מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קרה לנו נס, סגרנו מעגל

אני וסבתי זהבה השתתפנו בתכנית.
פגישה עם אמנון, זהבה, יעקב ויקטור וסימה
מפגש עם אח למחצה, לאחר 44 שנים

הסיפור שלי מתמקד בגורל המשפחה, לאחר מלחמת העולם השנייה.

שמי זהבה כרמלי, נולדתי בישראל בשנת 1954, להוריי סובל אברהם, וסובל סימה.

אני רוצה לספר על מפגש עם אח שלי למחצה (הבן של אברהם), שלא התראינו 44 שנים.

שורשיו של הסיפור מתחילים בבני שבט סובול, שמוצאם בפולין (היום בתחום בלארוס) שעברו כמעט כולם את איימי השואה, לא כולם שרדו.

אברהם סובל שנולד, בגר וחי בעיירה סמוכה לעיר המחוז סלונים, איבד את אשתו הראשונה ושתי בנותיו בפוגרום שהתחולל בעיירה, בזמן שהוא ובנו יעקב יצאו לחפש מקום מפלט למשפחה. כשחזר עם יעקב, מצא בית שרוף ובשורות איוב. אברהם נותר עם בנו, אז נער כבן 13. הם חברו לקבוצת נמלטים שמצאו מסתור ביערות הסביבה. שם ביערות התוודע לסימה שאיבדה את בעלה ובנה התינוק. הקבוצה מנתה 20 אנשים, בהם ששה ילדים, שהמבוגר ביניהם היה יעקב. אלה נדדו ממקום למקום, בניסיון לשרוד את ימי המלחמה האפלים. כשתמה המלחמה נישאו אברהם וסימה, בעיר קאסל בגרמניה, בהמתנה לקראת עלייתם לארץ.

בזמן ההוא, יעקב, בחור צעיר כבן 18, הקדים את עלייתו לארץ והתגייס לצבא ולקרבות מלחמת השחרור. הוא הוצב בראש פינה ושירת כנהג אמבולנס.

בשנת 1949, עלו לארץ אברהם וסימה, לאחר שתי שנות שהות במחנה עולים בעתלית, התיישבו בשיכון המזרח שבראשון לציון ומאז נותרו בה.

יעקב, שכבר השתחרר מן השרות הצבאי שלו, חיפש יעדים אחרים. השכלה פורמלית, למעט מספר שנות לימוד בפולין, כמעט לא היתה לו והוא התפרנס בעיקר כנהג.

בשנת 1958, הכיר יעקב את נטאשה, עולה חדשה, שהגיעה לארץ עם הוריה. בשנת 1952, הם נישאו בנישואים אזרחיים (היא אינה יהודייה) ועברו להתגורר בירושלים. לאחר שלוש שנות חיים משותפים, החליטו לעזוב את הארץ ולחפש מקורות הכנסה אחרים. בשנת 1961, עזבו נטאשה ויעקב את הארץ.

אני הייתי בת 6 שנים וזוכרת את יום הפרידה כאירוע קשה, יום של בכי יום שהיה מלווה בהמון דיבורים ובהמולה בלתי פוסקת. לא הבנו למה יעקב רוצה לעזוב אותנו. כילדה לא הבנתי את ההיגיון שבדבר. אבא עוד ניסה לשכנע שיישארו, אבל הם היו נחושים בהחלטתם. אני זוכרת שרדפתי אחרי המכונית שבה נסעו עד לקצה הרחוב ולמרות שיעקב הבטיח שהם נוסעים לנסות את מזלם במקום אחר, לא ראינו אותם מאז. זו היתה חוויה רגשית עצובה ובלתי נשכחת.

נטאשה ויעקב עברו להתגורר בעיירה קאנסק, שבדרום סיביר על גבול מונגוליה, מחוז קשוח, אכזרי ונידח, שאליו התגלגלו בעקבות סבתה של נטאשה, שהתגוררה שם ועזרה להם להניח בסיס חדש לחייהם. עד שנת 1968, קיימו הוריי קשרי תכתובת עם יעקב ונטאשה. מאותה שנה, נותק הקשר לחלוטין עד למפגש. ברית המועצות של אותם ימים היתה תחת שלטון קומוניסטי קשוח ומסך הברזל חצץ. חששנו לגורלם, ידענו שהשלטונות הסובייטים יודעים שהם מישראל ולכן, לא העזנו ליצור קשר כדי לא לחבל ולא לגרום להם נזק.

ציטוט מיעקב "היה די מפחיד ליצור קשר עם המשפחה, אבל חשבתי הרבה עליהם, היה גם קשה לבוא לישראל. דיברתי עם אשתי איך להתקשר אבל זה לא הצליח"

בשנת 1978, נפטר אבא שלי ושל יעקב וגם אז החלטנו לא לקחת סיכון ולא לנסות לחפש אותו. אפילו עוד בחייו ביקש אבא שלי מאתנו להשאיר את יוזמת יצירת הקשר אצל יעקב כדי לא לסכן אותו.

