מאגר סיפורי מורשת

אנו מקדישים את סיפור תכנית הקשר הרב-דורי הזה לסבא ראובן ווסרקרוג ז"ל שלא זכה להכיר את נכדיו ונכדותיו. מילדיו ומסבתי שולמית (שולה) – לא נפרד. הוא איתם בליבם. הדברים נכתבים מפי סבתי שולמית, לכן נכתב בגוף שלישי. על סבתא שולמית סיפרנו בתכנית קשר הרב-דורי בשנת 2016, לכן אנו מקדישים את הקשר הרב-דורי לסבא ראובן וסרקרוג ז"ל, שלא זכה להכיר את נכדיו עם אחותי רוני.

א.   החיים בפולין – עושר כלכלי מהול במכאוב גופני ורוחני

ראובן נולד בתאריך 5 במאי 1946 בבוכרה, לשם ברחה משפחתו בזמן מלחמת העולם השנייה. אביו שמואל גויס לצבא האדום כצלף בתחילת המלחמה. לאחר המלחמה ולאחר שסבא ראובן נולד הם חזרו לפולין ושם חיו חיים טובים ואולי אף טובים מאוד. ביתם בפולין היה בית מפואר בן שלוש קומות. אביו עבד כרופא שיניים.

ראובן כתינוק

הפרוטה לא חסרה. החיים נראו טובים, ופולין הייתה ונשארה אהובה עליהם. ההורים של ראובן תכננו וחשבו כי אם יעלה הצורך לעזוב את פולין יהגרו לארצות הברית, שם גרה באותה עת דודתו, אחות אביו.

חיי ילדותו של ראובן בפולין היו חיים טובים. ראובן כילד, כנער ולאחר מכן כבוגר, ידע תמיד לשמור על כבודו, וציפה תמיד, שכשם שהוא שומר על כבודו של אחר, כך גם ינהגו כלפיו. משרבו ההצקות והפגיעות בו, וכוחו לא היה עוד פקטור מרתיע, הגיע הביתה יום אחד ואמר להוריו: ״אנחנו עולים לישראל״. הוריו ניסו להסביר לו שמדינת ישראל אינו יעד מתוכנן והם מבקשים להגר לארצות הברית. ראובן היה באותו זמן בן 11, אהוב, מכבד את האחר, אך החלטי מאוד. ראובן אמר להוריו כי הוא יעלה לארץ ישראל, אם יצטרפו, ישמח, והם יהיו ביחד, אך אם הם יהגרו לארצות הברית, הוא לא יתלווה אליהם. בשנת 1957, הרבה בגלל דרישת ראובן הילד בן 11 שסלד מהאנטישמיות ממנה סבל, עלו לארץ ישראל.

משפחתו של ראובן בפולין

ב.    ארץ ישראל – כארץ המגשימה חלומות

ראובן אהב את הארץ וכשם שידע בפולין, כילד יהודי יחיד בכיתתו ועל אף גילו הצעיר לזעוק בגאווה – ״אני יהודי גאה ואיש לא יעליב אותי״, כך גם ידע לדחות כל ניסיון בארץ לפגוע בו או לכנותו "פולני מלוכלך". כל מי שניסה להגדירו לפי ארץ המוצא או לפי דתו, היה משיב, ברוגע אך בהחלטיות רבה: "אני אדם ועכשיו מוצהר כבעל לאום יהודי המתגורר בארצו – ארץ ישראל״.

בנעוריו

ראובן התקבל לבית הספר העממי בקריית ביאליק והמשיך אחר כך לתיכון, הכיר חברים יצא לטיולים. כאשר בבית הספר כינו אותו "פולני" הוא לא ראה בו כינוי שיש להתגאות בו ומצא לנכון לספר על כך למנהל בית הספר וביקש שלא לעבור על כך בשתיקה. האסיפה אכן כללה את כל התלמידים. ראובן סיפר את סיפורו, מנהל בית הספר תמך בעמדתו, וראובן קנה את מעמדו כנער גאה בעל בטחון – נער שהיה לישראלי. כאשר הוריו ביקשו לראות במדינת ישראל מקום מעבר, ראובן הסביר להם כי הגיע לנחלת חייו – מדינת ישראל, ואין לו כל כוונה להגר למקום אחר.

ראובן בטיול

ג.  הגשמה עצמית – לימודי רפואה, נישואין והקמת משפחה

ראובן ידע מראש כי הוא רוצה להיות רופא. ראובן נחשב לילד צייתן, המקפיד לשמוע את דברי הוריו, ומכבדם. הדיבר "כבד אביך ואת אימך" (שמות, פרק יט, פסוק יב), היו חלק מאישיותו המיוחדת. אך את החלטותיו לצורך הגשמת רצונותיו, ידע לקבל באופן עצמאי. ראובן ידע גם לעמוד על שלו ולא לוותר על שאיפותיו, הכול תוך שמירה על כבודם של אחרים לצד כבודו שלו.

