מאגר סיפורי מורשת

בחרתי להשתתף עם סבתא עתליה, אימא של אבא שלי, בתכנית הקשר הרב דורי. סבתא ואני מאוד קרובים, היא מבלה איתי זמן רב עוזרת, דואגת ומסייעת. לכן בעבודה זו אספר על ההיסטוריה המשפחתית מהצד שלה, ומזווית מבטה המיוחדת, כולל סיפורים על שורשי המשפחה שלה, סיפורי החיים של הוריה וקצת מחוויות הילדות וההתבגרות שלה, בישראל "של פעם".

סבתא עצמה מאוד שמחה להשתתף בתכנית זו והתרגשה לעבור איתי את השלבים השונים בתוכה. אין ספק שמדובר בתכנית חשובה ומעצימה ואנו מאחלים שיהיה לתכנית זו המשך גם בשנים הבאות כדי שגם אחי ואחותי הקטנה, יזכו לחוות ולהשתתף בה.

סבתא עתליה, סבתי האהובה, היא כאמור אם אבי – עתליה גזית, לבית שילינגובסקי. היא נולדה בשנת 1951 כילדה רביעית אחרי אחות בכורה – מיכל, אח – עמרם ואחות שלומית, בשכונה קטנה שקטה וכפרית בדרום מזרח תל אביב, שכונת "נחלת יצחק".

בעמודים הבאים אגולל את סיפורי המשפחה, כפי שלמדתי וחוויתי במהלך החודשים האחרונים, במסגרת תכנית זו.

תודה מיוחדת לסבתא על כך שסייעה בהכנת עבודה במסירות והתמדה – מעל ומעבר לכל מה שאפשר היה לחלום עליו, על הסבלנות ושיתוף הפעולה ובאהבה גדולה.

ההורים של סבתא עתליה

ד"ר חיה-חביבה לבית טוקר – אימא של סבתא עתליה

היא נולדה בכפר קטן בליטא בשם רדווליסקי בשנת 1910 (תאריך לידה מדויק 25.08.1910). היא נולדה כילדה שנייה במשפחה בת חמשה ילדים. בשנות ילדותה גורשה משפחתה בגלל יהדותה, אל אוקראינה למשך ארבע שנים.

בתמונה: המשפחה של סבתא חיה-חביבה, משפחת טוקר

בזמן השהות של משפחתה באוקראינה – אמה, מייכלה, נפטרה, מחתך עמוק שנפצעה בו בעת שעבדה עם כלי עידור שבו עיבדה את חלקת המשפחה. אביה, הרמן (צבי) התמודד עם האובדן הגדול והמשיך לדאוג למשפחה, והתרכז במשימה, אותה הפך למשימת חייו – חינוך ילדיו.

הרמן היה הבעלים של חנות לצרכי ברזל וצבעים  (כמו "טמבור" או "הום-סנטר" של ימינו), ובנוסף לעבודתו היה אבא מסור לילדיו, מעולם לא נישא בשנית. כסיוע לטיפול בילדים ובהחזקת משק הבית השוטף, הועסקה בבית אישה מקומית, כעוזרת ומטפלת. הבית נוהל באווירה חמה, תרבותית מסורתית וציונית. כציוני הקפיד הרמן ששפת הדיבור בבית תהיה עברית ואידיש, ומחוץ לבית דיברו בשפות רוסית וליטאית .

בתמונה: סבתא חיה-חביבה, יפה (כפי שהייתה כל חייה…) וצעירה

חיה-חביבה למדה בבית הספר התיכון "הגימנסיה הריאלית העברית – תרבות" בקובנה, בו הלימודים התקיימו בשפה העברית.

קפיצה לעתיד (הפסקה בסיפור ההיסטורי)

סבתא עתליה ביקרה, במסגרת טיול שורשים שערכה בקובנה בשנת 2007, במבנה ביה"ס. היום במקום קיים ביה"ס תיכון "רגיל "  שכונתי, שבזמן הביקור בו המה מקולות הנערים והנערות ששהו במקום. לאחר סיור קצר במקום וטיפוס במדרגות לקומה השנייה – הגיעה סבתא עתליה למזכירות ביה"ס והציגה את  עצמה כבת של מי שלמדה בביה"ס  בשנות העשרים של המאה הקודמת, (כנראה בין  1913-1917). במסדרונות  בית הספר היו תלויות תמונות מחזור של הבוגרים, אבל רק של השנים האחרונות. שסבתא ניסתה לברר האם יש תמונות מחזור קודמות מהתקופה שבה אמא שלה, חיה חביבה, למדה בבית הספר – נאמר שאלה כנראה קיימים בארכיון בית הספר, ולא זמינות לצפייה והתרשמות מיידית.

באותו ביקור ביקרה סבתא עתליה גם בעיירה רדווליסקי, מקום הולדתה של אמה. למרות שניסתה, לצערה לא הצליחה למצוא את המיקום המדויק, שהיה בית ילדותה של אמה.

חזרה לסיפור ההיסטורי – קורות החיים של סבתא חיה-חביבה

לאחר סיום בית הספר התיכון המשיכה חיה-חביבה ללימודי רפואת שינים באוניברסיטת קובנה ועם סיום לימודיה, בשנת 1934 – עלתה לארץ ישראל,  וזאת למרות בקשות חוזרות ונישנות של אביה ואחייה , שלא תעשה כן – כי על אף "רוח הציונות" שפעמה בהם, הם חששו מאוד לשלומה של חיה-חביבה, במקום כמו אזור ארץ ישראל של אז (כאמור שנים טרום קום המדינה) – אזור בו מלחמות ומאורעות דמים הם עניין שבשגרה.

תהליך רישום וקבלת "אישור לעליה" לא היו פשוטים. לצורך קבלת אישור היא נישאה בנישואים פיקטיביים, לבחור יהודי שלא הכירה, שכול חלומו היה לעלות כחלוץ לארץ ישראל. האישורים שניתנו באותה התקופה היו "אישור ליחיד", או זוג שהוכיח שהוא נשוי. הפעילים למען העלייה שמחו לבצע "נישואים פיקטיביים" בין "יחידים" שרצו לעלות לארץ ובצורה כזו, להכפיל את מספר העולים במסגרת אותו מכסת מספר האישורים שהצליחו להשיג (זוג נשוי נספר כאישור אחד).

משפחתה של חיה-חביבה, שנשארה בעיירה בליטא – הושמדה על ידי הגרמנים במהלך השואה, במלחמת העולם השנייה. רק חיה-חביבה ואחיה – חיים (רופא אף הוא), היחידים ששרדו.

כמה מילים על חיים (אח של חיה-חביבה)

חיים, שהיה גדול ממנה בכמה שנים, ניצל בזכות היותו רופא ובזכות כך שבתחילת מלחמת העולם השנייה הוא היה בהשתלמות בגרמניה, הורשה להתגייס לצבא הליטאי, כך נשלח עם  קבוצת רופאים למלחמה בצד הרוסי. אשתו פולה, שאף היא הייתה רופאה, ניצלה גם היא. ביתם הבכורה נלקחה מהוריה ב"אקציית הילדים"  ונרצחה  על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה נולד להם בן נוסף, בשם גרישה-צבי, ייבדל לחיים ארוכים, המתגורר היום בירושלים.

חזרה לסיפור ההיסטורי – קורות החיים של סבתא חיה-חביבה

בשנותיה הראשונות בארץ התגוררה חיה-חביבה בבית חברים בתל-אביב, ולאחר מכן,עם נישואיה בשנת 1939 לאריה-זאב (אבא של סבתא עתליה), הוסיפה לשמה את שם המשפחה שילינגובסקי ועברה להתגורר בשכונת נחלת יצחק, בבית אותה בנה אריה-זאב. בדירתם הקטנה חיה-חביבה הקימה ותחזקה מרפאת השיניים, שהייתה זמינה כול שעות היום והלילה עבור מי שזקוק היה לטיפול בשיניו. עד היום, רבים מתושבי השכונה הוותיקים, זוכרים את סבתא עתליה כ"הבת הקטנה של רופאת השיניים".

בתמונות: שלט הרופאה של סבתא חיה-חביבה, סבתא חיה-חביבה, עם עוד לקוח מרוצה

בנוסף לעבודתה כרופאה, הייתה פעילה בתנועת "ההגנה", וכן הייתה פעילה ב"הסתדרות רופאי השיניים בישראל". במקביל לקריירה הארוכה כרופאת שיניים שכונתית אהובה ומוערכת, לאורך השנים עמלה גם על גידול משפחה לתפארת (סבתא עתליה היא הקטנה מבין ארבעה אחים – ולכולם ילדים ונכדים אהובים).

אחרי יציאתה לגמלאות, התרכזה בפעילות כסבתא מרובת נכדים ונינים, בפעילות מרובה בהתנדבות – התנדבות בספריה השכונתית, ב-י.ע.ל. (יד עזר לחולה) בביה"ח תל השומר והתנדבה כמסייעת-מייעצת ומדריכה למשפחות שעלו מארצות רוסיה, בהתמודדות מול הבירוקרטיה היום-יומית של החיים בישראל. ריבוי הידע בשפות (חיה-חביבה שלטה ברוסית, ליטאית, אידיש, גרמנית ועברית), שרכשה בכישרון רב במהלך חייה, סייע לה רבות בעבודה זו וביכולת לתקשר עם מגוון רחב של לאומים.

בגיל 94 וחצי, בהיותה מוקפת משפחה אוהבת, חמה ומטפלת – ילדים, נכדים ונינים ולאחר חיים מלאי פעילות והשראה, נפטרה ד"ר חיה-חביבה (סבתא חביבה), בבית שבו התגוררה במשך רוב ימי חייה בישראל, בשכונת "נחלת יצחק" שבתל-אביב.

בתמונה: סבתא וסבא – בגיל יותר מבוגר – נהנים מזמן איכות בפיקניק משפחתי

אריה-זאב לבית שילינגובסקי (לימים קוצר ל – שילינג) – אבא של סבתא עתליה

נולד בעיר לזדיי בליטא בשנת 1908 (תאריך לידה מדויק 30.11.1908). להוריו (שלום וקהלה) הייתה מסעדה, וכן הייתה בבעלותם חווה חקלאית שההשקיה בה נעשתה בעזרת סוסי המשפחה. אריה-זאב היה הבן השני מתוך ארבעה בנים ואחות אחת.

