מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי שסיפרתי לנכדי יאיר שמיר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי

בית ההורים

קוראים לי נורית. ההורים רצו לקרוא לי בשם מודרני כדי להתנער מהגלות נולדתי בירושלים בבית חולים הדסה בשנת 1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ביתנו היה בשכונת הפועלים. היה לנו בית פרטי בשכונת הפועלים (ליד בית הכרם) שההורים שלי בנו בהדרגה. הבית התחיל עם חדר אחד, כשרווח הוסיפו חדרים. לבסוף גרנו בבית בן 3 חדרים מטבח, אמבטייה, שרותים ועוד שני חדרים שיועדו להשכרה.

כך נראה ביתנו בשכונת הפועלים

שם אמי, רות, שם שנקראה בו בישראל, הוריה נתנו לה  את השם זלדה. שם אבי: יחזקאל. לאחיי קראו אריאלה ומשה. רות אמי הייתה עקרת בית, למרות שהייתה לה תעודת הוראה. יחזקאלאבי, עבד בדואר כמנהל עבודה האחראי על הנחת כבלים של טלפון באזור באר שבע. משכורת אחת לא הספיקה לפרנסת המשפחה.היות והייתה לנו חצר גדולה שהשתרעה על דונם, הורי גידלו  בה תרנגולות  ומכרו ביצים. כמו כן נטעו עצי פרי, שזיפים, אפרסקים, שסק, דובדבנים וגם את הפרי מכרו. הייתה דרישה גדולה לתוצרתם בתקופת מלחמת השחרור כשירושלים הייתה נתונה במצור והיה חוסר במזון וכן אחריה בתקופת הצנע שבה קיבלו מזון לפי תלושים. מקור פרנסה נוסף היה למשפחה מהשכרת שני חדרים בקומה התחתונה.

אימי, אריאלה ואני תינוקת

רות אופיינה בחריצות מופלגת, שמחת חיים ודאגה בלתי פוסקת לילדיה, ובסקרנות בכל התחומים. יחזקאל אופיין בחריצות, עבודה קשה לפרנסת המשפחה, לא הייתה לו השכלה רשמית אבל הוא היה אוטודידקט, (אחד שלומד בעצמו) בעל ידע עצום כי למד וקרא הרבה בעצמו. הוא היה איש דתי מודרני, ושימש כחזן מתנדב בבית הכנסת (בבית הכרם) והיה ידוע בקולו הרם והנעים בנוסף הוא היה אידיאליסט, איש עקרונות, וציוני נלהב. הוא היה אדם ישר ונקי כפיים. לא פעם הוצא לו שוחד מקבלני העפר אתם עבד, אך הוא סרב בתוקף, ואף איים עליהם שיפנה למשטרה.

תנאי החיים בילדותי לעומת החיים כיום

הבישול  נעשה על פרימוס או פתיליה. היום על כיריים של גז או חשמל. קירור המזון בבלוקי קרח שאוחסנו בארגז, פריג'ידר היום מקררים. חימום הבית בתנור נפט, היום במזגן. כביסה  נעשתה ביד, על פח עם פסים, היום במכונת כביסה. חימום המים למקלחת  נעשה בעצים, היום יש בוילר או דוד שמש. מקלחת עשינו פעם בשבוע ביום שישי. היום מקלחת יום יומית. טלפון חוגה היה רק ליחידי סגולה והיה גם טלפון ציבורי, היום מכשיר נייד לכל אחד. חלוקת החלב הייתה על ידי חלבן שמוכר בכל בית, היום קונים את החלב באריזת קרטון בסופר. החלב לא  היה מפוסטר, היינו חייבים להרתיח את החלב. היום חלב מפוסטר.