ציטוט מנטאשה "לא הפסקנו לחשוב על המשפחה בישראל, לי יש אחות ואמא שגרים בארץ וגם איתם לא היה לנו קשר. כשנפל מסך הברזל ואפשר כבר היה לדבר בטלפון ולכתוב לחוץ לארץ לא הצלחנו ליצור קשר".

המפגש התממש בזכות יום הולדתי. בגיל חמישים (לפני 14 שנים), כשבעלי אמנון ביקש להפתיע אותי. ציטוט מאמנון: "הספור הזה של האח הנעלם, השתרבב אל תוך חיינו כמו משהו הזוי, משהו שנמצא בין מציאות לדמיון ואני מכיר את זהבה מגיל 16. החלטתי לקחת את יוזמת החיפוש אחר האח עליי, כשהמטרה היא להביא את יעקב לישראל".

תהליך החיפוש התחיל מאוסף המכתבים שנשלחו לארץ עד לשנת 1968. לא אפרט את כל תהליך החיפוש שהסתיים במסירת מספר טלפון של אחד הבנים של יעקב. את הרגע שבו צלצל הטלפון משחזרת נטאשה "יעקב כל כך התרגש שלא דיבר וכשדיבר הוא התחיל לדבר אידיש, רוסית ועברית, זה היה כמו כדור שלג שנפל על הראש, הפתעה, לא חיכינו לזה ואני לא הבנתי איך בכלל אפשר לצלצל ממקום כל כך רחוק". בשיחה אמרתי לו: "מדברת זהבה" והוא ענה לי: "אחותי", כשאמרתי לו "גם אימא שלי רוצה לדבר אתך", הוא השיב "זו גם אימא שלי".

התחיל מרתון של הנפקת דרכונים וקבלת ויזה ולאחר 4 חודשים בשנת 2004 נחתו בארץ, יעקב נטאשה וויקטור בנם הרביעי. לשדה התעופה הגיעו שלושים מקבלי פנים (ידענו איך יעקב נראה בזכות תמונה ששלח) מפגש מרגש, בכי, דמעות וחיבוקים. כשיעקב יצא לאולם מקבלי הפנים יצא בן דודי, אחד מאותם ילדים שהיו עם יעקב ביערות בתקופת המלחמה, ופשוט טס לעברו. הוא זיהה אותו מיד והדמעות התחילו לזרום. גם את אמא הוא הכיר בלי בעיות והמפגש ביניהם היה כל כך מרגש. ואותי – כשעזב הייתי בת 6 וקיבל אותי בת חמישים.

יעקב התארח בביתי 6 שבועות. תקופה נפלאה, הוא סיפר על קורות חייו בסיביר – משפחה עם חמישה בנים, 21 נכדים ונינה. טיילנו בארץ, ביקרנו משפחה, חברים ואתרים שרצה לבקר, כמובן שבקרנו גם את אמא של נטאשה במוסד, את אחותה של נטאשה ומשפחתה שגרה בקצרין.

לאחר 6 שבועות של שכרון חושים, יעקב נטאשה וויקטור חזרו לסיביר.

כשנה לאחר מכן, בשנת 2005, נסעתי עם בעלי ושני הבנים שלנו- יניר שנולד בשנת 1974 ואבירם שנולד בשנת 1982, לבקר את יעקב ונטאשה והשבט שלהם בסיביר. הבת שלנו אפרת שנולדה בשנת 1977, לא הצטרפה לסיביר, כיוון שהייתה בהריון.

סוף הסיפור לאחר 14 שנים

שני הבנים של יעקב עשו עלייה לארץ. בשנת 2000, ויקטור, לנה ושני בניהם עלו לארץ, הבן הבכור, סרגיי, משרת בצבא וולדיק לומד בתיכון.

בשנת 2014, הבן אדיק, עלה לארץ עם אשתו סבטה ושלוש בנות. שתיים נישאו בארץ וללריסה נולדו שני בנים. והשלישית משרתת בצבא.

יעקב נפטר בסיביר בשנת 2010, מהתקף לב, נסעתי עם ויקטור ואישתו ללווייה.

כיום – אנחנו בקשר נפלא עם המשפחה בארץ ובקשר טלפוני עם נטאשה בסיביר.

הזוית האישית

למדתי הרבה דברים חדשים מהמשפחה של סבתא שלי, שלא ידעתי.

מילון

חלום שהתגשם
אח ואחות נפגשים לאחר 45 שנה.

ציטוטים

”כשעזב הייתי בת 6 וקיבל אותי בת חמישים...“

הקשר הרב דורי