מאגר סיפורי מורשת

דבורה ארביב , לפני נישואיה דבורה קוסוביצר, נולדה בשנת 1949 בתל אביב. דבורה ארביב מספרת לאריאל את סיפוריה, במפגשי תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר ויצמן בהרצליה. 

רגעים קשים ומרגשים בדרך לארץ הקודש – סיפור תלאותיהם של סבי וסבתי בין השנים  1947-1949.

בחרתי לתעד את מסע העליה של ההורים של בעלי, לולי ופנחס ארביב, מיום צאתם מארץ מצריים עד הגיעם לארץ ישראל.

פנחס נולד בקהיר בשנת 1910. בגיל 20 החליט פנחס לעלות לא"י וכשלא הסתדר בארץ חזר למצרים. שם התחתן ונולדו להם 4 ילדים. באותו זמן באירופה היטלר עולה לשלטון וגם במצריים סובלים היהודים מפוגרומים  והגרוש ממצריים, מקום הולדתם. הם מקבלים כרטיס נסיעה לכיוון אחד-לפלסטינה. הם הגיעו לנאפולי באיטליה שם שהו שלושה שבועות בבסיס צבאי. אחר כך העבירו אותם לרומא "למונטה-מריו". התנאים היו קשים מאוד. ללא מקלחות, ביגוד ועם מעט מאוד סבון.

תעודת גרוש ממצרים ללא חזרה 

העלייה לארץ ישראל

סבא פנחס נפל למשכב. בעקבות כך אסרו עליו לעלות לא"י. הוא נשלח למרסיי, בצרפת להחלמה כי היה "אינווליד". המשפחה שנותרה הגיעה לארץ באונייה "קוממיות". במהלך ההפלגה לארץ נפער חור בבטן האנייה ומים הציפוה. נשמעו צפירות אזעקה, כולם לבשו חגורות הצלה והפאניקה היתה רבה. הפחד למות בלב ים היה קשה מנשוא. למזלם אנשי הצוות השתלטו על המצב והעולים הגיעו בשלום לאדמת הקודש.

תעודת גרוש ממצרים ללא חזרה

"שער  העלייה"

הם הגיעו לעתלית ל"שער העלייה" שיכנו 50 משפחות וילדים בצריף ארוך. בצפיפות רבה, ללא מים, ללא שירותים ועם אוויר דליל. מחנה עתלית היה סגור. "אין יוצא ואין בא". אנשים הסתובבו במהלך שבועות ללא החלפת ביגוד, נדבקו בכינים. הם נאלצו לעבור חיטוי ב-D.D.T. הגברים תחזקו את המקום והנשים טפלו בילדים.

בערב יום כיפור סבתא לולי אושפזה בבי"ח. ארבעת ילדיה נשארו ללא מזון. הם נאלצו לנבור בפחי אשפה. עוד סופר לי כי 3 פעמים ביום הלכו עם צלחת למטבח המרוחק בקור ובחום. כל משפחה קבלה חצי כיכר לחם לשבוע והילדים 100 גר' בשר לשבוע. בינתיים סבא פנחס הצטרף למשפחה.

מעברת פרדס חנה

לאחר שנה הועברו למעברת פרדס חנה. התיישבו במקום פתוח, באהלים ללא חשמל, מים, חימום. עששית היתה מאירה את האוהל. בשנת 1950 ירד שלג, האוהלים התמוטטו, הילדים התפנו למשפחות זרות. באותם ימים היתה צנע בארץ. לכל משפחה הוקצבו מעט תלושי מזון. לאחר שנה הועברו למעברת שביב, בהרצליה. במשאית כמו בהמות. שוב שוכנו באוהלים ללא כל אמצעי מחייה. בהמשך החליפו את האוהלים לבדונים. כך הם חיו 6 שנים.  הילדים נאלצו לעבוד כדי לעזור למשפחה. והבנות עזרו בעבודות האוהל. סבתא לולי פתחה "גלנטריה"  נסעה לת"א כשתינוק בזרועותיה ובתה בת ה-10 עזרה בסחיבת הסלים. בשנת 1955 העבירו סוף, סוף את סבי וסבתי למבנים של 48 מ"ר, חדר וחצי  עם 7 נפשות. סבא לולי עבד כשמש  בבי"ס בן צבי, עד ליציאתו לגמלאות.

הסיפור נגע לליבי ,ריגש אותי, העציב אותי ושימח אותי בעת ובעונה אחת, בעיקר  כי הדור הקודם לא העז להתלונן למרות הקשיים הבלתי אנושיים. הוא העריך את אדמת הארץ, הסתפק במועט והביאנו עד הלום.

הבאתי את הסיפור כי הוא נגע מאד ללבי. רציתי להראות  לצעירים את העבר מול ההווה, כמה קשה היה לבני הדור הקודם. אני לא יודעת איך אני או ילדי היו היום מתמודדים או חיים כמו שהם  חיו או מה שעברו.

היום הילדים רוצים חדר לבד, מחשב ,ח"ול, ועוד ועוד……

אני זוכרת שאפילו נעלים היינו מעבירים מאח לאח. ואם זה היה גדול קצת היינו חותכים את הנעל מהקצה. לכן חינכתי את ילדי ל: "הצנע לכת היה שמח בחלקך ותעריך את מה שיש לך".

העשרה

קהיר – יהדות קהיר: ""עוד בזמן פוסטט התיישבו יהודים קראים בקהיר. אמנם היו זמנים שהם סבלו מרדיפות וגזירות קשות, אולם בדרך כלל נהנו מיחס סובלני. קהילת היהודים בקהיר פרחה במאה השתים עשרה, אותה תקופה שבה חי בעיר הרמב"ם".

"לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הגיע מספר היהודים בעיר ל-40,000 והם תפסו משרות ועבודות חשובות בעיר. אך לאחר שהפסידו הערבים במלחמת העצמאות, הם החלו לגזור גזירות קשות על היהודים בקהיר ובמצרים בכלל". ויקיפדיה

"שער  העלייה": "שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס",‏‏‏ בשנת 1958 צורף שטחו לעיר חיפה"‏‏.‏

תשע"ו