זיכרונות ילדות

לחברתי הכי טובה קראו עדנה, היא למדה איתי בכיתה והייתה איתי באותה שכונה. שאר החברים היו ילדים מהשכונה. בתקופתי לא הייתה טלוויזיה ולא מחשב, לא היה מקובל ללכת לחוגים, אז כל יום אחריי הצהריים הילדים היו מתאספים ומשחקים בגולות, מחבואים, תופסת, מחניים הקטן, שלושה מקלות, דג מלוח, חמש אבנים, קלאס. קפצו בחבל שעות על גביי שעות. מסביב לשכונה היו גבעות לא מיושבות והיינו יוצאים לקטוף פרחים :רקפות, כלניות, נרקיסים (אז זה היה מותר) בתי הספר היסודי והתיכון נקראו "בית הכרם" על שם השכונה. בהפסקה הגדולה בכתות ד' ה' היינו תמיד רוקדים במעגל את הריקוד "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". מספר הפעמים שנבחרת לרקוד בתוך המעגל היה המדד לפופולאריות שלך ולעיתים רמז לחיזור. בבית הספר היסודי שאז קראו לו עממי למדו חשבון, עברית, טבע, תנך, גאוגרפיה, מולדת, מוזיקה, התעמלות, אנגלית, ציור, מלאכת יד ובישול. בבית הספר היה מטבח שבו הילדים בישלו לפי תורנות וכל התלמידים היו באים לאכול ארוחת צהריים. לבשנו סינרים לבנים וכובע טבחים, גם נשלחנו לקנות מצרכים לארוחה.

משה, אריאלה ואני

בתיכון למדנו תנ"ך, ספרות, מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה. כימיה וביולוגיה למדו רק בכיתה י',  בכיתה יא' התלמידים בחרו במגמות. אני בחרתי במגמה מזרחית ולמדתי שש שעות בשבוע ערבית והיסטוריה של האסלאם . בסוף כיתה י' ניגשתי לבחינת בגרות במתמטיקה וכך נפטרתי מהמקצוע השנוא עלי.

בבית ספר תיכון בחרתי ללמוד במגמה מזרחית. למדנו ערבית והיסטוריה של האסלאם. כדי לחוות את החיים והתרבות, ולתרגל את השימוש בשפה, יצאנו לשהות של שבוע בכפר הערבי טייבה שם גרנו בבתים של התושבים דיברנו ערבית וחיינו כמו תושבי הכפר. לבשתי בגדים מסורתיים.

היחסים עם המורים הצטיינו בדיסטנס, כלומר לא היו יחסי קירבה בינינו. בדרך כלל פחדנו מהמורים. לא היו בעיות משמעת, וכמעט לא נזקקו להטלת עונשים. לא הייתה תלבושת אחידה וכך נמנע עוד נושא לחיכוך.  פעם בשנה היה טיול שנתי, בכיתות נמוכות ליום אחד ובכיתות גבוהות יותר, הטיול נמשך יומיים או שלושה. אנחנו לנו באולמות ספורט של בתי ספר על שקיי שינה.

אני אהבתי במיוחד את המורה לאנגלית גברת בודק, בבית הספר היסודי כי היא לימדה אותנו שירים באנגלית, אני זוכרת אותם עד היום. אני לא אהבתי את המקצועות הריאלים מתמטיקה ופיזיקה. פחדתי מהמורים, וישבתי כל השיעורים מכווצת מפחד. למזלי הטוב, סיימתי מקצועות אלה בכיתה י'.  אני הייתי "בתנועה המאוחדת". התקיימו פעולות פעמיים בשבוע  ובחופשים מחנות עבודה בקיבוצים.

השרות הצבאי

שרותי בצבא התחלק לשניים. שנה ראשונה שרתי כמורה חיילת, ובשנה השנייה עברתי לבה"ד 20 שם הייתי משקית ח"ן חינוך וסעד. אני מלמדת בכפר קיש לפניי הצבא סיימתי סמינר למורים, לפי כך בשנת השרות הראשונה שלי בצבא, נשלחתי ללמד בישוב קטן של עולים מפולניה שנקרא "כפר קיש". באותה תקופה היה חוסר ב מורים ולכן נשלחו חיילות ללמד. בשל מיעוט תלמידים, חיברו כל שתי כיתות אני לימדתי כיתות ג' ד', כך שחצי שיעור לימדתי את כיתה ג' ותלמידי ד' עבדו בדפי עבודה עצמית ולהפך. סך הכל היו בבית הספר שלוש מורות  מורה לא' ב' מורה לג' ד' ומורה לה' ו'

 אני מלמדת ב"כפר קיש"

לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה עבדתי כמורה לערבית בבית ספר תיכון בקרית גת. התחייבתי ללמד שם שנה תמורת מלגה כי המקום נחשב אז, כישוב ספר. השנה התארכה לשבע שנים. מקרית גת עברתי ללמד בתיכון  "דה שליט". ברחובות. שם לימדתי עשרים שנים נוספות, עד צאתי לפנסיה.

