מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1967 היו בארץ "רוחות של מלחמה". מלחמת ששת הימים פרצה ב-6 ביוני. אנחנו מגויסים גדוד 65 מילואים  חטיבה 80 של הצנחנים. הוציאו אותנו ממקומות העבודה. שרון נולדה בסוף דצמבר. כמה חודשים לאחר לידתה בחודש פברואר אני נקרא לשרת,  45 ימי מילואים בגבול הצפון . הרבה לא הייתי בבית קודם מילואים ארוכים ועכשיו צו 8.

אנחנו מתגייסים לובשים מדים וממתינים. אנחנו  מרוכזים באזור פלמחים. עושים אימונים מנסים לשפר ולשמור על כושר  התנאים הסניטריים לא מהמשופרים ואנחנו מתחילים לסבול מקלקולי קיבה…מחכים כבר כמה שבועות. בערב אחד נכנסים לכוננות גבוה מחר זה מתחיל כך השמועה.

להקת הנח"ל מופיעה אצלנו עם השיר "אילו ציפורים " יש להם כפפות לבנות על הידיים. אנחנו לא נותנים להם לרדת כי יודעים.. איך  שהם יורדים אנחנו מתחלים. הם גומרים את ההופעה מביאים לנו מסכות אב"כ יש מעט ערכות והמג"ד אומר רק המפקדים יקבלו. אני מעורר מרד ולא מסכים לקבל . בסופו של דבר אף אחד לא לוקח ..או לכולם או כלום.  בדיעבד נודע לנו  שהכינו שטחים לבתי קברות חיכו להמון נפגעים.

יש תדריך אנחנו הולכים על עמדות התותחים במתחם "אום-כתף "יעד  ענק עם מאות קני תותחים. השריון צריך לחדור מולם ואנחנו צריכים בלילה לשתק אותם. עולים להליקופטרים טסים לכיוון היעד נוחתים ללא הפרעה חושך גמור  ומתחילים לנוע  אנחנו עמוסים לעייפה בציוד ותחמושת לפנינו דיונות חול בגובה אדיר שנראה שלא נגמרות .לפתע מעלינו שריקות פגזים המצרים זיהו את אזור הנחיתה ומפגיזים אותו. בדיעבד התברר לנו שאנחנו היינו הכוח היחיד  שפועל יתר הכוחות לא  יכלו להגיע. מגיעים למתחם התותחים נפתח קרב יריות בתעלות ותוך כמה דקות מתברר שהחיילים המצרים בורחים אנחנו סורקים את השטח את הנפגעים שלנו משכיבים בתוך מכתש שנוצר מפגיעת פגז. מתוך הערכה שאיפה שנפל פגז לא יפול פעם שניה. אבל נפל וגרם אבדות רבות.

עם סיום המשימה אנחנו פותחים במסע  לכיוון שטח הפינוי יש לנו הרבה פצועים. כמעט כל שניים סוחבים פצוע הולכים בדיונות ממש קריעה. מגיעים לשטח הכינוס לקראת פינוי. מתחילים לחפור עמדות שנוכל להיכנס אליהם אם  בבקר יתקיפו אותנו מהאוויר. אנחנו שניים ופצוע גדי מגנוסר פצוע קשה מאד יותר מאוחר התברר שניקטעה לו רגל. הרופא מדלג בין הפצועים ואומר לדבר איתם כל הזמן לא לתת להם לישון. השמש עולה מטוסים אין אבל זבובים בלהקות ממש נורא. רפול  צועק בקשר מבקש פינוי לפחות לפצועים. רק בשעות הצהריים מגיעים ההליקופטרים לפנוי.אנחנו עולים על אוטובוסים הכיוון רמת הגולן. מה כבר אין עוד חיילים הכול עלינו?

יום שבת אנחנו בדרך באחד המקומות אני רואה מישהו מנוה-איתן צועק לו שימסור שלום (לא היו פלאפונים ) מגיעים לאזור כפר סולד אחד החיילים דתי מבקש לעצור את האוטובוס לרגע. יורד מהרכב מוציא חתיכת לחם יבש ומברך על צאת השבת. עולים על מוצב בשם "דרבשיה".  גמרנו עם דרבשיה ממשיכים ברגל  למוצב נוסף שמו עם אני זוכר "גלבינה " בדרך פוגשים חיילים שלנו שנסוגים מהקרב לא הצליחו לכבוש את המוצב. לנו ברור שאין דבר כזה לסגת …הולכים עד הסוף. עולים על המוצב תוך כדי קרב עולים מולנו 2 טנקים כולנו נכנסים לתעלות כמו שפנים. לפתע בחור מכפר החורש יוצא מהתעלה יש לו בזוקה מכוון בקור רוח  ויורה ו…פוגע.. הטנק השני בורח ואחריו כל החיילים הסורים.

זהו שקט לנו נגמרה המלחמה. עולים על האוטובוסים נוסעים דרך הבקעה לירושלים. עוצרים ביריחו מים זורמים בתעלות לצידי הכביש . דוכנים עמוסים כל  טוב . ממשיכים  בעליות לירושלים בדרך המוני פליטים הולכים ברגל לכיוון יריחו או ירדן. אני רואה נשים מפרפרות בצד הדרך כנראה התייבשו. אנחנו אוטמים את הלב והרגשות וממשיכים. מגיעים לירושלים נכנסים לכותל (הוא כבר שלנו). מאד מרגש. 

מגיעים לרמלה .משחררים אותנו ל 24 שעות אני עולה על אוטובוס לרמת גן אנשים מפנים לי מקום לשבת מסתכלים עלי כמו על חייזר. מגיע לרמת גן לבית של ההורים ואז רק שם לב שהבגדים שלי ספוגים בכתמי דם גדולים לא החלפנו בגדים כמה ימים. אבא שלי מחבק אותי. שתבינו אצלנו אף-פעם לא היו חיבוקים ונשיקות. אני מתרחץ אוכל משהו לוקח את ה  "סימקה  1000 " ונוסע לקיבוץ לבקר את המשפחה הקטנה שלי.

זהו שיתפתי אתכם ככה סתם ביום הזיכרון. יום עצוב ומלא זיכרונות שעם השנים לא  נעלמים ואולי אפילו מתחזקים.

סיפורו  האישי של יובל נחמני, סבא של יהב ושחר ושישה נכדים/נכדות נוספים.

העשרה

מלחמת ששת הימים: "מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה."

תשע"ו