ראובן החליט ללמוד רפואה כעתודאי וחשב שכך יוכל גם לתרום יותר בשירות הצבאי. הוא התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים עין כרם, כעתודאי. ראובן ראה בערך החיים ערך עליון, וחשב שכדי לממש בפועל ערך זה, יהיה לרופא, רופא מנתח ובאמצעות תחום העיסוק, יציל חיים.

בשנה השנייה ללימודי רפואה הכיר את סבתי, נפל בקסמיה, ולא היה מוכן עוד להיפרד ממנה. הם נישאו בתאריך 6.3.1969  – על אף התנגדות הוריו, והיו לזוג מאוהב עד ליום פטירתו. בתקופת הלימודים למדו הוא וסבתי בירושלים, שניהם סטודנטים: הוא, כסטודנט לרפואה, וסבתי סטודנטית למשפטים. בשנה השנייה ללימודים נולד דודי שגב, בנם הבכור. ראובן קיבל תואר תואר דוקטור לרפואה בשנת 1973.

תואר דוקטור לרפואה, הדסה עין כרם

סבתי סיימה תואר משפטים ועוד שנת התמחות באותה שנה, ועם גיוסו של ראובן לצבא הם עברו להתגורר בקיבוץ כפר הנשיא.

נישואי ראובן ושלומית 

ד.   השירות הצבאי -מלחמת יום הכיפורים

בתאריך 6 באוקטובר 1973 בשעה 13:55 פורצת מלחמת יום הכיפורים. זו לא הייתה מלחמתו הראשונה של ראובן. ראובן השתתף גם במלחמת ששת הימים אך לא כלוחם ולא כרופא, הוא לקח חלק במלחמת ההתשה, נלחם על חיי החיילים ונלחם על חייו במלחמת יום הכיפורים. אוזלת היד וההרוגים הרבים מביאים אותו לאבל מתמשך. לאחר מלחמת יום הכיפורים המשיך לשרת בצה"ל, שירות חובה וקבע, תחת צווי מילואים וצו 8 בלבנון.

אותות המלחמה של ראובן

ראובן היה הרופא הגדודי בחיל שריון, גדוד 74 בחטיבה 188. ראובן בא במקום הרופא הקודם יעקב ממט שהתמנה לרופא החטיבה. למרות ששמו לא הוזכר בספר אבירם ברקאי שכתב את הספר "על בלימה", סיפורה של חטיבה 188, הוא טיפל בפצועים רבים ועזב לבית חולים רמב"ם בחשד להתקף לב רק בתאריך 13 לאוקטובר 1973 לאחר ההפקעה השנייה לשטח סוריה, לאחר שביקש אישור מהרופא החטיבתי להתפנות ורק לאחר שרופא אחר הגיע למלא תפקידו.

זה מה שכתב החובש ציון הדרי שהיה עם סבי ראובן, בווטסאפ ששלח לסבתי השנה (5/10/2019) לקראת אזכרה לכל החיילים שנהרגו במלחמה מהגדוד ומהחטיבה שלו:

"שולמית שלום ושבוע טוב, אני ציון הדרי, הייתי החובש בחרמון עם ראובן ז"ל ואחר כך המשכנו לטפל בנפגעים בקונטרה. אחר כך בפריצה למובלעת הסורית ושם ד"ר ראובן לא הרגיש טוב, ושמרתי עליו.

לצערי שמעתי שנפטר. יהיה זכרו ברוך.

אני חייב לו תודה גדולה. פעמיים הציל את חיי, ונשארתי בחיים בזכותו ואני מרגיש חובה לספר לך את הקשר שלי אליו. כבר 46 שנים אני לא מפסיק לספר עליו.

הוא נשכח מהזיכרון…"

בהמשך המשיך לספר כי כמות הפצועים הייתה בלתי נסבלת, הכל תחת לחץ של הפגזות ופצועים שהגיעו מכל מיני יחידות – גולני, נחל, שריון תותחנים, כשראובן עובד בלי הפסקה ובלי אוכל. ומוסיף: "יש הרבה לספר, מגיעה לו הוקרה והכרה על מה שעשה ואיך שתפקד".

ראובן טיפל בפצועים ימים ולילות, כשפסקו הפצועים להגיע ובמקומם הגיעו ההרוגים. ברגע שהגיעו עוד ועוד הרוגים וחלקם מהגדוד שהכיר באופן אישי, "נשבר" ראובן בליבו וברוחו. זמן רב ייקח לו לחזור לעצמו ושנים אחרי מלחמת יום כיפורים גידל זקן שסירב להוריד מאחר שהיה באבל אמיתי ועמוק על הנופלים. לטעמו, לא הקדישו מספיק לזכרם, מה שחייב לדעתו, לא דיבורים, לא עצרות זיכרון, אלא שינוי ערכי אצל הנותרים בחיים למען עצמם אך בעיקר לזכור ולהזכיר שמותם של הנופלים לא היה לשווא. במותם לא רק ציוו לנו את החיים, אלא גם ערך של כיבוד האחר, באשר הוא אדם.

