מאגר סיפורי מורשת

באביב של שנת 1949, שנה אחרי הקמת המדינה, עלינו ארצה. הייתי בת 4, בת יחידה להורים ניצולי שואה.

הגענו לראשון לציון – שם גרה משפחתו של דודי שעלו לישראל בשנות ה-30.

ראשון לציוןהייתה מושבה שבה התגוררו משפחות הבילויים, עולים מתימן ועולים מכל קצוות אירופה שאחרי המלחמה. הימים היו ימי צנע, המדינה הייתה בתחילת דרכה בכל התחומים: בניה, תעשייה, חינוך, תרבות ועוד.

בשכונה שבה גרנו לא היו כבישים ולא היו מדרכות. הדרכים היו דרכי חול, חול שהיה נכנס לנעליים, לרחובות לא היו שמות וכתובות היו מזוהות לפי שמות המשפחה של האנשים שגרו שם. מיד עם הגעתי, הוכנסתי לגן ילדים בשכונת התימנים. אני לא ידעתי עברית והילדים לא ידעו יידיש. אבל ילדים לומדים מהר לתקשר ולשחק ותוך שבועות ספורים כבר ידעתי לדבר עברית.

 אמא שלי, למדה עברית באולפן לעולים חדשים ואבא שלי ידע קצת עברית מאחר ולמד  "לשון קודש" ב"חדר" בארץ מוצאו  פולין.

כאשר התחלתי ללמוד בבית ספר חביב בשנת 1951 עברנו לגור בשיכון.

כל יום היינו, כל ילדי השיכון, רוכבים על אופניים לבית הספר בעיר. חשוב לציין, שלא היו הרבה מכוניות פרטיות ומי שלא היו לו אופניים נסע באוטובוס או הלך ברגל. בשיכון היו הרבה ילדים והיינו מבלים כל אחר הצהריים בשכונה .

כשהייתי בת  7 נולדה אחותי דליה, סבתא שלך. כבר לא הייתי בת יחידה והמשפחה שלנו התרחבה. לי היה תפקיד לשמור על אחותי התינוקת כשההורים היו בעבודה אחר הצהריים וכשהיא גדלה, הייתי לוקחת אותה כל בוקר לגן הילדים ומחזירה אותה מהגן בצהריים – כך היה נהוג בזמננו: אח גדול אחראי על האח הצעיר יותר.

כעבור 5 שנים בשיכון עברנו לגור בעיר בשכונה נחמדה, שבה התגוררו הרבה ילדים בשכבת הגיל שלי וכולם למדו בבית ספר חביב – כך שהיינו מבלים יחדו גם בדרך לבית הספר וכמובן אחר הצהריים.

הייתה לנו שריקה מוסכמת. ילד או ילדה שסיימו ארוחת צהריים ושיעורי בית – היה יוצא לחצר, שורק את השריקה הקבועה – ואט אט היו מתאספים כל הילדים בשכונה. נהגנו לשחק בכל המשחקים של אותה תקופה: חמש אבנים, קלאס, קפיצה בחבל, ג'ולות, פורפירות, מחבואים, מחניים ועוד.  בימי שבת היינו הולכים לתנועת הנוער: אני הייתי חברת ב"מכבי צעיר" – שם היו פעולות ומשחקים וטיולים ומשימות. חשוב לציין, שלא כמו היום, לא היינו  מבלים בבתים של הילדים, האמת היא, שכמעט לא הכרנו את הבתים שלהם – כל חיי החברה שלנו היו ברחוב, בחצר , בשכונה או בתנועה.

בימי הקיץ היינו נוסעים כל שבת לחוף הים. נוסעים…. במשאית. נהוג היה ללכת אל נהג המשאית במהלך השבוע, נרשמים לנסיעה, הנהג היה מודיע באיזה שעה יבוא לאסוף אותנו ובאיזה כתובת – זה לא היה תענוג גדול. היינו חוזרים אחר הצהריים "צלויים", כואבים, ועם חול בישבן זה לא כיף בכלל…

חפצים וכלים שהיו או יותר נכון – לא היו לנו:

תארי לך איזה חיים היו לנו אז כאשר בבתים לא היה טלפון. הטלפון היחידי בשכונה היה בבית המרקחת. בכל שכונה היתה חנות מכולת – שם קנינו את מצרכי המזון, לידה בדרך כלל היתה גם חנות ירקות ואיטליז למוצרי בשר. בעיר היו בעלי מלאכה שיצרו או תקנו את מה שנקרע או נשבר כמו: סנדלר לנעליים, חייט לבגדי גברים, תופרת לבגדי נשים, נגר לרהיטים, נפח למוצרי ברזל, זגג לזכוכית, אופה ללחמים וחלות וכו'.

התקופה של ראשית המדינה היתה תקופת צנע – תקופה שבה מצרכים היו ניתנים לתושבים בהקצבה כמו: לחם, ביצים, בשר, חלב וכו'. בבתים לא היו מקררים חשמליים: היה ארון קרח – שזה ארון דמוי מקרר שבחלקו העליון היה תא נפרד שלתוכו היינו מכניסים בלוק קרח. את הקרח היינו קונים ממחלק הקרח שהיה עובר בשכונה. הילדים היו עומדים  מחוץ לבית ובידיהם מגבת עבה, מקבלים את גוש הקרח ורצים מהר הביתה להכניס לארון. הילדים גם היו אחראים על קניית נפט ממחלק הנפט וחלב מהחלבן – כל אלה היו עוברים ברחובות ומכריזים בקול רם על מרכולתם. בבתים לא היו כיריים חשמליים – אמא בשלה על פתיליית נפט, מגהצת במגהץ מחומם בפחמים, לא היו מכונות כביסה, מדיחי כלים ומזגנים – היו רק מאווררים – שלא תמיד ציננו את האויר, הכי חשוב לציין – לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב – בקושי היתה לנו רדיו גדול ופטיפון עם תקליטים מויניל של 33 סיבובים.