אריה-זאב למד בבית הספר העברי המקומי "מרימפול", שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ששפת הדיבור והלימוד בו הייתה עברית. כתלמיד היה פעיל בתנועת בית"ר תחילה כחניך ובהמשך כמדריך וטרם עלייתו ארצה הגיע להיות מפקד ה"קן" המקומי.

בסיימו את בית הספר התיכון, עבר אריה-זאב להתגורר בקובנה, שם החליט ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטה המקומית. במהלך לימודיו הכיר והתאהב בעלמה צעירה ונאה, סטודנטית כמוהו, לרפואת שיניים, בשם חיה-חביבה לבית טוקר (מי שבעתיד תהיה אישתו ואמא של סבתא עתליה). הקשר עם חיה-חביבה הופסק זמנית, כשהיא החליטה לעלות לארץ ישראל, והוא נשאר להמשך הלימודים.

בתומנה: סבא אריה-זאב, בן 22 (1930)

בשנת 1936 – לאחר כשנתיים בלימודי הרפואה, החליט אריה-זאב שהגשמת הרעיון הציוני חשובה יותר מהמשך הלימודים, כמו גם געגועיו  לאותה סטודנטית, שלימיים תינשא לו, הביאו אותו להחלטה לעזוב את לימודיו ולעלות כחלוץ ארצה. הוא עלה עם "סרטיפיקט" של עשירים (עבורו הפקידו אלף לירות שטרלינג).

שאר משפחתו, הוריו וארבעת האחים הנותרים, החליטו להישאר בליטא – ונספו כולם במהלך השואה. למיטב ידיעתנו אח אחד – עורך דין במקצועו, חוסל במבצר של קובנה (ב"אקציית האקדמאים"). לאותו אח הייתה בת אחת, בשם קוקי-שרה שילינגובסקי (היום קופליביץ), שנמסרה להסתר בכנסייה וכך שרדה את תקופת השואה. שאר חברי המשפחה חוסלו במחנות השמדה שונים – מקום קבורתם אינו ידוע.

בהגיעו לארץ, התקופה הייתה תקופת המאורעות והקמת המחתרות כגון אצ"ל ולח"י. מיד עם הגעתו ארצה חידש את הקשר הרומנטי עם אהובתו מליטא, ד"ר חיה חביבה.

בתחילת דרכו בארץ – אריה-זאב עסק בעבודות שונות בנמל יפו ובנמל חיפה, ובסלילת הדרך הישנה לירושלים, שם התגורר זמן מה בבית דודו (משפחת קרקלינסקי). לאחר תקופה קצרה, כחלק מתפקידו בפעילותו בבית"ר, עבר לגור, ובעצם להסתתר, באחד הישובים באזור כפר סבא. הוא נטל חלק בפעולות מחתרתיות רבות, וזכה לשם כינוי מחתרתי מיוחד בארגון, בשם "ראובני". לאחרת תקופה של מחבוא, התגלתה פעילות הקבוצה, שבהמשך התהוותה ונודעה כקבוצת האצ"ל.

לאחר תקופה נוספת, הגיע אריה-זאב לתל-אביב ומקום מגוריו הראשון בעיר היה ברחוב אחד העם. בשנת 1939 נישאו אריה-זאב וחיה-חביבה, בתל אביב, בברכתו של הרב פרנקל, בדירה ברחוב יהודה הלוי. החתונה, שהייתה בנוכחות קומץ חברים, נערכה ב"יום עוצר", בו הופצצה תל אביב ולכן רק קומץ חברים הגיעו לטקס החתונה. גם אותם חברים שהגיעו, נאלצו להגיע למקום טקס החופה ברגל, בגלל העוצר שהיה בעיר.

חלק מהחברים שלא הגיעו לאירוע – היו עצורים על עבירות "פוליטיות" וחלקם היו בשבוע אבל על מות ארבעה חברים, שנהרגו באחד מאירועי התוקפנות של אז, על ידי האנגלים, ששלטו בארץ באותה התקופה.

בתמונה: סבא וסבתא נשואים – זוג צעיר, יפה ומאושר

בתמונה: סבא אריה-זאב, על האופניים, ברחוב תל אביבי טיפוסי – בשנות החמישים.

עוד בשנת 1939 אריה-זאב רכש מגרש קטן בשכונת נחלת יצחק , שכונה שרבים מתושביה הגיעו מוילנה וקובנה שבליטא. במו ידיו בנה על המגרש – חדרון עם מטבחון קטן (שלימים גדל והתרחב למטבח בגודל "מלא"), ואחר כן עוד הוסיף ובנה שני חדרי מגורים. בבית זה התגוררו אריה-זאב, אשתו וארבעת ילדיהם (שהצעירה מהם, הלו היא סבתי – סבתא עתליה). בבית זה גם נוהלה כל השנים, מרפאת השיניים של ד"ר חיה-חביבה.

בתמונה: בית שילינג בשנות החמישים

קפיצה – קדימה בזמן – לגבי הבית בו גדלה סבתא עתליה

אותו הבית, בתמונה האחרונה שלו, לפני שנהרס ונבנה עליו "בית שילינג" – בית רב קומות, שארבעת האחים הקימו יחדיו, אחרי שסבתא רבתא נפטרה:

בתמונה: בית שילינג בשנות התשעים

וככה זה נראה היום (בניית בית שילינג החדש החלה בשנת 2010, והסתיימה בשנת 2012):

בית שילינג 2020 – כפי שהוקם מחדש ע"י המשפחה, בניהולו המנצח של הגיס (של סבתא עתליה) – יוני בכרך, ז"ל.

למי שרוצה לקרוא עוד על השכונה (שכונת נחלת יצחק) של הימים ההם – ההיסטוריים, מומלץ לקרוא בקישור לאתר הסיורים בתל אביב.

בלובי הכניסה לבניין החדש, מוצב שלט לכבוד המורשת המשפחתית ההיסטורית, כך זה נראה:

בחזרה לסיפור ההיסטורי של סבא אריה-זאב

לפני ובסמוך לקום המדינה, הייתה בטרום מדינת ישראל של אז "מלחמת המפלגות" – "הסזון", שהיוותה סלע מחלוקת בין האצ"ל, לח"י וההגנה ("הסזון" – הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד הארגוניים האחרים כדי לאלצם לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו לעיתים באלימות).

בתמונה: אישור חברות של סבא אריה-זאב באצ"ל

האווירה במדינה הייתה מתוחה, אבל על רקע המתיחות וכסוג של גורם מאחד – מיד לאחר תקופה זו, במאי 1948, הוכרז על הקמת המדינה והקמת צבא הגנה לישראל (צה"ל) – במסגרתו אוחדו כל הארגונים הצבאיים שהיו פעילים עד להקמתו.

כחלק מאותן מלחמות הארגוניים הפנימיות של אז ועקב חילוקי הדעות בינם – חברי ההגנה ניסו להתנקש בחיי אריה-זאב, בזמן שאשתו (ד"ר חיה-חביבה) הייתה בביה"ח בזמן לידת ילדתם השלישית – שלומית. למרבה המזל אריה-זאב שרד את ההתקפה והתאושש בצורה מרשימה, אולם סימני החתך בפניו, נשארו בו עד סוף חייו.

בתמונה: כתבה מהעיתון על המקרים האלימים, בהם נפצע סבא

בהמשך לתקרית דמים זו, שהייתה אירוע טראומתי עבור המשפחה, וכמחאה על התנהגות חבריה לארגון כלפי בעלה האהוב – עברה סבתא חיה-חביבה, שהייתה פעילה עד אז במסגרת "ההגנה", אל שורות לח"י. בשנת 1948, עבר אריה-זאב לעבוד בקופת החולים – לאומית  והיה  לאחד מראשוני עובדיה, ביחד עם מר פעמוני (מייסד קופת חולים לאומית) . בשנת 1954 עבר לעבוד ב"מוסד לביטוח לאומי".

אריה-זאב המשיך לעבוד ב"מוסד לביטוח לאומי" שנים רבות (עד מעבר גיל פנסיה – גיל 73). בנוסף הוא היה פעיל בוועד השכונה ופעל רבות למען הקהילה, ובעיקר – במהלך השנים, היה אבא (ומאוחר יותר סבא) לתפארת. כגמלאי – עסק רבות בהתנדבות, היה פעיל במשמר האזרחי של השכונה, התנדב באגודה למלחמה בסרטן, ליווה רבים מהעולים מליטא בדרכם החדשה בארץ, וכן שימש כגזבר ב"איגוד יוצאי ליטא". בשנת 1989 בגיל 81, מוקף משפחה חמה ואוהבת, אישה, ילדים ונכדים – נפטר אריה-זאב, בבית שבו התגורר מרבית  חייו בישראל,  בשכונת "נחלת יצחק" שבתל-אביב.

בתמונה: סבא אריה-זאב וסבתא חיה-חביבה, מתענגים על ארוחת בוקר איכותית..

סבתא עתליה

סבתי – עתליה נולדה בשנת 1951 (תאריך לידה מדויק 18.03.1951), כאחות הקטנה של מיכל – קהלה , אח – עמרם ואחות שלומית-צמחה – ארבעה ילדים, שזכו לגדול במשפחה אחת, מאושרת וחמה במיוחד.

בתמונה: משפחה אחת, גדולה ומאושרת – סבתא עתליה, ההורים, האח והאחיות

סבתא עתליה גדלה בשכונת "נחלת יצחק" שהייתה שכונה שקטה ושלווה. רבים מתושבי השכונה היו בעלי לולים ורפתות (בשכונה הזו אף נוסדה מחלבת תנובה  ובהמשך הוקמה  קבוצת טרה – הלו היא "טרה" של ימינו).  באווירה החקלאית ששררה אז בשכונה, רבים מתושביה גידלו בחצרותיהם עצי פרי מסוגים שונים תפוזים "רגילים"  ו "תפוזי-דם", עצי שזיף אדום וצהוב, עצי  קלמנטינות ו-מנדרינות, עצי לימון וגויאבה ואף עצי אשכוליות "רגילים" ו" אשכוליות -דם".