סיפור עליית אמי לארץ

אמי רות רובק נולדה בורשה, בשם זלדה האידישאי, וסופיה הפולני. את השם רות נתנו לה חברותיה בתנועת ה"חלוץ"היו לה אח ואחות.{כל משפחתה נספתה בשואה} היא למדה בגימנסיה הציונית "יהודיה". שם לימדו גם עברית.בהשפעת החינוך הציוני עלו רוב בנות כתתה וחלק מהמורים ארצה. בארץ שמרו על קשרי חברות.

כבר בשנת 1924 הרגישה באנטישמיות, למשל, במקומות מסוימים היא נתקלה בשלט "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה". לא נתנו ליהודים להיכנס לתיאטרון. לא אפשרו ליהודים ללמוד באוניברסיטה. עוד בהיותה בגימנסיה הצטרפה לארגון נוער שנקרא "החלוץ", במסגרת החלוץ יצאה להכשרה חקלאית בחווה של "פריץ" פולני, כדי להתאמן בעבודה חקלאית שתשמש אותה כשתעלה ארצה. לאחר שנת עבודה קיבלה סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ).. היא עלתה ארצה חסרת כול, התאכסנה בבית עולים. משם נשלחה לעבוד בזכרון יעקב אצל איכר יהודי שלא התייחס אליה יפה, וקיבלה שכר עלוב, 10 גרוש. משם עברה לתל אביב לקיבוץ עירוני שלא עסק בחקלאות אלה בבניין, סלילת כבישים, סבלות. לקיבוץ הזה הייתה אג'נדה קומוניסטית ואמי הייתה ציונית, לכן עברה  לירושלים לקיבוץ רמת רחל. שם עבדה בריסוק אבנים לחצץ ובסלילת כבישים. כעבור זמן עזבה גם את רמת רחל והחליטה ללכת ללמוד מקצוע. למרות רצונה ללמוד רפואה נאלצה ללמוד הוראה בסמינר למורים מזרחי. בערב היו נותנים הרצאות לפועלים ושם הכירה את אבי. הם התחתנו ובנו להם בית במו ידיהם. אלה היו קשיי הקליטה של אמי רות רובק.

סיפור עליית אבי

אבי נולד בשנת 1905 בירוסלב שבפולין למשפחה שומרת מצוות בת שישה ילדים, {כולם ניספו בשואה חוץ ממנו ואחותו חנה שעלו לארץ} בקושי הייתה להם פרנסה. כבר בשנת 1918 התחילו רדיפות היהודים, וזה הביא אותו למחשבה שמקומם של יהודים הוא בארץ משלהם, ארץ ישראל.

אבי היה חניך בשומר הצעיר, אחר כך נעשה מדריך לקבוצת בנות. בתנועה התחזק עוד יותר רצונו לעלות ארצה. הוא היה ציוני וניסה לעלות לארץ, אך נתקל בקשיים היות ולא נתנו לנערים למעלה מגיל 17 לעזוב את פולניה כי רצו לגייס אותם לצבא הפולני. כדי להתגבר על הבעיה אבי השתמש בדרכון של אחיו נורברט שהיה משוחרר מגיוס .

