מאגר סיפורי מורשת

הנין יחיאל לגאמי מספר על סבא רבא, הרב הדגול רבי יחיא לגאמי:

רבי יחיא נולד בכפר לג'ם בסביבות שנות תר"ס – תר"ע, וכדרך כל ילדי יהודי תימן חונך לתורה ומצוות, שכן לא היה בתימן מקום יהודי שלא שמרו את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה בין בעיר ובין בכפר, כל ילד רך חונך ללימוד תורה וקיום המצוות בצורה מעשית. הכשרת כל ילד רך לקריאה בתורה בניקוד הנכון ובטעמי המקרא ולתרגם את הפסוקים בציבור, בקרב יהדות תימן, יצאה לה שם עולם לדורות.

רבי יחיא היה ידוע בחסדיו המרובים. הוא היה אביהם של נצרכים ורבים ונהר של חסד שפע מכותלי ביתו, שכניו ראוהו תמיד יוצא בשעות הערב לספק את מחסורם של משפחות נזקקות, ובשעת סגירת החנויות בערבי שבתות היה עובר בשוק כמי שלא הספיק לקנות צורכי השבת כדי לפקוח עין על מעוטי היכולת שפקדו את המקום ולספק את מחסורם בשעה אחרונה לפני כניסת השבת.

יהודי נאמן, סיפר, שפעם אחת ראה בשוק בערב חג איך שרבי יחיא ניגש לבעל חנות, מחליף עמו כמה מילים, נותן לו סכום מסוים, ומיד אחר כך הוזיל הלה את הסחורה, הוא ידע כי רבים מבני העיר חוששים להתפרסם כמחוסרי יכולת מצד מעמדם בחברה ויחסר להם מצרכי החג, ולכן נתן מכספו לבעל החנות כדי להוזיל את המחירים…

כן היה נוהג לספק את מחסורם של עניים צנועים באמצעות הרב הראשי הגאון מוה"ר יחיא יצחק הלוי זלה"ה ורבנים אחרים. גם עם התגברות פעמי העליה לארץ ישראל, פנו לביתו נצרכים רבים וביקשו ממנו לעזור להוצאות הדרך, והיו גם כמה יתומים שהוא דאג לכל מחסורם ממש.

כגורלם של צדיקים בעולם הזה כך גם רבי יחיא ידע בימי חייו הרבה ייסורים קשים ומרים, אשתו הראשונה נפטרה עליו בימי עלומיו וגם ביתו היחידה מאשה זו נפטרה בעודה קטנה. הוא שב ונשא אשה בשנית, ומאשתו זו נפטרו על פניו שבעה מבניו בעודם קטנים, ייסורים אלה גרמו לו בתחילה לשיברון נפש, אך לא הביאוהו לידי יאוש חס וחלילה, מתוך אמונת אמת ובטחון בה' יתברך שמו, הרבה בתעניות וסיגופים, התבודד והתפלל על קברי צדיקים לבקש רחמים על רוע הגזירה, עד שפעם אחת נסע לעיירה "שאחדיה" להתפלל אל מול ארון הקודש בו היה מונח ספר תורה עתיק – עניין שנודע לסגולה בתימן, הוא נסע בלוית אשתו אשר אחר כך העידה על המעשה אשר קרה להם, ותקופה קצרה אחרי ששב לצנעא נפקד בזרע של קיימא.

וכך היו הדברים:

עם הגיעם ל"שאחדיה" ראה ציבור ממתין לתפילה, לשאלתו לפשר ההמתנה, סיפרו לו שדלת ההיכל בו מונח ספר התורה העתיק נתקעה ואי אפשר לפתחה, רבי יחיא ביקש מן הגבאים רשות להיכנס למול ההיכל, והנה מיד שניגש נפתחו הדלתות מעצמם וספר התורה זז לתוך ידיו – לעיני הציבור שהתרגש מהמחזה. סיפור זה התפרסם בצנעא ומאז נעשה מורי יחיא זצ"ל עד ליומו האחרון כתובת לכל קשיי-יום ואנשי דווי רחמנא ליצלן, ולבקשות שיתפלל עבורם שיושעו.

בתחילת שנת תש"ט עלה לארץ הקודש, הוא נשלח למושב "זנגריה", אך הוא עשה את כל המאמצים ועבר להשתקע בראש העין קרוב וסמוך לבני עדתו, ומיד גם הצטרף לעסקני הציבור במקום. לפרנסתו עבד בחברת "מקורות" ועשה את תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ואדרבא גם ממשכורתו פרס חלק גדול לאביונים , וכך נהג עד לזקנתו כאשר חי על קצבת הביטוח, שהיה הולך בעצמו לקבל את הסכום בכדי שלא ידעו במשפחתו כמה שהוא מקבל וכך יוכל להפריש יותר לצדקה.

ואמנם מידותיו האצילות צדקותו ותורתו פרסמוהו מהר גם בין שאר עדות ישראל וחכמי התורה, וכל החוגים העריכו את מעלותיו. אף גדולי ראשי הישיבות העריכוהו והגאון רבי יחזקאל פרצוביץ זלה"ה המשגיח הרוחני של ישיבת תפארת צבי נסע אליו פעם לקבל את ברכתו לרפואת אשתו. רבי יחזקאל חזר לישיבה מלא התפעלות מדמותו של רבי יחיא, ואת דבריו בשיחה המוסרית השבועית לתלמידיו שאמר באותו היום פתח ואמר: "רבותי! ראיתי היום אחד מל"ו הצדיקים שבדורנו…"

בשנותיו האחרונות כהו עיניו של רבי יחיא עד שהתקשה לקרוא בספר, הוא נותח בעיניו בירושלים אך לא עלתה לו ארוכה, ואף על פי כן המשיך להשכים ולהעריב לבית הכנסת ולמד מזכרונו על ידי שמיעת שיעורים בלבד, ומאז כהו עיניו עד יומו האחרון רבו בכיותיו וקינותיו שאינו יכול לקרוא בספרים, אף שמפיו לא משו המזמורים תחינות והבקשות על גלות השכינה על חורבן בית המקדש ועל אורך הגלות ועמהם פרקי משניות והלכות הרמב"ם.

הזוית האישית

יחיאל לגאמי: שמחתי על ההזדמנות לספר ולתעד את סבא רבא.