מאגר סיפורי מורשת

סבא קרל

סבא קרל נולד בגרמניה ב- 1879, למשפחה גרמנית. בגיל 14 הפך להיות שוליה של נגר. כשקרל נעשה עצמאי התחתן עם אישה גרמנייה ונולדו לו שני ילדים.

מלחמת העולם הראשונה פורצת, וקרל יוצא לשדה הקרב. המלחמה קשה ואכזרית וקרל פורש מהכנסייה. קרל נפצע בקרב, נרפא ושב להילחם (הפעם בהתנדבות). בתום המלחמה מתקשר עם אשתו השנייה חיה (יהודייה). כול הילדים ביקרו בבית ספר יהודי, וזה בשנים שמעטים היו היהודים ששלחו את בניהם לבית ספר יהודי. ילדי הרחוב צעקו אחרינו "יודה" כדי שנשמע זאת היטב.

המצב הכלכלי בבית קשה, אך לא קרל יפול ברוחו בשל כך. ארוחות הערב היו ארוחות של עניים. אשתו דומעת וקרל מביט בצלחת. קרל נאלץ למכור את הנגרייה שלו, הימים ימי משבר כלכלי בגרמניה ולקרל אין עבודה.   היטלר עלה לשלטון!   קרל  מבין ויודע שאין מקום למשפחתו בגרמניה. קרל מבין שיש רק פתרון אחד והוא לעלות לארץ. קרל ומשפחתו פונים לסוכנות היהודית כדי לקבל רישיון עליה. כיוון שקרל אינו יהודי לא נתנו לו לקבל רישיון עלייה. מפטרים יהודים מעבודתם, מגרשים ילדים יהודים מבתי הספר. קרל וחיה שולחים את שלושת ילדיהם הגדולים לארץ ישראל, ומחליטים להשאיר את ביתו הצעירה בת ה-11 בבית. היהודים נקראים להתייצב בבית-הכנסת לפי סדר ה-א' ב' ואף אחד לא ידע לאן נשלחו. קרל לא נותן אמון בבני ארצו, הוא לא בטוח במוצאו הגרמני שיהא בכוחו להציל את אשתו והוא הכין מחבוא לאשתו. ביום בו נקראה להתייצב בגסטפו, פנה קרל לגסטפו כמחפש את אשתו. כעבור 9 חודשים נמשתה גופה מנהר האהודר. הפקיד סבור כי נתגלתה התעלומה, לקרל יש רעיון להגיד שהגופה היא אשתו. קרל החביא את אשתו חיה שנה ו-9 חודשים. המלחמה הסתיימה יהודים שבו לביתם. קרל וחיה עלו לישראל. והגיעו לקיבוץ חולתה.

קצת על הורי – שמי מיכל ברקאי, בת להדסה ובנו נולדתי ב- 20.7.1945. אמא שלי, הדסה, נולדה בצ'כיה בעיר פרוסטייב ב- 1923 להורים ברונו ואלזה, הדסה הייתה בת יחידה. היא הייתה היהודייה היחידה בכיתה ונאלצה לעזוב את הכיתה כיוון שהגרמנים פלשו לעיר, הדסה יצאה לעבוד בגן הבוטני. כשחזרה לתיכון הלכה לתנועת הנוער הציוני תכלת לבן, והחלום של הדסה היה לעלות לארץ ישראל. בגיל 16 עזבה את ביתה ועלתה לארץ, הדסה לא חשבה שזאת פעם אחרונה שתראה את משפחתה. כשהגיעה לארץ ישראל, התגוררה בקיבוץ בית השיטה, שם עבדה ולמדה. הקשר עם ההורים נפסק, עד שהודיעו לה שעוזבים את הבית ולא ידעה לאן ולמה. בתקופה קשה זו בוחרת הדסה לעבור לקיבוץ קדמה שהיה ליד נתניה, לאחר כמה חודשים עברה לעבוד בסדום, שם הייתה 3 שנים ושם הכירה את בנו, לאחר מכן, חזרו הדסה ובנו לקדמה שם התחתנו וב- 1945 ולאחר מכן אני נולדתי (מיכל).

בנו נולד לחיה וקרל בגרמניה, לבנו היו 3 אחיות. בנו התחיל ללמוד בגיל 6 בבית ספר יהודי, עם עליית היטלר לשלטון הוריו רצו שבנו ושלושת האחיות שלו יעלו לארץ. 2 האחיות של בנו עלו לארץ, ובנו נלקח למחנה ריכוז. הקבוצה של בנו שוחררה ועלתה לארץ ובנו הלך למעוז חיים שם גרה אחות של בנו. בנו נשלח לעבוד בסדום ושם פגש את הדסה