לא היה לו כסף להפלגה לארץ, לכן חיפש אונייה שמפליגה לארץ  ישראל שדרושים בה עובדים, הייתה זו האונייה הראשונה שהובילה פרות הולנדיות לארץ כדי לשבח את תנובת החלב. בארץ אבי עבד בעבודות מזדמנות. לפעמים בבנין, לעיתים בייבוש ביצות כברה בעמק חפר. הישוב לא היה מאורגן לקלוט עולים כפי שמקובל היום. חלוצים רבים חזרו לפולין בגלל שלא הסתגלו למצב הקשה. אבי שחשש שיתפתה גם הוא לחזור, קרע את הדרכון שלו ונשבע שלעולם לא יעזוב את הארץ, ואכן כך היה. אחרי שחלה בקדחת בהמלצת הרופא עבר לירושלים. בירושלים עבד בבניין בית היתומים "דיסקין". כדי ליעל את העבודה רכש חמור ואילף אותו לעלות על הרמפה עם שקים מלאים בחומרי בניין. בשל רעיון ההתייעלות העלו לו את שכר העבודה במקצת. בשלב מאוחר יותר נרשם להגנה. בהגנה הודיעו לחברים שכל אחד חייב לעבוד לפחות שנה בשירות הממשלה הבריטית (ממשלת המנדט). הוא קיבל עבודה בדואר (שכר של 12 גרוש ביום) ההתחייבות לעבוד שנה התארכה ל45 שנה. אבי עבד בנגב בחפירות להנחת קווי טלפון, הייתה זו עבודת חפירה קשה, תחילה עבד עם בדואים, אחר כך הגיעו לעבוד העולים מצפון אפריקה, אחריהם הגיעו התימנים. לבסוף עבודת הידיים התחלפה בעבודת מכונות. סיפור התחלפות העובדים הוא סיפור ההיסטוריה של המדינה. אבי היה מגיע הביתה  רק לסופי שבוע. הוא אהב את הנגב, את הטבע, ואת חברת האנשים המשתנה. אלו היו קשיי הקליטה של אבי יחזקאל אסלוביץ'.

סיפורה הקצר של חנה אסלוביץ' בארץ

בהשפעת אבי, עלתה גם אחותו חנה לארץ. גם היא הייתה חלוצה שעבדה בעבודות מזדמנות. היא הכירה חלוץ ועמדה להינשא לו, אבל למרבה הצער נפטרה בגיל 24, בשנת 1931 ממחלת הטיפוס שפקדה אז את הארץ.

אהבה ומשפחה

איך הכרתי את בעלי? אני שירתי בצבא בבה"ד 20 בתור משקי"ת חן חינוך וסעד. במסגרת תפקידי קיבלתי כרטיסים להצגות, לאופרה, למופעים שונים אותם חילקתי לחיילי היחידה. בין הנהנים היה גם גבי, ולעיתים יצאנו יחד למופעים, וכך התהדק הקשר. בנוסף לכך שנינו גרנו בירושלים ולגבי היה אופנוע וכך היה לי טרמפ הביתה. אני סיימתי את שירותי בצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה למדתי ערבית ותולדות המזרח התיכון. לאחר שתי שנות חברות התחתנו. ביום החתונה גבי קיבל את המתנה הכי יפה: הודעה שהוא מתקבל ללימודים בטכניון בחיפה על חשבון הצבא, בתמורה גבי חתם על כל שנת לימודים שתי שנות קבע. פתרנו את בעיית מיקום הלימודים המרוחק  בכך שכל סוף שבוע נסעתי מירושלים לחיפה.

 בחתונתנו יחד עם הוריי רות ויחזקאל

יש לנו 4 ילדים האמצעים הם תאומים. משפחתנו ידועה בתאומיה. לנעמה יש תאומים, ובעלה הוא תאום. לגלעד אחיה התאום נולדו תאומים יאיר ואופיר. יאיר הוא נכדי שאתו אני עובדת על הפרויקט הבין דורי.