בשכונה היו יחסי שכנות נפלאים. השכונה הייתה טבולה בירק טבעי – מעשב בר דרך שיחי קוצים, ועד עצי תות גבוהים ומלאים בעלים ירוקים גדולים, שהיוו לנו הילדים, מקומות מסתור למשחקי המחבואים והתופסת.

כילדים שיחקנו בחוץ, שדלתות כל הבתים פתוחות לרווחה וקולות הילדים נשמעים בערבוביה עם קולות הקו-קו-ריקו של התרנגולות, והמו-מו של הפרות. ממש שכונה לתפארת, שנמצאת אי-שם בין תל אביב  שהתחילה לגדול, ובין גבעתיים המתפתחת. כבישים לא היו בשכונה. נהגנו להתהלך יחפים בשבילי השכונה, ולרוב אף להגיע כך, לבית הספר השכונתי –"אילון", שבשטחו עמד מגדל המים המפורסם. בקומת הכניסה של אותו מגדל מים, ששימש כחלק מבית הספר, לצרכי לימודים – היה ממוקם "חדר הטבע" של בית הספר. חדר הטבע הזה היה "פלא" הזכור לי במיוחד – היה זה חדר עגול (שהרי מיקומו במגדל המים, העגול גם הוא), שבתוכו היו מפוזרים אקווריונים עם דגים שונים, פינות לסנאי, פינות לצבים (שהיינו מוצאים בשבילי השכונה), כלובי ציפורים, כלובי לטאות וזיקיות, כלובי פרפרים ואף פינות הנבטה לזרעים שונים. בחלק מפינות ההנבטה וההזרעה ניסינו לגדל צמחי תבלין כאלה ואחרים, והיה אף "שולחן הניסויים"  שעליו נעשו ניסויים חקלאיים במבחנות עם חומרים "מיוחדים" שבתוכן גידלנו עשבים/צמחים/פרחים.

לבית הספר, הגענו פעמים רבות יחפים – שכפות הרגלים שלנו נוגעות בעשביה ובחול הנעים מחד, ו-בחלק מהימים צעדנו על עשבים ש"טל הלילה" עוד היה עליהם, ובימים אחרים כפות רגלינו נשרטו מיובש הצמחייה והקוצים היבשים שהיו בצידי השבילים בהם צעדנו. כשהלכנו לבית הספר, נהגנו לשים על ראשינו את הילקוטים מלאי הספרים והמחברות (כשהצד "הישר"/השטוח של הילקוט על הראש), כפי שיעצו לנו הורינו. אז זה נראה לנו טבעי, ו"הרווחנו"  גם תרגול הקפדה על הליכה זקופה, ויציבה  וגם למדנו לשמור על שיווי משקל בתנועה.

לאבי המשפחה, אריה-זאב, הייתה "ווספה עם סירה"  ובחודשי הקיץ נהגה המשפחה – אריה-זאב, חיה-חביבה וארבעת ילדיהם – לנסוע לחוף ים תל אביב. בדרך כלל היו הנסיעות לים בימי שלישי ושישי אחה"צ – תמיד עם קופסה ובתוכה מילון חתוך לפלחים, קופסה אחרת עם אבטיח חתוך לריבועים ומיכל גדול עם מים.

כשהיינו מגיעים לים – היינו משתכשכים במי הים ובחול המוזהב , שהיו בו פיסות זפת , שנדבקו לכפות רגלינו , בנינו ארמונות חול לתפארת. בשובינו היינו כולנו נעמדים בחצר הבית ועם צינור המים השפרצנו אחד על השני, וכך הורדנו מעלינו את חול הים. את הזפת נאלצנו להוריד מכפות רגלינו , בעזרת שפשוף צמר פלדה שנטבל בנפט.

בקצה השכונה (נחלת יצחק), ממש על גבול העיר גבעתיים (שרק כביש צר היה בינה לבין השכונה שהיא חלק מתל אביב) – שכן "בית החרושת לקרח", אשר ממנו יצאו מידי בוקר עשרות עגלות רתומות לחמורים עמוסות בבלוקים מלבניים ארוכים של גושי קרח. עגלות אלו הסתובבו בכול ברחבי העיר ומכרו חתיכות הקרח – חתיכות שנחתכו לאורך, לפי בקשת הלקוחות (דיירי השכונות) והיו מוכנסות על ידי הרוכשים ל"ארון-מקרר" – כדי לייצור "גוף קירור" למזון (הפתרון של אז – למקרר של ימינו).

את גן הילדים – גנון , סבתי חוותה  ב"גן רינה" , שהיה ליד שני עצי תמרים גבוהים, שהיו בסמוך לבית משפחת צייטרין.

ממש בסמוך לדירתם (הדירה של משפחת צייטרין), היה מאגר מים גדול, שסיפק מים לשכונה – שזרמו בצינורות ברזל ארוכים, שהתפתלו ברחבי השכונה ובעזרתם הושקו כול הרפתות, הלולים, הפרדסים והגידולים האחרים שהיו פזורים ברחבי השכונה.

מאגר מים, זה, שהיה בנוי מדורג, היה מתמלא בשעות הערב, ממים שהגיעו בצנרת מחוץ השכונה, אל תוכו, במהלך כל הלילה, ו-בעזרת הצינורות הרבים  שיצאו ממנו, מכול ארבעת צדדיו , יצאו המים לחצרות בתי השכונה לטובת ולרווחת התושבים.

אל מאגר גדול זה נהגנו "להתגנב" כילדים ולטבול בערבי הקיץ החמים, שהשכנים הקרובים היו עוזרים לנו ומשמשים כמודיעים, ב"איתות מקל שעליו גופיה לבנה", האם מי משומרי השכונה או "ביקורת מאגר המים", מגיעה לבדיקה – שאז זה סימן  לצאת מהמים לברוח. בדרך לגן היו שני עצי-שיחי תות ענקיים שעליהם נהגנו לטפס, עם קופסאות נעלים שהנחנו בתוכם עלי תות כמצע לגידול תולעי משי עדינות, שהיו מאוד נעימות לנו במגע וכולן יפיפיות  בצבעי צהוב-חום-שחור.

את "גן חובה" בילתה סבתא בגן שהיה צמוד למבנה בית הספר "אילון", מחד, ומאידך היה צמוד לבית הכנסת הגדול, השכונתי (שבצדו היה באר המים, בה נהגו המתפללים לקיים את מצות "תשליך" מידי שנה ושנה). מכיוון שבית הספר "איילון", בו למדה, היה קטן מלהכיל יחדיו את כל ילדי השכונה, היו שנים בהן חולקו הלימודים למשמרות – דהיינו משמונה בבוקר ועד לשעת הצהרים למדו מחצית מילדי השכונה במשמרת בוקר (משמרת ראשונה), והמחצית האחרת של ילדי השכונה למדו משעת צהרים ועד אחר הצהרים (משמרת שנייה). כך מצאה סבתי את עצמה, לומדת את כיתות ג' וד' ב"משמרת שנייה", עם בקרים פנויים לעשייה ולבילויים.

בצידה המערבי של השכונה זרם וואדי אילון-המוסררה. מי הגשמים שירדו בהרי ירושלים, זרמו באפיק  וואדי מוסררה, ובהגיעם לאזור מישור החוף. באזור השכונה בה סבתא התגוררה, "נחלת יצחק", הוודאי לעיתים היה עולה על גדותיו ומציף את צריפי השכונה, שניבנו בגובה האדמה, על תכולתם ולעיתים אף היו קורבנות בנפש.

עם השנים, וואדי – מוסררה,  בחלק הזה של מישור החוף, כונס לצינורות ענק באזור ירושלים ואלה נשפכים אי שם בחופי תל אביב. בנתיב הוודאי הזה, במהלך השנים נעשו בנתיב זה עבודות תשתית ענק ונסלל כביש מרכזי, הידוע היום לכולנו כ"נתיבי אילון". שכונת "נחלת יצחק", בגלל מיקומה הגיאוגרפי על הגבול שבין הערים, "חוזרה" על ידי העיריות גבעתיים ותל אביב, שרצו שהשכונה תשויך אליהן. משיקולים פוליטיים, כלכליים ואחרים,  בסופו של דבר הוכרה השכונה כחלק בלתי נפרד, מהעיר תל אביב .

עם תום גן החובה המשיכה סבתא בלימודים בבית הספר היסודי "אילון", שבסיומו עמדה בהצלחה במבחן ה"סקר", שאפשר לה להתקבל לבית הספר התיכון עירוני א' שבתל אביב (כיום בית הספר לאומניות שליד מרכז ביכורי העיתים) שנמצא באזור בית מפעל הפיס (היום אזור שרונה-הקריה/רחוב קפלן). כתלמידה, סבתא הצטיינה בלימודי הספורט ואחת מחלומותיה (שלא הוגשמו) היה להיות מורה לחינוך גופני.

בחופשת הקיץ – בחופש הגדול, בין חמישית לשישית  (בין כתה ט'  לכיתה י')  יצאה סבתי לקורס הדרכה מטעם הגדנ"ע (של"ח – שדה, לאום, חברה), למחנה אימונים בתנאיי פנימייה, מה שהכשיר אותה להפוך להיות עוזרת מדריך השל"ח, בכיתה י'  ו – י'א, בשיעורי הגדנ"ע  בבית הספר התיכון (שיעורים שהיו אז חלק מלימודי החובה).

בתמונה: תמונה במחנה  האימונים  של הגדנ"ע, בו הוכשרה להיות עוזרת מדריכת של"ח

אל בית הספר התיכון הגיע סבתי, במשך ארבע שנים ברכיבה על אופנים (ירוקות, כבדות), כשילקוט בית הספר על גבה וכשהיא לבושה בתלבושת אחידה. התלבושת הייתה חצאית כחולה, וחולצה תכלת עם סמל בית הספר על דש החולצה. תלבושת אחידה זאת, הייתה בכול בתי הספר התיכוניים ו"רק" האות הכתובה על דש החולצה היא שהייתה  מבדילה בזיהוי  בין תלמידי ביה"ס אחד למשנהו.

