מאגר סיפורי מורשת

אין לי ארץ אחרת – סיפורה של שרה גורדון

שמי שרה גורדון, שם המשפחה שלי לפני הנישואים היה טישלר. נולדתי בשנת 1948 בפולין ועליתי לארץ בשנת 1957. רציתי לספר על ילדותי.

איזה קסם של ילדות – סיפור הילדות של שרה גורדון

כשנולדתי קראו לי סלה (שם חיבה: סלוניה). הייתי תינוקת יפה ושקטה. היינו המשפחה היהודיה היחידה בשכונה ונאלצנו לענוד שרשרת של צלב, לא הבנתי כל כך מה זה, פשוט כל הילדים הלכו עם השרשרת. בבית דיברנו רק יידיש, זו הייתה שפת האם שלי. למרות שהיינו יהודים הייתה כנסייה ליד ביתנו, אז לא הייתה לנו ברירה אלא לשים את השרשרת. לא הייתה לי שום בעיה להיות יהודייה וכל הילדים קיבלו אותי כיהודייה והכירו לי גם את המנהגים שלהם.

בפולין הייתי חוגגת את כל החגים, גם של הנוצרים וגם של היהודים. החג האהוב עליי באותה תקופה היה הכריסמס, תמיד היה לנו בבית עץ אשוח (בפולנית – חויינקה). תמיד בבית שלנו היה  את העץ הכי גדול ויפה בשכונה וכל ילדי השכונה היו באים ויושבים מולו. אני תמיד דאגתי לקשט אותו. על בסיס קבוע היינו מארחים שכנים וחברים, אז אמא שלי הייתה מכינה קרפעלך – מאכל פולני, ממולאים בבשר, שמנת או אוכמניות וקנקן תה עם לימון. את התה היו שותים מקערה ולא מכוס.

הספקתי ללמוד רק בכיתה א בפולין, ובשנת 1957 אני ומשפחתי עזבנו את השכונה ואת בית הספר ועלינו לארץ ישראל. אני כל כך התרגשתי וכל כך שמחתי, אני חושבת שבתור ילדה העלייה ארצה הייתה הדבר הכי משמח שיצא לי לחוות. עליתי רק עם אמי כי לא היה לי אבא.

העלייה הייתה בשתי אניות, האחת נקראה "אקסודוס" והשנייה "סלטה." ההפלגה באניות הייתה מאוד קשה ולא נעימה. היה מאוד צפוף אנשים נחנקו והקיאו וגם הרבה אוכל לא היה. אך בגלל שכולם כל כך התרגשו ורצו להגיע לארץ ישראל התאפקנו ושרדנו עם מה שיש.

הגענו לחיפה ואז העמיסו אותנו על משאית והגענו לבאר שבע. כשהעלו את הברזנט של המשאית מה שראינו, זה חולות וחולות וחולות  והיה מאוד חם. בכיתי נורא כי לא רציתי לרדת מהמשאית. אבל בכל זאת ירדתי ומרחוק ראיתי בתים קטנים קטנים וקראו לבתים האלו "רכבות". קיבלנו דירת רכבת בלי חלונות, בלי דלת והשירותים היו בחוץ. סבי וסבתי כבר היו בארץ ביפו, אצל בנם. אז החלטנו שניסע לחפש את סבא וסבתא ביפו. עלינו על אוטובוס משכונה ד וירדנו בעיר, וחשבנו שאנחנו בתל אביב. פנינו לאנשים אבל אף אחד לא הבין את השפה שלנו, לא יידיש ולא פולנית. עד שמישהו הבין ואמר לנו לנסוע  לתחנה המרכזית, נסענו באוטובוס שאז זה היה כמעט שלוש שעות נסיעה.

מהתחנה המרכזית הישנה, צעדנו קילומטרים, ובתור ילדה היה לי מאוד מאוד קשה במסע הקטן ליפו. ואז בסופו של היום הגענו ליעד, והתחלנו לחפש אנשים שמבינים יידיש. נכנסנו לחנות של דגים והבחור שמכר שם דיבר יידיש. אמרנו לו שאנחנו מחפשים את משפחת טישלר.

המוכר מיד זיהה אותי ושאל בתדהמה: "את סלוניה?" ובוודאי שעניתי לו שכן אז הוא סגר את החנות והמשכנו ללכת יחד איתו, עוד ברגל עד שסוף סוף הגענו אל סבי וסבתי. המפגש היה מאוד מרגש כי לא ראיתי את סבי וסבתי המון זמן. אני לא אשכח שכאשר הגענו אל סבי וסבתי אמי אמרה לי:"איפה שיש רצון יש גם דרך" זה משפט שליווה וילווה אותי עד שאמות.

לאחר תקופה רשמו אותי ביפו, לבית ספר עד לכיתה ג שלא ידעתי אף מילה בעברית. לבית הספר קראו "בארי". ישבתי ליד ילדה שאני לא אשכח לעולם בשם דורית, שעזרה לי ולימדה אותי ובזכותה תוך שלושה חודשים דיברתי עברית על בוריה.

לאחר שנה כשסיימתי ללמוד בכיתה ג, חזרנו חזרה לבאר שבע. וכשהגענו היה את יום העצמאות ולא ידענו מה זה. יצאנו לרחוב, ואני זוכרת שראיתי טנקים וחיילים וכולם שמחו וגם אני שמחתי למרות שלא ידעתי על מה מדובר.

כשהגענו לדירה החדשה בבאר שבע הייתה לנו מיטת ברזל ומזרן כמו בצבא. על השולחן הייתה מונחת קופסא. חשבנו שזה שזיפים, פתחנו ואכלנו ו…. טפו פלטנו את הכל מהפה, אלו היו בכלל זיתים, ואנחנו לא ידענו מה זה זיתים.

עליתי לכיתה ד בבאר שבע ומיד הפכתי להיות "מלכת הכיתה". אני קבעתי מה יהיה, איך יהיה, מי ירביץ למי, הייתי מארגנת גם מכות בין הבנות. הייתי טומבוי כזו. שיחקתי גולות עם בנים, כמובן שהייתי מנצחת אותם.

לא היה לי קשה לעלות לארץ. הייתה לי קסם של ילדות, כי עוד בפולין ידעתי שאין לי ארץ אחרת".

הזוית האישית

מיקה: נהנתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי המון על סבתי, על משפחתי ועל המון מנהגים ומקומות שלא ידעתי איך נראו או התנהלו כאן בארץ ישראל פעם. העבודה נתנה לי המון מוטיבציה שיש אנשים שחוו ועברו דברים הרבה יותר קשים ממני. למדתי על אנשים במשפחתי, על מנהגים שמות משפחה ואפילו מאכלים טעימים שביקשתי מסבתא שלי להכין לי.