לבתי הבכורה, עידית יש שלושה ילדים שניים הם תאומים. להילה בת הזקונים יש רק שני ילדים הם לא תאומים. עידית למדה משפטים, עברה קורס צוערים של משרד החוץ והיא משרתת במזרח הרחוק, היא שירתה ביפן בתאילנד וכעת בסין. גם נעמה למדה משפטים וכיום היא עובדת כחוקרת ביאח”ה (יחידה במשטרה). גלעד למד באוניברסיטה ניהול, מחשבים וכלכלה. עד לפני זמן קצר הוא עבד בהייטק כמתכנת, כיום הוא לומד לתואר שלישי בחינוך טכנולוגי ועובד כעצמאי בהדרכה והעברת קורסים במחשבים. הילה למדה בתיכון בבית ספר בין לאומי בהונג קונג, שירתה בצבא בהקמת ביטאון חיל האוויר האינטרנטי. אחריי הצבא גם היא למדה משפטים, עשתה סטג' בבית המשפט העליון, המשיכה לתואר שני ושלישי באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. ביום היא מרצה במשפטים באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1980 נשלח גבי למלא תפקיד בארה"ב לתקופה של שנתיים. המשפחה הצטרפה אליו גרנו ליד דטרויט. לקראת סוף השרות ערכנו טיול גדול ברחבי ארה"ב, בפארקים המפורסמים שלה ובקליפורניה. ללא ספק תקופה זו העשירה את חיי הילדים. הם הכי נהנו מפארקי שעשועים ובמיוחד מדיסנילנד.

יאיר שואל אותי "איך הרגשתי בארה"ב?" בשבילי זו הייתה חוויה אדירה!!!, זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל. בזמן ההוא לא היה מקובל לנסוע לחו"ל כפי שנהוג כיום, (הייתי בת 38) מי ששומע זאת כיום מופתע מאוד! הייתה זו גם חופשה מההוראה, שכן שימשתי כמורה לערבית בבית ספר תיכון. הכי הרשים אותי בארה"ב זה הגודל והעוצמה, המבחר בסופרמרקטים, שפע המסעדות ומקומות הבילוי לעומת מה שהיה אז  מקובל בארץ.

אירוע משמעותי שקרה במדינה והותיר בי חוויה עמוקה

הארוע היה במלחמת ששת הימים. יום אחרי כיבוש ירושלים והכותל, התאפשר לי להגיע לכותל. הכותל הוא חלום של כל יהודי והייתה לי הזכות להגיע למקום ולראות את החלום מתגשם. בד בבד היה לא נעים לראות כיצד הטרקטורים הורסים את בתי התושבים הערבים שגרים סמוך לכותל. החיילים קראו לתושבים  "ברה" (החוצה) והם חטפו כמה פריטים מהבית וברחו, ומיד הטרקטור הרס את ביתם. הדבר נעשה כדי ליצור רחבה שבא יוכלו היהודים להתפלל. הייתה זו ההוראה של שר הביטחון משה דיין. לפעמים מלחמה היא דבר משמח לאחד ואסון לשני.

גלגולו של חפץ

החפץ שבחרתי הוא ואזה שקיבלו הוריי בחתונתם בשנת 1929. החתונה נערכה בבית של בעלי הבית שבו עבדה אמי כעוזרת . מספר האורחים היה מצומצם ביותר היות והם עלו ארצה ללא משפחתם ועדיין לא היו להם חברים. זו המתנה היחידה שקיבלו ונשארה אצלי כמזכרת. אין לי חפצים שעברו אליהם מהוריהם כיוון שעלו לארץ בחוסר כל.

מילים שהשתמשו בעבר ואינן מוכרות היום

טיארה-עפיפון, סטיפנדיה-מלגה, שלאגר- להיט, קסטה- קלטת, קרעפלך- כיסונים, קישקע-מעיים, לוקש-אטרייה ארוכה, סיפולוקס-מכונת סודה, פוזמק-גרב,

מילים שהשתמשתי בפרוייקט ויאיר לא הכיר. פרימוס-מכשיר לבישול, פתיליה-מכשיר לבישול על אש קטנה, אוטודידקט-מי שרוכש השכלה בעצמו, לא במסגרת רשמית, אידאליסט-בעל מטרות/ עקרונות נעלים., סרטיפיקט-היתר עלייה., רמפה-מתקן משופע המשמש כאמצעי מעבר ממפלס אחד למשנהו.

המוטו שלי: המוטו שברצוני להנחיל לנכדיי הוא: "איזה הוא חכם הלומד מכל אדם."

הזוית האישית

היה לי נורא כיף ללמוד עם סבתי על עברה ועל משפחתה ועל התלולות שהיה להם בדרך לארץ.

סיפור חיי – הקובץ המלא עם כל התמונות