בשנת 1967, בעוד סבתי רכובה על  האופנים במעלה רחוב  קפלן של אז – ושל היום,  מספר דקות לפני השעה שמונה בבוקר, נשמעה צפירת אזעקה עולה ויורדת – והודיעה  לכול התושבים – על התחלת  מלחמה (שלימיים תיקרא "מלחמת ששת הימים").

נקודה משעשעת לימים של אז  (הפסקה בסיפור ההיסטורי)

לאופנים בימים ההם, נדרש  רישוי מסודר, וברשות סבתא יש עד היום את  "הרישיון", אותו קיבלה לאחר ששילמה את האגרה לרישוי האופנים, בבית העירייה של תל אביב. חובה היה, ש"מספר הרישוי" שהיה לוחית פח עם מספר הרישוי מוטבע עליו, ייתלה  בגב מושב כסא רוכב האופנים, במקום גלוי ונראה לעין כל , למען ביטחון ומעקב  השוטרים, אחרי ביטחון הנוהגים ודרך נסיעתם של רוכבי האופנים.

בתמונה: צילום רישיון האופניים

חזרה לסיפור ההיסטורי – סבתא עתליה

עוד בהיותה תלמידה בכיתה ד', הצטרפה סבתא לתנועת הצופים. ה"שבט" הקרוב לביתה, היה שבט גבעתיים, שהוקם ממש אז, בתחילת שנות השישים של המאה ועשרים, ברחוב אילת שבגבעת רמב"ם שבגבעתיים. גם לשם נהגה סבתי להגיע רכובה על האופנים, שעזרו רבות  מעבר להיותם כלי תחבורה אישי, הן שימשו לתפעול ולעזרה שוטפת של גדוד "אלונים" בשבט הצופים.

בבית סבתי היו שני זוגות אופנים "מפורסמות" – האופנים הצהובות אופני ראלי, אופנים קלילות "עם רמה" – "גבריות", ואופני ביסמארק הגרמניות – אופנים מגושמות וחזקות במיוחד ,"בלי רמה" – "לנשים". על האופנים  אפשר היה ל"העמיס" בעת הצורך (מעבר לילקוט לביה"ס) , גם חבלים יתדות ולעיתים גם סרנאדות לבניית "מגדלי חבלים" שנהגנו להקים בפעילות השטח בצופים, שהקמנו לעיתים ב"שטח 9" (היום בשטח 9 – המחנה הצבאי שננטש – נמצא קניון גבעתיים והקאנטרי העירוני שמסביבם וביניהם נבנו עשרות בניני רב קומות, שמהקומות הגבוהות שבהן אפשר לראות במזרח את הרי ירושלים הרחוקים ומהמערב את הים התיכון).

לפעילות ב"צופים" היה עלינו להגיע תמיד במדי הצופים – בגדי החאקי, ושלכל גיל ושכבה הייתה עניבה (שבסיסה משולש והיא מקופלת ארבעה קיפולים לרוחב, היוצרים משולש – כך שנוצרה רצועת אורך, אותה היינו מניחים סביב הצוואר. את קצות ה"עניבה הצופית" היינו קושרים על החזה ב"קשר שטוח"  קטן  ממדים (העיקר שהעניבה תהיה מקובעת בגאון סביבנו כ"כתר" או "זר" או "צעיף" על כתפינו וצווארינו).

צבע העניבה הצופית היה שונה, היו כאלה עם פס לבן "סובב עניבה", וזה העיד על גיל החניכים. בלי הפס לבן – החניכים ב"גדוד" עד כיתה ח' (אז סיום בית הספר היסודי). פס לבן לאורך שולי המשולש – העיד שאתה חניך בשכבת הבוגרים בצופים ו/או גם מדריך, בגילאי בית הספר התיכון. על חולצת החאקי, באזור הכתף היה תג הצופים הכללי בישראל, ומתחתיה  תג נוסף שעליו רקום שבט צופי גבעתיים.

 

בתמונה: סבתא כמדריכת של"ח בתיכון

בסיום בית הספר היסודי, בחופשת הקיץ בסיום כיתה ח', יצאה סבתי לקורס מדריכים של הצופים, שאחריו הדריכה במשך שנתיים חניכי כיתות ז' ו – ח', ובהגיעה לתיכון הצטרפה (עם כול חבריה לשכבה) ל"צופי-אש". השכבות הבוגרות  התנדבו לעזור בפעילות תחנת מכבי-האש  של גבעתיים, שבזמנו הייתה ברחובה הראשי של גבעתיים ברחוב ויצמן. לימים שונה השם כבאי אש  ל"לוחמי -אש", והתחנה אף היא שינתה את מקומה, והועברה למזרח העיר.

עיקר פעילות "צופי האש" הייתה ליווי ותמיכה לכבאים בזמן עבודתם ועזרה בתחזוקת בנין מכבי האש  ושמירה על הסדר והניקיון של הציוד בבניין כולו וכן על תקינות ותחזוקת הציוד המותקן על גבי מכונות כיבוי האש עצמן.

בתמונה: סבתא ב"צופי אש"  (במרכז התמונה)

עברו ימים מיקום מפגש והתכנסות חברי תנועה הצופים של גבעתיים השתנה – מאזור בריכת השחייה של גבעת רמב"ם, ולאחר שהות של כמה שנים בשטח ביה"ס היסודי "שמעוני", שברחוב המאבק שבגבעתיים – עבר השבט למשכנו הקבוע, בשטח הצמוד ל"בית שרת", שבדרום מזרח גבעתיים מאחורי המרכז המסחרי "כורזין" (בו הוא חי ופעיל ותוסס עם מאות חניכים וחניכות עד היום). סבתא שיתפה אותי כי לפני כשלוש שנים נערך מפגש של כול בוגרי השבט לדורותיהם, מפגש שהיה מרגש עד דמעות. את הטקס ניהלו החניכים העכשוויים, שרובם ככולם בגילי (גיל הנכדים).

בתמונות: מחסן הסרנדות כפי שהוא היום, פברואר 2020, בניין שבט הצופים כפי שהוא היום, פברואר 2020

בשנת 1969 הגיע זמן ההחלטה כיצד לשרת את המדינה, במסגרת הנח"ל (נוער חלוצי לומד), שהיה מעין המשך טבעי לחברות בתנועת הצופים – או, לחילופין, לשרת את המדינה ולהתגייס לשירות צה"ל "רגיל". היות ובבית הספר התיכון למדה סבתא ערבית,  הוחלט שתתגייס ותצא לקורס ייעודי בשפה הערבית ובסיומו תשרת בצפון הארץ, בחיל המודיעין, תוך ניצול ידיעת שפת הערבית (זאת אף שהיא העדיפה לשרת כמ"כית, המשך ישיר להיותה מדריכה בתנועת הצופים).

אחרי תקופה קצרה שבו שירתה בבסיס בצפון הארץ, סבתא חלתה בצהבת ואחרי אשפוז קצר בביה"ח "אסף הרופא" ותקופת החלמה והבראה בביתה, עברה לשרת במרכז הארץ ביחידה מובחרת בחיל המודיעין (אותה יחידה שמספרה היום מפורסם וידוע לכולם כיחידת 8200), שם המשיכה לשירות קבע. לאחר מכן שירתה גם במפקדת ביטחון שדה של צה"ל (מחב"ש). את שירותה הצבאי סיימה ביחידה לפיתוח אמצעי לחימה – מפא"ת, ששויכה למשרד הביטחון, במנהלת פיתוח הלוויינים הראשונה של ישראל.

בשנת 1973 (תאריך מדויק 8.7.1973) נשאה סבתא עתליה לסבא אבנר – וטקס נישואיהם נערך בבית הכנסת "שמעון בר יוחאי" שבעיר העתיקה של ירושלים. הורי סבי אבנר – סבתא רינה וסבא מוטקה (מרדכי) התגוררו בירושלים הבירה. סבא מוטקה – הסבא רבה שלי, היה באותם ימים בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובחתונת סבי וסבתי, היו נוכחים אנשים נכבדים ומכובדים, כולל ראש הממשלה דאז הגב' גולדה מאיר, שר החוץ ספיר ,אנשי משרד החוץ ורבים נוספים.

אבני הכותל כפי שהופיעו בחזית ההזמנה לחתונה של סבתא עתליה וסבא אבנר

בתמונות: צילום ההזמנה לחתונה של סבתא עתליה וסבא אבנר – חלק פנימי של ההזמנה , ראש הממשלה, גברת גולדה מאיר, בחתונת סבתא עתליה וסבא אבנר

לאחר הנישואים, בשנת 1977, ילדה סבתי, את אבא שלי, דן-אייל, שסיפורו יובא בהמשך. במישור המקצועי – סבתא, כאמור, הייתה הרבה שנים בשירות קבע ולאחריו – יצאה לעבוד בשוק האזרחי, במגוון רב של עבודות, בעיקרן עבודה במט"ח (מרכז לטכנולוגיה חינוכית) ובאוניברסיטה הפתוחה, שמרכזה היום ברעננה.

מאז שיצאה לפנסיה, לפני מספר שנים, היא מקדישה את עיקר מרצה וזמנה לעזרה וליווי שלושת נכדיה – יותם (זה אני!), יואב ונויה.

בתמונה: תמונה אופיינית של ערב בבית משפחת גזית הצעירה – סבתא, שנראית רעננה מתמיד ושלושת הנכדים המאושרים.

"סימנים בדרך" – זיכרונות וריגושים מכל אורך הדרך (ובעיקר הילדות והנעורים)

מגוון רב של אנקדוטות שיסייעו להבין את סבתא עתליה והדרך שעברה (לפי א' ב'):

אוטובוס –  סבתי זוכרת את האוטובוס הראשון שעבר ברחוב מגוריה, רחוב חפץ חיים, היה זה קו שמספרו 55, ומסלולו היה "מאוניברסיטה לאוניברסיטה" –  מאוניברסיטת תל אביב לאוניברסיטת בר-אילן. קו אוטובוס זה עדיין עובד ופעיל עד ימינו אנו. מסלולו אומנם שונה והוארך, אך כינויו נשאר "קו האוניברסיטאות".

אופנוע – לאבא של סבתי, אריה-זאב, היה  אופנוע שחור מסוג  בי.אס.איי. BSA, זה היה האופנוע שבו נהג לנסוע ברחבי העיר. לימיים, כשהתחיל לעבוד במוסד לביטוח לאומי, החליף  את האופנוע לווספה, עליה עוד יסופר בהמשך.