קצת על חיי

אני סבתא של שירה שמי מיכל (מישקה) נולדתי ב- 20.7.1945 להדסה ובנו טייכמן בקיבוץ קדמה, קיבוץ  צעיר וקטן ע"י נתניה. אמא נסעה באוטובוס ללדת אותי בבי"ח בלינסון. אחרי 3 שנים נולד אחי אבי. הייתי בן הילדים הראשונים בקיבוץ. הלינה בקיבוץ הייתה משותפת בבתי הילדים לא כמו היום בבתי ההורים. בשנת 1946 עלה קיבוץ קדמה להתיישבות  עם עוד 11 קיבוצים להתיישבות בנגב. האבות בנו את הקיבוץ ואנחנו הגענו לשם אחרי שנתיים שהכול היה מוכן. את רוב היום בילינו בבתי הילדים או בבית הספר היינו מגיעים להורים ל- 3 שעות בערך אחה"צ. בשבע בערב היינו חוזרים לבית הילדים אוכלים ארוחת ערב עם המטפלות שלנו סיפור מהגננת לפני השנה והם היו משכיבים אותנו לישון בלילה הייתה מגיעה שומרת ששמרה על הילדים. הזיכרון  שלי שהיו לי פחדים מהחושך, ומדי פעם הייתי מגיעה לחדר ההורים באמצע הלילה והם כמובן היו מחזירים אותי לבית הילדים. בית הספר היה קטן מאוד מפני שגם קיבוץ קדמה היה מאוד קטן. הכיתות שלנו היו מאוד קטנות, כ- 13 ילדים בכיתה מהם 3 ילדי קיבוץ והיתר הגיעו אלינו ממשפחות בעיר.

כשהגעתי לגיל 7, ההורים שלי נפרדו ונשארו בקיבוץ, כל אחד בנה לו משפחה חדשה אמא שלי התחתנה עם יוסף ונולדו לי 2 אחים ענת ועמוס, ואבא התחתן עם גאולה שהביאה את אילת ועופר ונולדו להם יעל ואיל הקשרים היו טובים בין המשפחות גם בין כל האחים וגם בין ההורים. את הלימודים לא כל כך אהבתי. אהבתי את הבחוץ, את הדשא, הטבע והחופש, שחקתי בעיקר כדורגל, מחניים, וכל משקשור לספורט.

בכתות הגבוהות למדנו שיעורים רגילים, וגם היינו יוצאים לעבודה כל יום אחרי הלימודים, בכל הענפים של המשק לפעמים שהיה צריך במשק עבודות המוניות יצאנו לגיוסים בעבודות כמו דילול כותנה, קטיף כותנה שאז נעשה בידיים, מסיק זיתים ועוד. בגיל 17 בכיתה י"ב קיבוץ קדמה התפרק וכל אחד עם משפחתו הלך למקום אחר לקיבוצים או לעיר. המשבר היה גדול בייחוד להורים כל עשרים השנים הלכו לטמיון. אנחנו היינו המשפחה האחרונה שנפרדנו מהמקום. המשפחה שלנו התפרקה לגמרה אמא שלי ומשפחתה הלכו לקיבוץ נאות-מרדכי בגליל ואני הלכתי עם המשפחה של אבא שלי לחבצלת אני הפסקתי ללמוד והלכתי לעבוד אבא שלי עבד מאוד קשה לפרנס משפחה כזו גדולה בייחוד שיצאנו מהקיבוץ די ערומים. הקשר עם המשפחה היה מאוד רופף המרחק גדול והנסיעות קשות אז הנסיעה ערכה יום שלם לעומת היום 3 שעות.

התגייסתי לצבא לגולני, בעיר לא הסתדרתי לכן עברתי לקיבוץ נען שם היו לי הרבה חברים וגם שיחקתי כדור-עף בנבחרת שלהם. התקבלתי לחברות הכרתי את סבא יואל והתחתנו. נולדו לנו 4 ילדים אסף, אורי, רוני ואיילת. ההורים של סבא יואל היו ממקימי נען והיו לו עוד 2 אחים אחות ציונה שנפטרה בגיל 13 ואח אורי שנהרג במלחמת יום כיפור והוא בן 22. במשפחה שלנו הקרובה וגם קצת יותר רחוקה ידענו הרבה עליות וירידות, אך היינו מאוד קשורים אחד לשני המשפחה גדלה נולדו נכדים נועה, שירה, עידו, מל, וגלי בשמחה וששון. נפטרו לי 4 אחים עופר, עמוס, אבי יעל ההורים שלי וסבא יוסף  ועד היום החוסר מאוד מורגש לכולנו. בינתיים יצאנו לפנסיה כל אחד עושה משבא לו וכיף לנו מוקפים במשפחה תומכת ואוהבת 4 ילדים כלה חתן ו- 5 נכדים מקסימים. אני אוהבת מאוד את כולם ואת כל משפחתי המורחבת והעיקר שיהיו בריאים.

אוהבת סבתא

הזוית האישית

שירה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי, למדתי המון דברים חדשים ומעניינים. סיפור זה עצוב אך במזל נגמר בטוב. הסיפור מלמד שתמיד צריך לעמוד על שלך גם אם זה אומר לקחת סיכונים.

מישקה: היה לי חשוב מאוד להעביר את סיפור חיי וסיפורה של משפחתי לדור הבא, למדתי המון על המחשב. מאוד נהניתי מפרויקט זה.