מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתי הוא אסתר שכנר, שנולדה בשנת 1945 בצ'כסלובקיה-טרנבה.

כאשר הייתה בת 4 עלתה סבתא אסתר עם משפחתה לארץ ישראל – מעיר הולדתה היא נסעה ברכבת לאיטליה ומשם עלתה לאנייה בשם "גלילה" -שהביאה אותם לנמל חיפה.

משפחתה של סבתי גרה בשנים הראשונות בירושלים משנת 1949-1974 בשכונת "שערי חסד" ברחוב הרן. שם החלה סבתא את לימודיה בביה"ס "בית יעקב" מכיתה א' –ב'. לאחר שעברה למקום אחר בירושלים – היא עברה לבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" אשר בו למדו רק בנות.

סבתי מספרת כי "את בית הספר הזה אהבתי יותר כי היה קרוב לביתי והיו לי מלא מלא חברות. לא היו לי קשיים בבית הספר הזה". בבית הספר הזה למדו אנגלית מכיתה ה' – למרות שבדרך כלל בבתי ספר אחרים למדו מקצוע זה מכיתה ז'. "הייתה לנו תלבושת אחידה: חולצה לבנה עם חצאית כחולה כהה, גרביים לבנות ונעלים שחורות. היינו צריכים ללבוש תלבושת זו כל יום. כל בוקר היה לנו מסדר והיו בודקים אם היינו באים עם התלבושת – ואם לא, היינו נשלחים ישר הביתה. ילדים מבתי ספר אחרים היו צוחקים עלינו והיו קוראים לנו 'הנזירות' כי להם לא היה תלבושת אחידה. בית ספר זה היה מכיתה א'-יב'.

בית ספר זה היה מאוד מאוד קשוח ובמיוחד המנהלת, מיס ליבי". סבתי מספרת שהמנהלת לא דיברה עברית אלא אנגלית כי היא עלתה מאנגליה ולכן היינו צריכים לדבר אתה רק בשפה האנגלית. מיס ליבי גרה בקומה השנייה של בית הספר שם היה לה חדר משלה. אף אחד אף פעם לא ראה את הדירה שלה, כי היה אסור לעלות לקומה השנייה. בית ספר היה קטן והייתה כיתה אחת מכל השכבה.

סבתי אהבה מאוד לשחק עם חבריה: אורה, גאולה, יוכבד, גבי, איציק ודויד… במהלך ההפסקות שיחקה במשחקים רבים: תופסת, מחבואים, חבל, חמש אבנים, כדור הקפה (משחק שבו שמים 4 אבנים ומשחקים בהם). סבתי מספרת שהם היו זורקים כדור לאחד החברים שעומד מולה ואם הוא לא תפס הוא היה צריך לרוץ מסביב ל-4 האבנים(תחנות) ואם משהו תופס אז היה לו נקודה.

בתקופה ההיא לא היה המון אוכל כמו שיש היום – כשהייתה קטנה אכלה מאכלים הונגרים למשל: לצ'ו (תבשיל עם פלפלים, עגבניות וביצה), פפריקש (עוף עם תיבול מיוחד). סבתי אהבה ביותר קציצות מיוחדות שאמה הייתה מכינה הם היו עשויות מבשר ועוף. סבתי מספרת כי לא היו ממתקים.

אחד מהזיכרונות של סבתי מילדותה היה שיום אחד משפחתה הלכה לצילום משפחתי – וזה קרה כשנה לאחר שעלו לארץ בשנת 1974. יום זה היה מאוד מיוחד עבורה בגלל שהוא התרחש באופן חד פעמי ובאותו יום משפחתה התלבשה בצורה חגיגית ומכובדת.

אחד מהסיפורים שסבתי שמעה מאמה וסיפרה לי – היה על אופן עלייתה לארץ באונית המעפילים "אוניית גלילה". היא לא הייתה אוניית נוסעים אלא אוניית משא. זאת אומרת שלא היו חדרים פרטיים לאנשים ולא היו שירותים בחדרים. כל האנשים ישנו ואכלו באולמות גדולים יחד. המיטות היו על קומות יותר מקומותיים בערך 4 על והאונייה התנדנדה כל הדרך על הים. אנשים היו צריכים להחזיק את עצמם כדי לא ליפול – כי הגלים היו מאוד גבוהים. האונייה התנדנדה מצד לצד בפרעות, והרבה אנשים בכלל לא היו מסוגלים לישון באולמות. הם היו חולים והיו עולים על הסיפון –כדי לנשום אוויר צח כי אנשים הקיאו. היו בערך 300-400 אנשים על האונייה. אנשים שמחו מאוד כשראו את חיפה כי הם הרגישו כל כך לא טוב על ההפלגה ושמחו להגיע לארץ ישראל.

הזוית האישית

מאוד נהניתי לכתוב ולראיין את סבתי. אני רוצה להגיד תודה למורה שגיא ולסבתא שעשו איתי את כל התכנית ולסבתא שתמיד שאלה "מתי את מסיימת?" או "אני רוצה לקרוא את זה".