אופניים –  ברשות המשפחה היו ברוב הזמן שתי זוגות אופניים, אחד הזוג הירוק החזק והיציב יותר והזוג הצהוב, הקליל והחדיש יותר.

אטליז – האטליז היה חנות ארוכה, ובדרך כלל הייתה מקוררת היטב, למען שמירת המוצרים שבה. בקצה הרחוק של החנות  עמד הקצב וביתר את נתחי הבשר. בזמן ילדות סבתי, בשר היה מוצר מותרות, ומכאן שמספר ביקור סבתי ב"אטליז" לא היו רבים ובעיקר אפיינו אירועים מיוחדים חגיגיים – בהם היא חשה שמחה מיוחדת והרגשת "וואו", הנה גם אנחנו נאכל בשר.

בית – בית הורי, המקום שבו סבתא נולדה להורים אוהבים ודואגים, ובו הצטרפה לאחותה מיכל-קהלה, אחי -עמרם ואחותי שלומית – צמחה. הבית הזה והמשפחתיות ששררה בו, זכורה עד היום לסבתא כמקום שבו חוותה חוויות בלתי פוסקות של אושר, שמחה חום ואהבה, הנאה מרגעים של שגרה וחולין כמו גם מרגעי חג. סבתא נזכרת בגעגוע, לבית שבו תמיד הרגישה מוגנת, שלווה, מסוקרנת, מחוזקת, אוהבת ונאהבת. זה המקום שממנו יצאה בביטחון מלא לחוות את החיים הבוגרים – אשריה שזכתה בבית שכזה . סבתא ואחיה בחרנו לפרק פיזית את ה"בית" בהגיעו לגיל 80, ובמקומו הקמנו לתפארת הורינו, את "בית שילינג".

ברמודה –  סבתי טיילה לא מעט ברחבי אירופה וארה"ב, אולם זכור לה במיוחד ביקורה בברמודה, בשנת 1978, עם סבי (סבא אבנר) – כחלק מטיול לקבלת פרס על עבודתו המעולה בזמנו של סבי, בחברת IBM. איי ברמודה – זו קבוצת איים, אי שם באוקיאנוס האטלנטי, המהווים טריטוריה אוטונומית של הכתר הבריטי, שסיפורים רבים עליהם ובמיוחד סיפורים על העלמות ספינות ומטוסים שחגים באזור זה של העולם (עם דגש על האזור שמכונה "משלוש ברמודה" – המרחב בין ברמודה, החוף המזרחי של פלורידה ופורטו ריקו).

גולש – באותם פעמים שבשר הבקר הגיע לביתנו, נהגה אם סבתי להכין מאכל שטעמו עדין בפיה – בסיר היו נתחי בצל, עגבניות חתוכות, הרבה תפוחי אדמה חתוכים לפלחים ונתחי הבשר, שבושל על להבה, אחת משלושת הלהבות שהיו בכיריים (שהיו עשויות מחומר אמייל, ו-ששימשו להכנת מאכלי המשפחה).

גומות לעצים –  כחלק מעזרה במטלות הבית והחצר, נהגה סבתא לחפור גומות סביב  עצי הפרי שהיו בחצר הבית. הגומות היו בעצם מעגלי חול, שנחפרו סביב עצי הפרי בגודל קבוע. אחד מתפקידיה האהובים עליה היה לעמוד עם צינור השקיה, מידי שבוע, ולמלא כול גומה וגומה מים, למען יעלו העצים ויפרחו ויתנו מפירותיהם לבני הבית.

דגים מלוחים – בשכונת נחלת יצחק,  בסמטה הקרובה לבית הכנסת היה בית ,שמוכר  היה כ"בית הדג-מלוח," בבית זה בחביות מיוחדות הכינו "דגים מלוחים", שאחרי תהליך "עישון" מיוחד  הוצע כדליקטס למאכל לאניני הטעם שבין תושבי העיר תל אביב. כילדים, מידי פעם היינו נכנסים לחצר הבית, וזוכים לטעום ממאכל טעים זה.

דפי פרסום – בילדותה, מספרת סבתא, אחת מדרכי הפרסום של מוצר זה או אחר הייתה בעזרת הפרחת דפי פרסום, ממטוסים קלים. דפי פרסום אלה "הוצנחו" מהמטוס הקל והתפזרו ברחבי השכונה. ידוע היה שכול ה"תופס" מספר רב יותר של דפי פרסום אלה הופך להיות "גיבור היום". באחד הימים סבתי רצה בניסיון להשיג כמה שיותר מדפי הפרסום שפוזרו והגיעה לבור סיד שהחלק העליון בו נראה היה יציב ומוצק. לרוע המזל, החלק העליון רק נראה מוצק, אבל לא היה כזה ! סבתא שקעה בתוך שניות עד צווארה בבור, ורק בעזרת חבל שנזרק אליה מבעוד  מועד, הצליחה לצאת, כשכולה צבועה ורטובה בנוזל הסיד הלבן, שצרב על גופה.

ווספה –  לאב סבתי הייתה ווספה שחוברה לה "סירה" ולעיתים נהנינו מנסיעה ברחבי העיר ולעיתים אף  יצאנו לטיולים שאריה-זאב על מושב הנהג, מאחוריו אחד מילדיו ו-אם סבתי ד"ר חיה-חביבה, ישובה הייתה בסירה המחוברת לווספה בצידה השמאלי, בחיקה ילד/ה נוסף. ערכנו נסיעות רבות ומהנות על גבי הווספה הזו, זכורה לי במיוחד נסיעה מיוחדת וארוכה, אז הגענו עד  דרום הארץ, לביקור במחנה  הצבאי במשמר הנגב, בו שירתה אחותי מיכל.

בתמונה: על הווספה – סבתא חיה-חביבה, וילדיה מיכל, שלומית ועמרם (ללא סבתא עתליה)

חזנות –  שבת בצהרים, בשעה שתים וכמה דקות, שהמשפחה כולה אחרי ארוחת צהרים – נהג אריה-זאב לעבור ולשבת באחת מפינות הסלון, בו היה מונח מקלט רדיו וכולנו האזנו לתוכנית "פרקי חזנות" מנגינות ושירי פרקי  חזנות. עד היום סבתי  מתמלאת געגועים למשמע מוסיקה זאת.

חלבן – חלבן הוא האיש שהיה עובר בשכונה מידי בוקר עם בקבוקי חלב. אם סבתי – נהגה להשאיר ליד דלת הבית, בערבו של יום, בקבוקי-חלב ריקים, והחלבן – מידי בוקר, היה לוקח אותם ובמקומם שם בקבוקי חלב טרי.

חמש אבנים – סבתי זוכרת את עצמה ואת שלושת אחיה משחקים בחמש  אבנים. חמש אבנים היה  משחק בו ישבו על הרצפה, מעגלים של ילדים, שחמש אבנים זהות ו/או לא זהות ,מוקפצות, מוזזות, ומועברות בין שתי ידינו ועל הרצפה, מבלי שיפלו. מותר היה להניח את האבנים על הרצפה, אבל לא שיפלו מהיד – והכול בזריזות ידיים ומבלי שהאבנים יתפספסו לך בין האצבעות.

טיארה (עפיפון) –  במגרש הריק שמאחורי בית סבתי, נהגו ילדי השכונה לבנות טיארות (עפיפונים). את ענפי קני הסוף נהגו לקטוף משפת הוואדי – ובעזרת חבלים, דפי ניר ממוחזרים ודבק עשוי קמח ומים – הצליחו לבנות טיארות ולהעיפן מעלה-מעלה. המגרש המוזכר לעיל, היה מיקום מעולה לנושא, גם בגלל שטחו הריק, וגם משום שלא עברו בו חוטי חשמל (שבמקומות רבים אחרים כן היו נוכחים – ולא פעם היוו מכשול במסלול ההמראה של הטיארות,  אל – על).

טיסה –  סבתי אף העיזה ולקחה מספר שיעורי טיסה על מטוס קל, משדה התעופה בהרצליה, חוויה מיוחדת במינה!

טלפון עם חוגה – בזכות היות אם סבתי רופאה, הותקן בדירתם טלפון – דבר שאינו היה מובן מאליו בשנים ההן. הטלפון היה בצבע שחור לוח המספרים היה בצבע לבן והחיוג נעשה על ידי סיבוב החוגה שאצבע המחייג בתוכה ,עד להגעת האצבע המובילה לנקודה שבה נעצרה. מספר הטלפון שהיה לנו היה  31-319  או בשפת הקוד של המשפחה וכדי לזכור אותו, זכרנו את אותיות הגימטרייה שלו (ל"א-ל"אט…). טניס –  סבתי למדה לשחק טניס,  כשנתיים  שיחקה  להנאתה. לימים גם אבי דן-אייל  שיחק טניס להנאתו.

יום כיפור – בערב כיפור נהגנו ילדי השכונה להקים מחסום מאבנים, חביות, גזעים, קרשים, צמיגים וכו' – על הכביש שברחוב הראשי של השכונה (עמק הברכה), ממש מול בית הכנסת הגדול. הם היו עושים את זה כדי לעזור ולהבטיח כי לא יופרע היום המיוחד הזה בשכונה ובסביבתו הקרובה של בית הכנסת על ידי מעבר מכוניות ברחוב. יום הכיפורים היה מסתיים בטקס מיוחד בצאת  יום הכיפורים, של הסרת המחסום והחזרת המצב לשגרה – למעבר מכוניות ברחוב.

כיבוד אם ואב  –  ערכים אלו היו חשובים מאוד בבית בו גדלה סבתי. כילדה, סבתא זוכרת היטב איך עזרה גם לאימה וגם לאביה, כחלק מהכבוד והאהבה שחשה אליהם. מידי יום חמישי אחה"צ, נהגו היא ואחיותיה לסייע לסבתא חיה-חביבה, בהכנותיה הרבות לקראת השבת ולנקות את כל חדרי הבית והחצר באופן יסודי. כל זאת, כתוספת, לעזרה שהעניקו בבית באופן שוטף ו"רגיל". גם לאביה, אריה-זאב, נהגה סבתא עתליה לעזור, והיכן שהייתה יכולה – עמלה לצד אביה בעבודות הבית השוטפות, מתוך רצון עז וכן להקל עליו את שיגרת החיים העמוסה ולתמוך בו.