ראובן בצבא 

ה.   החיים לאחר המלחמה -ובמות הנופלים ציוו לנו חיים ערכיים

לראובן, כאמור, היה קשה מאוד לחזור לחיים הרגילים. שנים רבות גידל זקן לאות אבל, ונהג לחזור ולהדגיש כי עלינו להיטיב דרכנו.

בשנת 1976 נולד אביו של יאיר (יובל) ובשנת 1978 נולדה עדי. הולדת הילדים הנוספים הוסיפו אושר רב. בשנת 1977 ראובן מסיים את שירותו הצבאי ומתחיל בהתמחות בתחום הנוירוכירורגיה אצל פרופ' פייזר בבית חולים רמב"ם בחיפה. במסגרת תוכנית ההתמחות עובר ראובן לכירורגיה כללית. ראובן מקובל מאוד כאשר מספר הניתוחים המועבר אליו גדול יחסית. המתמחים האחרים מבקשים חלוקה אחרת. ראובן מגויס בצו 8 וכשהוא חוזר התקופה אינה מוכרת כחלק מתקופת ההתמחות שלו בנוירוכירורגיה. ראובן נדרש לחזור על תקופת ההתמחות בכירורגיה. ראובן כעוס, קורבנות המלחמה של מלחמת יום הכיפורים עדיין איתו. ראובן מבין שאם אתה באמת לרכוש ניסיון בניתוחים צריך לחפש מקום אחר. פרופ' פייזר מנסה לשכנע את ראובן להישאר בארץ הוא נהנה מאוד מהרמה המקצועית של ראובן, אשר במקביל ממציא גם שיטת ניתוח בהידרוצפלוס בתינוקות.

תעודת רופא בדרום אפריקה

ראובן מקבל הזמנה לבית חולים לבני המקום בדרום אפריקה, שם מתבצעים ניתוחי מוח בהיקף מספרי גבוה ביותר.  בשנת 1979 כל המשפחה יחד עם ראובן, כאשר הבת הקטנה בת 10 חודשים, יוצאת לדרום אפריקה, ליוהנסבורג. ראובן מתחיל את תקופת ההתמחות בבית החולים – Baragwanath Hospital שהוא בית החולים השלישי הגדול בעולם, שיש בו כ-3200 מיטות ואנשי צוות בהיקף של 6,760 אנשי צוות. בקייפטאון עובר ראובן קורס לניתוחי מוח מיקרוסקופיים.

ראובן, אשתו וילדיו בדרום אפריקה

תוך השנה הראשונה מוזמן ראובן  לבית החולים ללבנים בבלומפונטיין והוא מתקבל שם לבית החולים על אף הסעיפים המגבילים לפיהם לרופאים קתולים ויהודים הכניסה אסורה. בעת היותו שם מקבל ראובן הזמנה מפרופ' ליפשיץ, מנהל המחלקה הנויורוכירורגית בבית החולים החדש האונברסיטאי, ביוהנסבורג. ראובן חותם על חוזה עבודה מכובד לחמש שנים.

הברית של יובל, אבא של יאיר

ה.  חזרה לארץ- ארץ החלומות אינה מקבלת בניה השבים

ראובן מוזמן לנהל את היחידה לנויורוכירורגיה בביה״ח אסף הרופא. אחרי שנה מחליטים לסגור את היחידה ולהסתפק במחלקה בתל-השומר. ראובן נשאר ללא עבודה מסודרת ומתקבל לעבוד בבית חולים הדסה עין כרם באופן ארעי. מתברר עוד שבאותה תקופה ראובן חלה ובאותה מחלקה הוא מתאשפז כחולה.

ראובן נפטר ממחלה קשה בתאריך 22 לאוגוסט 1987 והוא בן 41 וחצי בלבד. ראובן קבור בגבעת שאול בירושלים. על קברו כמייצג אותו נרשמו המלים: "אוהב, אהוב ובעל עקרונות".

השתתפות בצער עם פטירתו של ראובן

ו.   החיים ממשיכים, במותו ציווה לנו החיים

הנכדים בארה״ב

שלושת ילדיו של סבי ראובן וסבתי שולמית – וביניהם אביו של יאיר, הם ילדים מקסימים. אילו היה זוכה ראובן לראותם, היה גאה, אוהב עד אין קץ. במיוחד חבל שנשללה ממנו הזכות לראות הנכדות והנכדים. אתם הייתם מחזירים לו אהבה ואתם הייתם מכירים סבא-אדם בעל עקרונות אוהב חיים ואדם, מתפעל מהטבע, מהחברים, אך בעיקר ממשפחתו.

הנכדים בארץ 

גם בתמונות ניתן לראות את ההיעדרות החסרה כל כך של ראובן.

במותו ציווה לנו את החיים, השמחה, חדוות החיים והאהבה וכי המשפחה תמיד במקום ראשון.

למידע העשרה נוסף על סבא ראובן: 

הזוית האישית

יאיר: היה מעניין להכיר את סבי והרגשתי שחבל שלא הכרתי אותו.

שולמית: היה כיף לספר ליאיר, אך מלווה במכאוב ובזיכרונות.