד. כל יום שישי היה סרט ערבי וכל המשפחה הייתה מתכנסת עם גרעינים והיינו מפצחים ורואים סרט. לא היינו נשארים בבית. אחרי הכנת שיעורי הבית היינו משחקים במגרשי המשחקים. משחקים כמו קלאס, תופסת, מחבואים, כדורגל, כדור הקפה, כדורסל ועוד הרבה משחקים יפים. בחורף היינו משחקים בדוקים, חמש אבנים ועוד משחקי רצפה. הרבה משחקים בנינו לבד. למדנו בבית ספר דתי "בית יעקב", בנות לחוד ובנים לחוד. הבנים למדו באותו מתחם אבל הפרידו בינינו בגדר גבוהה. לבנים היו מורים בנים ולבנות מורות בלבד. ההורים שלי לא רצו לשלוח אותנו גדול למורה. אם לא הכנו שיעורי בית או הפרענו, המורות היו צובטות אותנו ביד ואחותי שהייתה שובבה מאוד "זכתה" להרבה צביטות ביד. במיוחד זכורה לנו המורה רחל, שהייתה מכשפה לא קטנה וכולם פחדו ממנה, היא הרביצה לנו עם סרגל. לבנים הרביצו עם מקל וככה חינכו אותנו (לא חושבת שהצליחו). בבית הספר היה חדר אוכל גדול ואני זוכרת את האוכל המצוין שהכינו. הייתה מבשלת שקראו לה שרה וכולנו מאוד חיכינו לשעת האוכל. אני זוכרת במיוחד את יום הפלאפל והטחינה. היה כל כך טעים שבקשנו עוד ועוד אבל לא היה מספיק. הבגדים שלבשתי תמיד היו של אחותי הגדולה יותר, שקיבלה את הבגדים מהאחות הגדולה יותר. פעמיים בשנה – בפסח ובראש השנה – קנו לנו בגדים. לנעליים היה סנדלר שהיה מגיע אלינו הביתה פעמיים בשנה ומודד לנו את כפות הרגלים, ואחרי שבועיים היה מביא לנו נעלים חדשות. זה היה אושר גדול. היה לנו כבוד גדול להורים. לא העזנו להתחצף אליהם ועשינו כל מה שרק ביקשו. עזרנו להם בעבודות הבית מאחר והם יצאו לעבודה שעות רבות. בילדותנו היו לנו מקומות בילוי רבים. בילינו בדיסקוטקים. רקדנו המון, וככה גם הכרנו בנים שחיזרו אחרינו בהתלהבות רבה.

הזוית האישית

סבתא רונית השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה רני. התכנית נערכה בבית הספר יוזמ"ה קציר ממלכתי דתי, במודיעין-מכבים-רעות, התשע"ט.