מאפיה – בשכונת ילדותה של סבתי וברחובות הסמוכים לביתה, היו שתי מאפיות שבשעות הבוקר הפיצו בכל השכונה ריחות מגרים של אפייה – לחמים טריים ולחמניות (מאפיים ועוגות נאפו אז רק בקונדיטוריות מיוחדות ולא במאפיות), שהיו נישאים באוויר. הגדולה מבניהן הייתה מאפית "גרוס", השנייה הייתה מאפיית "דגנייה".

מחסן – כילדה, סבתי זוכרת איך אביה, חלם ושיתף את רצונו להקים מחסן בחצר. היה זה תהליך שזכור לה היטב, איך לאט לאט אספו בני המשפח קרשים/לוחות עץ (אף שהיו לא מוקצעים, בגדלים ובעוביים שונים) – מצדי רחובות השכונה ושאר מקורות יצירתיים. לאחר מכן נרכשו מגוון מסמרים וברגים, ויחד שרטטנו איך יראה מחסן זה.

כשהגיע זמן הבניה, הוצאת השרטוטים מהתכנון לפועל – סבתא זוכרת איך עמדה ליד אביה ובידיים קטנות מנסה לעזור, להגיש לו קרש, מסמר או חוט ברזל לקשירה, מחד ומאידך עוזרת כתומכת בזמן תקיעת המסמרים, שבעזרתם חובר קרש לקרש, עד הקמת שלושה וחצי "קירות  קרשים". "החצי" החסר – לא נבנה כי הייתה אמורה להשתלב בתוכו דלת על שני צירי ברזל – אך היה זה עניין יקר כספית, ועברו שנים עד שזאת הותקנה. גג המחסן כוסה ברעפים שלמים ושברי רעפים, כשעל הגג הונחו יריעות ניילון למניעת חדירת מים בחורף. למחסן, שגודלו היה כארבעה מ"ר, קנינו במהלך השנים כלי עבודה שונים שעזרו לאבי סבתי (שבד"כ סבתי לצדו) לתחזק פיזית את הבית והחצר.  עבודת תחזוקה זו, כללה בין היתר, החלפת ברזים וצינורות השקיה, חציבת פתח לדלת בקיר הבית (עקב מחשבה שמיקומה צריך להיות כאן ולא שם), תיקון פנצ'רים באופנים, צביעה של הגדר (שגם היא הותקנה בכוחות ביתיים בלבד) בצבעים כנגד השמש והגשם, העברה ושינוי של הריהוט הצנוע שהיה בבית – והכול בנינוחות ובאהבה ושותפות מלאה עם אם סבתי, שלימים תקרא בשבט השילינגים "סבתא חביבה".

מיץ פז תפוזים – סבתא זוכרת ממש כאילו זה היה אתמול, את היום בו לגמה בפעם הראשונה מבקבוק "מיץ פז" תפוזים. מה שנראה לנו היום טריוויאלי (ואפילו לא בריא), נחשב אז בעיני סבתא כמאורע מרגש, שלא הזדמן לה רבות. בפעם הראשונה שראתה את בקבוק הזכוכית ההוא בבית, הקפידה ללגום את המשקה לאט, כאילו רק להרטיב את השפתיים – כדי להאריך את החוויה, תוך שהיא מקווה שלא ייגמר הנוזל המתוק הזה לעולם, כשהיא מרגישה ומעריכה את הקושי הכלכלי שהיה כרוך בקניית בקבוק שכזה, במכולת השכונתית של וולף.

מסע "מ – ים אל ים" –  כחניכת תנועת הצופים צעדה סבתי פעמים את המסלול בשם מיוחד זה. מדובר במסלול הליכה, בו התחילו ללכת מכיוון הים התיכון במערב ועד ים כינרת, במזרח. הצעידה הייתה מאוד מיוחדת, ובמהלכה סופגים המון מנופיו, אתריו ושביליו הנהדרים של אזור הגליל.

סוסים – סבתי למדה בשנות העשרים שלה רכיבה על סוסים, מספר חודשים. למרות שהתקדמה בנושא וצברה לא מעט ידע ושעות עיסוק בתחום – לא הגיעה לידי רכיבה / דהירה חופשית בשדות. היא לא פוסלת המשך עיסוק בנושא בשנות הפנסיה המהנות שעוד לפניה…

סטנגה  – סבתי וחבריה ברחוב ובשכונה נהגו לשחק במשחקי רחוב מגוונים. אחד המשחקים האהובים עליהם היה משחק הסטנגה. במשחק זה היה שחקן מנסה לזרוק כדור בשתי ידיו, כשהוא עומד על זווית שפת מדרכה אחת, והכדור נזרק כך שאמור לפגוע בזווית המדרכה שממול. המטרה של השחקן הייתה להצליח ולתפוס את הכדור החוזר בידיו, משימה שהייתה לא פשוטה (וככל שגודל הכדור היה קטן יותר כך היה קשה יותר להצליח בכך).

עוף – בבניין ביו קומתיים, שקיים עד היום (2020), סמוך לבית הכנסת השכונתי, הייתה חנות הדגים שתוזכר מיד, ובצמוד לה חנות לממכר עוף. את אלו (העופות), קנינו בשלמותם במקום. המוכר היה אחראי לניקוי מלא של העוף מנוצות, בעזרת להבת אש שהוצתה בעזרת ספירט והכול בפרימוס הביתי, וכך הבאנו את העוף לביתנו.

פלאפל – מיד בצאת חג הפסח, לאחר שאכלו רק מצות ולא נגעו בחמץ במשך כל ימי החג – נהגה כל המשפחה ללכת ברגל ל"פלאפל של נגה". במקום הפלאפל המיוחד ההוא, נהגו לקנות מנת פלאפל טעימה, מלאת כדורי פלאפל חמים שהושמו בתוך פיתות בשרניות ורכות מגע (שזה עתה הגיע ממאפיה ביפו) וכך סימלו את תום ימי אכילת החמץ.

פסנתר  –  בבית הוריה היה פסנתר שחור ושלושת האחיות למדו לנגן בכלי זה. התשלום לחודש לימוד היה 42 לירות במדויק. סבתי ניגנה במשך ארבע שנים פעם בשבוע אצל המורה – תרצה, ומידי יום  תרגלה בביתה את הסולמות  וקריאת התווים. בהגיעה לכיתה ו' או ז'  המצב  הכספי בבית הוריה היה בכי-רע, והם נאלצו למכור את הפסנתר.  תמונת הסבלים, שהגיעו לקחת את הפסנתר ורגעי העמסה שלו על הטנדר הרעוע,  שלקח אותו  ל"ביתו האחר" (לרוכש המאושר, בגבעת רמב"ם גבעתיים) זכור עד היום לסבתי, כאחד הימים העצובים שחוותה כילדה. מאז לא ניגנה סבתי על כלי זה או אחר, אף שאחד מחלומותיה, שטרם הוגשמו, היה ללמוד לנגן על אקורדיון ו/או חצוצרה.

צעדת ארבע הימים  – כחניכה בתנועת הצופים – עלתה סבתא פעמים לירושלים ב"צעדת  ארבעת הימים". פעם כחניכה "רגילה" של שבט גבעתיים, ופעם שניה  בקבוצת "צופי – אש (שהייתה אף היא משויכת לשבט הצופים של גבעתיים). העלייה לירושלים הייתה בהליכה בקבוצות קבוצות של נציגי תנועות הנוער, ובמקביל צעדו איתם קבוצות שייצגו מקומות עבודה כגון בנק לאומי, אסם, קבוצת חברי אגד, קבוצת עובדי ויטה וכו'. כל קבוצה צעדה בתלבושת המיוחדת והאופיינית לה. הצעדה שהסתיימה במצעד חגיגי, ססגוני ומכובד ברחובות ירושלים – הבירה.

קיבוץ  – סבתי גרה מספר שנים ב"קיבוץ" – חוויה מיוחדת של חיים במקום מגורים "אחר", שונה מזה שבעיר הגדולה. חוויה של חיים עם פחות לחץ, ולא ב"מירוץ כנגד השעון" כמו שחיה בעיר.  מקום שבו האוכלוסייה דגלה בעקרונות שיווין, עם חוויות  תרבות משותפות  ובאחווה ובשאיפה לשותפות כלכלית עם אורח חיים כפרי ורגוע –  כזה של  "טעם של פעם!". את חוויה זו היא חוותה בשנות בגרותה, כשחייה מספר שנים בקיבוץ "רמת הכובש", עם בן זוגה דאז – שהיה חבר הקיבוץ.

קרפיון –  כילדה סבתא הלכה לחנות הדגים, שהייתה ממוקמת באותו בניין קומתיים שהוזכר כבר קודם, לא רחוק מביתה. בחנות היו שתי בריכות עם דגי קרפיון שוחים וחיים, כשסבתא ואימה, היו צריכות היה לבחור דגים נבחרים, כאלה שהיו נראים כמוצלחים במיוחד לבישול. מוכר הדגים שלה אותם עם רשת מיוחדת, שם אותם בשקית (כשהם עוד חיים…) וכשהן הגיעו הביתה, היו רצות לחדר האמבטיה, לשחרר את הדגים לחופשי אל תוך האמבטיה שאימא מילאה במים, מבעוד מועד וזאת עד להגיע זמן הכנת הדגים.

רשת א' –  סבתי נהגה ונוהגת עד היום להאזין לרשת אלף שברדיו. בתחנת רדיו זאת, שהייתה התחנה הראשונה של "קול ישראל" ששידרה בעברית, רבים השידורים על ארצנו הקטנה – נקודות לטייל בהם, סיפורי משוררים וסופרים שחיו וחיים בארץ, סיפורי מורשת, ועוד מגוון תכניות רחב בנושאי בריאות, משפט, מדע וכו'. נאמר על סבתי שהיא "אחת מששת המאזינים של רשת א'…"   במעבר של סגירת "קול ישראל" והקמת תאגיד כאן, שינתה התחנה את שמה,  והיום היא נקראת "כאן תרבות".

שוקולד –  מוצר יקר ערך, שכול הילדים תמיד התאוו אליו. קובית שוקולד ניתנה למי מאתנו הילדים, שנהג לשתות שתי  כוסות חלב חם מידי יום (ובכך הפך את עצמו לבריא יותר, לפחות לפי האמונה הרווחת בימים ההם).

שירה עברית /ישראלית – מידי ליל סדר – בסיום הארוחה, יצאנו למרפסת ביתנו ושרנו  אל תוך הלילה שירים עבריים, ישראלים, שהתחילו בשירים על נושא מסוים , וממנו עברנו לשירים בנושא אחר וכך הלאה. רבים מילדי השכנים היו מצטרפים אלינו ושרנו כולנו, ללא מנצח וללא תזמורת, ועם המון חום ושמחה בלב.

תפוחים – סבתא זוכרת שאימא שלה הייתה רוכשת תפוחים אצל עזרא העגלון, שהיה מגיע מדי צהריים עם החמור שאליו נקשרה עגלה עמוסה פירות וירקות. שם נאספו כל נשות הרחוב, גברת קיסטר, גברת שטרנברג וגברת אייגל ועוד, ואימא של סבתא הייתה קונה תפוחים שיהיו בבית, ולא מעט מאותם תפוחים הייתה מקלפת ומרסקת לטובת הכנת רסק תפוחים ביתי וטעים בצורה יוצאת דופן. סבתא עתליה, אהבה במיוחד דווקא לאכול את הקליפות, והיה לה במקרר קופסה עם קליפות התפוחים, אותם הייתה מכרסמת במהלך כל השבוע.

תרנגולות  – לסבתי היה חבר לכיתה, בשם איתן, שהיה גם חברה הראשון בכיתה ו' או ז'. להוריו היה לול תרנגולות גדול בחצר ביתם ברחוב עלית הנוער. זכורים לה רגעי בוקר רבים שבהם יצאה לעזור באיסוף ביצים בלול. אלו היו ימים שבהם התבקשה להקדים ולהגיע עוד לפני  תחילת הלימודים ו"לתת כתף" באיסוף הביצים, למען שאלה יספיקו ויגיעו בשעות הבוקר, טריות, למקום השיווק –  בשוק הסיטונאי שהיה ברחוב החשמונאים שבתל אביב.

"חפצים" – זיכרונות חזותיים מבית סבתא ד"ר חיה-חביבה וסבא אריה-זאב

לסבתא עתליה יש מספר חפצים יקרים לליבה, שזכורים לה במיוחד מבית הוריה:

מכשיר רדיו – את המכשיר המודרני לזמנו, קיבלה סבתא כשהגיעה לבת המצווה. חגיגת בת מצווה מלאה אומנם לא נערכה, אבל סבתא קיבלה מספר מתנות ואחת מהן מיוחדת, התקבלה מחבר לספסל הלימודים בבית הספר היסודי של סבא אריה-זאב, בלזדיי עיר הולדתו. אותו החבר, שהתגורר אז בארצות הברית, הביא את  מכשיר הרדיו המדובר, והוא עדיין (נכון לכתיבת שורות אלו…) ישנו!  קיים!! ופועל!!!

כיסא  הנדנדה – אף שאינו נחשב כ"עתיק", "רק"  בן כארבעים שנה, זהו כיסא בו נהגה לשבת רבות סבתא ד"ר חיה-חביבה, בשעות אחר הצהרים ולהקשיב לתוכניות הרדיו בטרנזיסטור הקטן שהיה צמוד לאוזנה. התוכנית היום יומית שסבתא עתליה זוכרת כי אמה נהגה להאזין לה במיוחד הייתה "אצבע על  הדופק" תכנית שעיקרה הייתה נושאי בריאות. כשסבתא ד"ר חיה-חביבה הגיעה לגיל תשעים, בסוף המאה הקודמת, היא הוסרטה והוקלטה על כיסא זה, וסיפרה לנכדתה, הבכורה – ענת, את שהיא זוכרת על  מהלך חייה – כחלק ממפעל ההנצחה להיסטוריה המשפחתית המפוארת שלנו.

כיסא העבודה כרופאה של ד"ר חיה-חביבה – כיסא שהיה מוצב בחדר העבודה שלה, במרפאה, ועליו נהגה לשבת בסיום הטיפול הרפואי שהעניקה למטופל. ביושבה עליו נהגה לרוב לרשום על כרטיסי-נייר את התיעוד לפעולות שביצעה ואת ההמלצות שלה להמשך הטיפול. למיטב ידיעתנו, הכיסא שימש אותה עוד מתחילת עבודתה כרופאה, בנחלת יצחק, בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת (1939).

דוד הרתחת הכביסה –  דוד-מים זה, שבתוכו הורתחו וכובסו הבגדים התחתונים הלבנים והמגבות ששימשו את סבתא חיה-חביבה במרפאת השיניים, וכמובן מגבות הגוף של בני הבית וכן שאר הבגדים – כולם כובסו בהפרדה זה מזה. הכביסה נעשתה מאחורי הבית בדוד ההרתחה. אחרי פעולה זו, בגיגית פח גדולה, עזרו בני הבית לאימם (סבתא חיה-חביבה) להעלות את הכביסה במדרגות לגג הבית, כדי שהרוח תייבש אותה, בעזרת  קרני השמש החמות.

טבעת נישואין – סבתא חיה-חביבה נישאה לסבא אריה-זאב בתאריך  25.8.1939 ובמעמד זה היא קיבלה את טבעת הנישואין שלה. את טבעת זו היא ענדה בגאווה על אצבעה במשך שישים וחמש שנה (65 שנה). מאז פטירתה בשנת 2004  הטבעת עברה לסבתא עתליה – והיא זו שממשיכה את ההיסטוריה ועונדת את הטבעת. הטבעת שעשויה מחומר זהב, נשחקה ו"רזתה" מעט במהלך השנים אך היא כמקור גאווה עבור סבתא עתליה ויקרה מאוד לליבה – כ"פינת זיכרון" וגעגוע משמעותו "דע מאיפה באת", כי מבלי לדעת את עברך – אינך יכול להיות שלם בהווה.

 

אבא שלי – דן-אייל 

בנם של עתליה ואבנר נולד ב 1977 (תאריך לידה מדויק  9.10.1977) – חמישים שנה בדיוק אחרי שסבתא רבה – מניה (מרים)  לבית נוביק (סבתא של סבתא אבנר) וסבא רבה – מוצ'יה (מרדכי)  לבית זליבנסקי  (סבא של סבא אבנר) – נישאו  בתאריך 9.10.1927, במשרדי הרבנות בתל אביב.

בתמונה: הזמנה לחתונה של סבתא וסבא רבתא – 1927

דן-אייל זהו שם פרטי אחד מקורי, שמורכב משתי שמות. סיפור השם הוא שהוריו – סבתי וסבי – רצו ששמו בישראל יהיה אייל. סבתא וסבא רבה ביקשו שיוצמד לו שם נוסף – דן – לזכרו של בן דוד של סבא אבנר, דני אנגל – טייס חייל האוויר, שנפל עם מטוסו ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, והוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו אינו נודע. כך בהחלטה משותפת נקרא אבי דן-אייל גזית.

בתמונה: אבא, תינוק, בן כמה חודשים

את חודשי חייו הראשונים בילה ברחוב "עמק ברכה" בשכונת הילדות של סבתי, "נחלת יצחק". לתקופה קצרה "נדדו" לשכונת גבעת סביון שבגני  תקווה ומשם חזרו הגיעו לשכונת בורוכוב בגבעתיים, שכונה בה נולדה הסבתא רבה – רינה זליבנסקי (אימא של סבא אבנר) ולימים רינה גזית.

סיפורים רבים שמעתי על מעללי אבי בילדותו, כמו שפעם טעם בטעות כרובית מרוסקת כי חשב שזה תפוחי אדמה מרוסקים… דרך זה שבאחת השבתות בבוקר שיחק בחדרו עם ג'ולות שהתגלגלו על ריצפת החדר, עד שלפתע פתאום הכול דמם וקול בכי קורע לב נשמע מחדרו – בירור מהיר גילה  שהוא בלע גו'לה – דבר שהזניק את סבתי וסבי לבית החולים ושם לאחר סידרת בדיקות וצילומים התברר שבמזל גדול הג'ולה החליקה לצינור הוושט ולא לריאות ולשמחתנו, לאחר יומיים של מתח יצאה הג'ולה "בדרך הטבעית" והופרשה מן הגוף.

את  גן הילדים חווה דן-אייל ב"גן פרג" שברחוב אחדות העבודה שבגבעתיים (הגן עדיין פעיל ותוסס ומלא בילדי השכונה אף כי שם הגן הוחלף).

בתמונה: אבא מחופש לסופרמן, עם סבתא עתליה, בחיבוק אוהב מאחוריו

מידי יום בסיום שעות הלימוד בגן ,הגיע סבא רבה אריה-זאב מנחלת יצחק ולאט לאט, שדן–אייל, נכדו הצעיר יושב בעגלה, הם פסעו לבית הסבתא חיה-חביבה ומשם הוריו עתליה ואבנר היו אוספים אותו לביתם שברחוב בורוכוב בגבעתיים.

בתמונה: סבתא חיה-חביבה, סבא זאב-אריה, ואבא שלי, דן-אייל בתמונה משותפת

דן-אייל למד בביה"ס היסודי "בורוכוב" ששוכן במעלה הגבעה התלולה, שלמרגלותיה היה מגרש הכדורגל הידוע "המכתש". בכיתות א' עד ג', בסיום יום הלימודים – הוא היה ממשיך לשהות בבית הספר ב"חוג המשולב"  (סוג של מה שהיום מכונה "צהרון"). שם השתתף בחוגי קרטה, פינג פונג, כדורסל ואומניות. בהמשך היה תקופה קצרה ביותר בתנועת הנוער העובד, בסניף בורוכוב הידוע אבל הוא העדיף את שיעורי הטניס ובילויים אחרים, על תנועת הנוער.

במקביל לכול אלה, אהב מאוד מאוד לקרוא ובפי הספרניות ובין חבריו כונה "דן ספרן", שכן היה מחליף ספרי ספריה כמעט מידי יום ונהג לסיים כמה ספרי קריאה מדי שבוע. בהמשך לאהבתו זאת אף ייצג את כיתתו בחידון ביה"ס לספרות ילדים והגיע לשלב הגמר.

כאמור לעיל, כילד, אבא נודע בקרב המשפחה והחברים כ"תולעת ספרים" – כאשר היה נוהג לקרוא מספר ספרים בשבוע. ואהב לקרוא ספרים בכל התחומים, אבל בעיקר בתחומי הבילוש, פנטזיה, מתח והומור. הסופרים הנערצים עליו היו אגתה כריסטי (סופרת בלשים ידועה, שכתבה עשרות ספרים, עם שני גיבורים שהפכו ברבות השנים לדמויות מפורסמות – הבלש הבלגי הרקול פוארו, ומיס מארפל, הרכלנית הישישה), ארתור קונאן דויל (הסופר שכתב את הרפתקאות שרלוק הולמס המפורסם), ג'רלד דארל (סופר מוכר וידוע בהומור המיוחד שלו) ועוד רבים אחרים.

קשר רב דורי – עבודת שורשים של אז…

ראוי לציין כי גם אבא שלי, דן-אייל – כשהיה בערך בן גילי, באפריל 1990, נדרש לעשות עבודה מקיפה על משפחתו והשורשים של המשפחה. גם אז סבתא עתליה, שמלווה אותי רבות בקשר הרב דורי שלי, ליוותה את אבא בהכנה ותרמה תרומה מכרעת ומשמעותית לתוצר המוגמר. בתקופה של אבא – זה נעשה קצת אחרת מהפרויקט הרב דורי שלנו – אז זה היה בצורה של מעין ספר ענק, שהוכן על כל בני המשפחה, עם תמונות, סיפורי חיים ו"עץ שורשים" – היה זה פרויקט מרגש שנשמר עד היום בקרב משפחתי. את העבודה אז הקדיש אבי לזכרו של סבו אריה-זאב שילינג שנפטר  בתאריך 19.8.1989.

בתמונה: דף ההקדשה לסבא אריה-זאב, כפי שמופיע בעבודת השורשים של אבא

ובחזרה לסיפור של אבא דן-אייל

את לימודי התיכון למד בביה"ס על שם "קלעי", שברחוב אהרון גולדשטיין שבגבעתיים, שנמצא במערבו של מגרש הכדורגל "המכתש".  במשך כול לימודי התיכון היה פעיל בחדר המחשבים שהוקם בבית הספר, שם סייע לחבריו לשכבה ולתלמידים אחרים בלימודי המחשבים. בזכות ידיעותיו הרבות בתחום, הפך להיות אחראי מעבדת המחשבים בבית הספר במשך רוב זמן לימודיו. את משכורותיו הראשונות בחייו, קיבל ישירות מהתיכון בו למד, עוד כנער-תלמיד, עבור עיסוקו זה.

כנער אהב לשחק כדורגל, וכדורסל, לצפות בטלוויזיה בסדרות מובחרות וסרטים משלל סוגים (כולל מתח, רומנטיקה, מדע בדיוני, הרפתקאות ובילוש ) וכמובן – לקרוא ספרים.

בתמונה: אבא וסבתא חיה-חביבה, הסבתא שגידלה אותו והוא אהב אותה מאוד

ב 1996 התגייס לצה"ל, ותרם שלוש שנים מחייו לטובת המדינה, כשהוא משרת באמ"ן מחקר, גוף המודיעין היוקרתי, שאחראי על הפקת תמונת המודיעין הצבאית הכוללת לטובת החלטות האסטרטגיות של קברניטי המדינה. בשירותו עסק בעיקר בתחומי מחשוב.

בתמונה: אבא כחייל צעיר – טירון

היום הוא עדיין דבק באותם תחביבים, אבל בהקשר פעילויות הספורט, אלו הפכו בעיקר לפעולות צפייה באירועים ספורטיביים, ולרשימת התחביבים נוסף תחביב עיקרי של כל העיסוק בתחום הבישול – אבא מכין לנו לרוב מטעמים, בעיקר תבשילים ומנות טעימות – הרבה בשר, ירקות, דגים וגבינות.

אביו – סבא אבנר, עבד בחברת IBM ישראל (בתקופה שאבא היה נער צעיר…) ורכש מחשב ביתי, מהראשונים שהיו בארץ. בזכות אותה רכישה, אבא היה מהראשונים ללמוד ולאהוב את תחומי המחשוב. בהתחלה בעיקר כשחקן משחקי מחשב (שבזמן "ההוא" היו בתחילת התפתחותם) ובהמשך גם ככותב תוכנה ומומחה מחשבים, מקצוע בו הוא עוסק ומתמחה, עד היום (היום הוא עובד כמנהל פיתוח תוכנה, במשרד הביטחון, לאחר שמילא שורה של תפקידים טכנולוגיים מגוונים).

בשנת 2004 סיים את התואר הראשון, במנהל עסקים (המסלול האקדמי במכללה למנהל), בהתמחות במערכות מידע. במהלך שנות התואר, אבא עבד במקביל במשרה מלאה, כמפתח וראש צוות פיתוח תוכנה ב"חברה לאוטומציה" – שעסקה בפתרונות מחשוב לרשויות מקומיות, שם היה פעיל במיוחד בהקמה וייזום של תחום האינטרנט בחברה. את התואר אבא סיים בציונים טובים, כשהוא שומר על ממוצע מעולה בכל הקורסים של ההתמחות (שהוא יחסית קלים עבורו, כמי שעבד בתחום במשרה מלאה וצמח לתוכו מגיל צעיר). בסיום התואר קבע אבא פגישה עם הדיקן האחראי על ההתמחות, והסביר לו שהתוכנית לא מספיק רצינית וצריכה להיות בנויה באופן שונה לחלוטין…

בשנת 2005 בתהליך חיפושיו אחרי הבת זוג המושלמת, הכיר את אמי, לורה גרצמן, דרך אתר הכרויות באינטרנט (נפלאות הטכנולוגיה…) – מאז והלאה, הדרך הייתה ברורה – ישר אל החופה (בפועל זה לקח שנתיים וחצי…).

בתמונה: אימא ואבא – בשחזור של הרומנטיקה של ימי ההיכרות הראשונים….

 

כמה מילים על אימא שלי, לורה – כי אי אפשר בלי !

לורה גרצמן (היום לורה גזית), נולדה באוקראינה ב 1979 (תאריך לידה מדויק 12.09.1979), לאימא רופאה (כשאימה בעצמה, בת להורים רופאים) אירנה ולסבא יעקב. אימא לורה, עלתה ארצה לבד, בהיותה בת 16, בשנת 1995 – במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) – והגיעה לארץ היישר לחוות הנוער הציוני בירושלים, שם למדה והתגוררה בתנאי פנימייה, בשנותיה הראשונות בארץ.

בסיום הלימודים התגייסה לצבא, שירתה כמדריכת נוער בנח"ל. לאחר שירותה הצבאי, סיימה תואר ראשון בטכניון שבחיפה, בהנדסת תעשייה וניהול. מיד אחרי הלימודים התחילה לעבוד בחברת התקשורת / הייטק "אמדוקס",  שם היא עובדת בהצלחה רבה עד היום, במגוון תפקידים טכנולוגיים בכירים.

ובחזרה לסיפור של אבא דן-אייל

ביוני 2006 אבא התחיל לעבוד כיועץ מחשוב (מנהל פיתוח אתרי אינטרנט) במשרד הביטחון. זה מקום עבודתו עד היום, כאשר החל מ 2016 הוא עובד לא כיועץ, אלא כעובד מדינה, המועסק ישירות על ידי משרד הביטחון.

אם נחזור לסיפור האהבה שנרקם בין אימא ואבא – אז הזוג הצעיר התאהבו זה בזאת, והתחתנו במזל טוב ובשעה טובה, בתל-אביב, בבית אירועים בשם "הגן הירוק", ששייך לאוניברסיטת תל-אביב בתאריך 21.8.2007.

בתמונה: התודה שנשלחה לאורחי החתונה, לאחריה – אבא ואימא והם חיים באושר ובאושר עד עצם היום הזה…..

בתמונה: והנה אני (יותם), אבא (דן-אייל) וסבא (אבנר) בתמונה משותפת מלונדון – 2019

כמעט שנה לאחר האירוע המרגש של נישואי הורי האהובים, בתאריך 11.12.2008, בשעה 17:15 באוויר הצלול של בית חולים "הדסה", בירושלים הבירה, על פסגת הר הצופים – הגחתי אני לאוויר העולם, בזכותם.

אחי הקטן והמקסים יואב (שהצטרף למשפחה ב 13.09.2012)

אחותי הקטנה, הנסיכה, נויה (שהצטרפה למשפחה בתאריך 24.04.2016).

 

אימא ואבא והמשפחה – בתמונות קצת יותר מעודכנות

תם, אבל בהחלט לא נשלם…כל השאר עוד יסופר לתפארת משפחת גזית ושורשיה – בהמשך דברי הימים !

 

הזוית האישית

יותם: אני הרגשתי במהלך הקשר הרב דורי מצוין והיה לי ממש כייף. אני חושב שתכנית זו תרמה לקשר שלי עם סבתא ולימדה אותי עליה המון דברים חדשים, שבלי תכנית הקשר הרב דורי, אולי לא הייתי יודע לעולם. אני אישית מאוד נהניתי מתכנית זו ואני מקווה שימשיך גם בשנים הבאות כדי שעוד ילדים ומבוגרים יוכלו לחוות את הפלא הזה עם כל הפעילויות ההפתעות הריגושים ועוד.

סבתא עתליה: שנקראתי להיות שותפה בתכנית זו הרגשתי מוחמאת על ידי נכדי –יותם. לקראת כל מפגש עלו בי זיכרונות וחוויות נוספות ורבות אהבתי והתרגשתי לקראת כל מפגש אם התקיים בבית הספר או מחוצה לו. מקווה שחוויה זאת תיזכר ליותם כחוויה נעימה והלוואי שאזכה לחוות זאת שוב עם נכדי האחרים – יואב ונויה.

תודה לליאור המורה המלווה של תכנית הקשר הרב דורי ולמנהלת בית הספר, תודה להוגי הרעיון וקיומו בפועל.